סמי בֶּרדוּגוֹ
ויָָפָָה היתה שעה אחת קודם
עורך: מנחם פרי
טוֹב הוא אך ורק אפשרות שהתממשה.
"ראיתי אותם", אמרה שָׂרִי ולא היתה חלשה. יחפה עמדה לנגד החוץ הפתוח.
זה היה הלב, שדיבר גם הוא ופיזר דפיקות נמהרות תחת חולצת הטריקו הקצרה הוורודה־בהירה ששָׂרִי לבשה. קור וחום התפשטו בבית־החזה שלה, שהָלַם והפגין את טִרדתו, הפריע לא בפעימותיו הלא־סדירות, אלא באיתותים שהזכירו וסימנו את כל הלא־בסדר הרע והנורא שקרה כאן ביום שלישי לפני חמישה ימים, פחות או יותר באותה שעת אחר־צהריים מאוחרת של עכשיו. שָׂרִי שילבה את הזרועות ושיפשפה לאט את מורד הכתפיים ורצתה להשיל את מה שמדאיג, כאילו מה שמדאיג הוא מין אבקה מגרדת, ותכף התכוננה לגנוב שאיפה עמוקה וישרה לתוכה, קיוותה לספוג בעזרתה את הנעים ואת השלֵו שריחפו לפניה והיו קרובים אליה מאוד.
כי וואוּ. וואוּ - כמעט לא ייאמן היה שככה המשיכו להתנדנד השלווה והנעימוּת, נתלו רפויות באוויר שנשב חלקית, או התנופפו באווירה, כמו היו פרס משובב־נפש, מחווה נהדרת ומפליאה. בעיקר מפני שמעולם קודם־לכן לא היה פה מין נס שוקט ושוקק כזה, וכעת, כשיֶשנוֹ, הופעתו טבעית מאוד, מתבקשת, ולשָׂרִי נדמה שאפשר לקטוף אותו, את פרס־הדקה הפלאית, שנמשך לְסַף־תענוג של שתי דקות מרוממות־רוח, והיא מאמינה שאם תצליח לשים יד על הדקות הנדירות שהתגלמו לפניה ברגעים אלה, כי אז תיבלע בתוכן ותמתח את הדקות לקצת יותר, ותרשה לעצמה להתפלש בנמרָחוּת של הזמן ולהתפרפר בַּהנאה שלו ושלה, ויהיה לה אומץ להרגיש שטוב.
כן! בטח! טוב! ולמה לא? מה יש? אפילו אם כל מה ש... אפילו אם כל מי ש...
אבל לָאפילו שוב לא היה סיכוי לשנות את התמונה. הטיב הזערורי לא נלכד ולא התלכד בשכונת השרון הירוק המצוחצחת שנפרשה מול שָׂרִי. הנשימה הארוכה המזדמנת התעכבה ולא באה אליה. החמצן עמד קצר ונכנס רק טיפין אל צינור הגרון. היא השתעלה, אך לא נחנקה. היה ולא היה לה כוח, ושניהם - היש והאין - לא ויתרו זה לזה, ומיד חזרה והתפרצה אצל שָׂרִי התחושה הגועלית, ורגע אחר־כך דקר אותה ההרהור המלוכלך: זה מגיע להם.
הם - בני־האדם, הנשים והגברים, הילדים, הנערים והנערות שמתגוררים איתה ביישוב המבוסס קדימה־צוֹרָן. הם - שבמו־ידיהם הובילו את הרע הזָר למקום הזה, נתנו לו לחיות סביב ולא שמו לב שהתפרץ אל שיאו הנוכחי. ועוד פעם ביקשה שָׂרִי להתלונן על זה, לכעוס ולְבַכּוֹת, ולהצטער, רצתה להצטנף מול הגדלוּת המתפארת והמְהַסָה של החוץ שהקפיד בהשתקתו - שָׁא! שָׁא! הַס! - כמו פקד החוץ על כל מה ומי שניסו להפר את אילמותו. וככל שמאוד והרבה רצתה לעשות ולהרגיש ככה וככה, שָׂרִי גם לא רצתה, מפני שלא יכלה. מושבתת עמדה מול המציאות הרפה והאדישה, המכילה, ואותה מחשבה מלוכלכת, שרק לפני דקה דקרה אותה, מיהרה להתפורר ממנה ולהשאיר אותה כְּמוֹת שהיא - אשה לא חזקה ולא רפוסה, נטועה בַּהתאכזבות ובַדְאָבָה אשר כמו השמיצו את השעה והעליבו את שָׂרִי שעמדה לצידה של השעה. כי הרי לא כולם אשמים, אם בכלל יש אשמה במצב המעיק הזה. הלוא מה שקורה פה מאז יום שלישי האחרון הוא תוצאה של המעשה האכזר שהתבצע בידיו הפוגעות של אחד ויחידי בלבד, אותו מעשה שהתרחש לא הרחק משָׂרִי ותהודתו הִתמידה גם בדקות אלה ועיכבה את הניסיון של שָׂרִי לאסוף קומץ מן הנוחות השקטה והמרעננת, מן הנינוחות המוזרה והלא־מוכרת לפרבר הזה.
חוצמזה, היה לה אסור להתרגש בעטיה של התופעה הנעימה. אף בסתר לא מותר לשמוח בְּהתרפקות על השקט ועל התנועות האיטיות של הימים האחרונים. אכן, אין מה לעשות - הדבר שקבע את היום ואת אתמול ואת לפני־כן היה האֵבֶל המקומי. הוא שדרש את נחיצותו ודחק את הנועם להיות רקע שולי ובלתי־מושג באחרי־צהריים מאוחרים אלה שלפני מוצאי־השבת, וכנראה באשמתו של האֵבֶל, שָׁבָה והתנשאה ברהבתנות חלולה אותה שאלה בראש של שָׂרִי:
אבל מה היה קורה לי אם בכל־זאת לא הייתי רואָה אותם?
מה באמת כבר היה קורה? הלוא ברור שהפעולה המחרידה לא היתה נמנעת גם אם שָׂרִי לא היתה רואה אותם, ולכן קינן וכרסם בה הדבר ביתר־שאת. גרוע מכך - טרגדיה בלתי־צפויה קרתה במקום, והכי קשה הוא שמקרה תת־אנושי מגיע בהפתעה, נוחת בהופעה של מכת־שמיים, או מגיח כמו אסון טבע שאין מה לעשות נגדו. כן־כן - פורענות נוכרייה ותפלצתית עברה כאן, הרביצה במהלומה כבדה וחדה והותירה אחריה בהלה קפואה ותימהון רוטט גם יחד. "הלב נשבר ומתרסק לרסיסים" - חוזרים ואומרים תושבי השכונה המתרחבת העושה את צעדיה הראשונים ביישוב המאוחד. מכאוב הנפש הקהילתי עלה על גדותיו. האובדן עשה חור שהולך ונפער בבטן. כמה מאוד חֲבָל. הרבה יותר מחֲבָל. כיוון שהזעזוע משבית את ההבנה ואינו מרפה. הֲלַך־הרוח הפך מורעל, ואתו התגבר העצב. המרחב נעשה שפל ומושפל, ולשָׂרִי נראה שהוא־עצמו לוקח עליו את האשמה ומשפיע על המעטים שנצפים משוטטים פה־ושם בחוץ בארבעת הימים האחרונים, מתהלכים בחיפזון דילוגי, מעין גנבים נמלטים. החל משעות אחר־הצהריים המוקדמות הילדים והנערים הצעירים בקושי מופיעים ברחובות, הם נשארים צפונים עם ההורים בדירות ובבתים המרווחים. ייתכן שכולם מפחדים, ושָׂרִי קצת כמוהם אחוזה מתוך כפייה בְּתדהמה שאינה נעלמת:
כיצד תקרית כזאת התחוללה? מה קרה להיגיון? לסובלנות? לאנושיות? ועוד אצלנו, בחבל השרון הצפוני, הבטוח והמעוגן מכל פינותיו?
וממש כפי שהאירוע לא נקלט כעובדה בהירה ומעשית בַּשֵׂכל של אף־אחד, ממש ככה הוא היה נושם ואמיתי מאוד־מאוד בערב יום שלישי. כפי שעכשיו היתה אמיתית הנקודה בסרעפת של שָׂרִי, שהתמצקה למשקולת ומנעה ממנה את קו הנשימה החופשי הרגיל, ושלחה זרמים אל כפות הרגליים היחפות שלה, הפכה את שָׂרִי לעמוּד־אשה שהסתכלה מן המרפסת התלויה של הדירה בקומה הראשונה.
ועוד פעם היה לה חֲבָל. מפני שרק אם... רק אם לא היתה שָׂמָה את העיניים שלה על השישה החשודים, מיום שהגיעה לגור בשכונה לפני שבעה חודשים. אם לא היתה פה, אולי היה נמנע ממנה גודל הכאב, או היתה נמנעת האכזבה הנמוכה שמציתה את הכאב. אבל עיניה החומות של שָׂרִי הסתכלו בכל אחד מן השישה. אומנם הביטו בהם רק בשיטוט חולף וארעי, באגביות מזדמנת, במין ראייה פזרנית ואופיינית של עוברים־ושבים - ובכל־זאת חזרו וראו העיניים את השישה בדיוק באותם מקומות של אזור המגורים המתגבש, ושָׂרִי, שנהגה לעבור לידם והתעכבה מולם למשך דקות ספורות, החליקה עליהם בסך־הכל ליטוף מבטי, שהיה בקושי מוכר לה־עצמה, כאילו בְּכוחות משלהן יצאו ממנה העיניים, ובעצמאותן היו חופשיות לראות כרצונן, להיות עיניים שלא אכפת להן מה הן רואות בכל פעם ששָׂרִי יצאה בשעות אחר־הצהריים ועשתה כהרגלה את ההליכות הקצרות שלה אל קרבת תחנת־הרכבת, צעדה קילומטר־וקצת וחזרה באותה דרך אל הדירה הגדולה שהיא שוכרת בבניין החדש.
ככה היה עד לפני חמישה ימים, ואז פתאום צנח לידה המחריד־מכל ועשה את שלו, ומאז שפתאום, ומן־הסתם, שָׂרִי וכל מי שמתגורר איתה באזור לא רואים עוד את השישה. ונראה שהחיים במקום מתרגלים למציאות המשונה של השעות והימים האחרונים, או שהחיים נאלצים להכיל את המציאות, כפי שבהכרח מכילים מלחמה קצרת־מועד, שהיא לרוב אכזרית יותר מאחת ארוכה ובשל כך מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הפחד המשתק ושל אי־הידיעה שזאת מביאה איתה. פה, בשכונת השרון הירוק שבקדימה־צורן, לא מדובר במלחמה, אבל מיעוט המשוטטים ברחובות, שהֵחֵל למחרת האירוע הקשה, בבוקר יום רביעי של השבוע החולף, יחד עם בהלת החוץ, אשר לפתע נהיה מאיים ומכריח את המשפחות להישמר ממנו ולהישאר בפנימיוּת הבתים - אלה מגבירים את התפאורה העגומה.
ומי היה מאמין שטבע בצורה של חוץ ישראלי צדדי־איכותי - חוץ חדיש, לבן ברובו, שאין בו לבינתיים צמחיית ערים מבויתת וענֵפה, והוא נמצא בגמר בנייה ובתהליכי אכלוס סופיים - דווקא חוץ כזה ירתיע את המשפחות שבחרו לבוא הנה והיו בטוחות שיזכו לאבטחה ולתנאי מחיה ברמות גבוהות ושזאת תהיה הגשמת חלומן הפרטי. לכן כל־כך נדהמו התושבים החדשים והוותיקים של קדימה־צורן, ונפלה רוחם שככה קרה להם בערב המוקדם של יום שלישי. ולא, זה עדיין לא נגמר - ידעה שָׂרִי כשהביטה גם הערב מן המרפסת התלויה של דירתה, ולפניה בקו ישר נפרש גן המשחקים הציבורי המשותק והדומם, ואחריו עמד רחוב שדרות הדקלים המרכזי של ההרחבה, נטוש ונעדר אנשים וילדים, ומפאת צלו המכביד של המצב הצטמצמה והתכווצה השכונה למינימום, כמו הכירה שבשלב זה מתבקש לכבד את האסון של החוץ.
ואולי אין טעם לתהות כיצד הותיר אחריו המאורע יראת־כבוד שכזאת, בת־קול שיש בה בדל של קדושה. מאחר ששתיהן - היראה והקדושה - הן חלק מן הנוהג הים־תיכוני המתבקש, ובכוחו להכתיב את צו השעה. ושָׂרִי, כמובן, היתה ממושמעת לו, לַצו. המצוקה הקהילתית המשיכה לחייב אותה. אבל הנה עכשיו, לצד החובה שליוותה אותה, היא התחילה שוב לתפוס איזה עניין אחר, כשהרגישה שבינה לבין החוץ קמו אינטימיות ועירום פרטי, עירום הדדי, ואיכשהו היה בעיניה החוץ השכונתי החלוצי והלבן אתר לא מובהק. ככל שהעמיקה להסתכל בתוכו של החוץ המאפיל בהדרגה לא הבינה שָׂרִי מהו בדיוק האיכשהו הזה שממיר את שכונת השרון הירוק לאזור מנוטרל וחסר זהות, ובהתאמה הכירה שגם היא קצת כזאת. אפילו הצל הבהיר שהטיל גופה הלא־רזה על רצפת המרפסת הגסה היה בשבילה עדות לַלא־היא, כשם שכל הסביבה היתה לה מקום לא נודע, שטח חיים שאין מכירים את כלליו, ולא היתה בטוחה אם זה אך ורק בגלל הרע שתקף בשבוע שחלף, או זאת היא־עצמה. היא־שָׂרִי, שרוצה ולא רוצה את הכללים ואת הנתונים, ובפעם המי־יודע־כמה שוב לא הצליחה לעקוב אחרי הנסיבות, ולא גילתה את הפתחים של ההשתנות אל הרֶשַׁע, והיתה משוכנעת שהיא אינה שוקעת אל המעמקים של המשמעות הקרתנית של הזמן השוכן איתה, ולמרות חומרתו המהנָה של השקט ששרר בקרבו של הזמן והרחק ממנו, שָׂרִי עדיין לא איתרה אצלו מנוחה.
החוץ שמר על מתכונתו והיתה בו פלישה חונקת. אור היום הנעלם הופיע כאובדן השהות בשכונה, ואז חזרה וגירדה במעלה הבטן של שָׂרִי ההתלבטות: איך ייתכן שמופע החיים הנוכחי, המעורבב באכזריות הרסנית של פשע ובקורטוב של טוּב, אינו בהכרח פסול בשבילה? ועוד העזה לחשוב שההתרחשות הדוממת של השעות והימים מן השבוע שעבר היא צורת חיים אפשרית, אולי קצת אלטרנטיבית, מוצעת למתי־מעט שרשאים להשתמש בה.
אבל... בהחלט, ודאי שֶׁהָאֲבָל עבד בלי הפסקה בַּמקום ומיהר לפעול גם בתוך שָׂרִי, ששנייה אחר־כך דאגה שככה היא תופסת את המציאות בַּשעה המוֹצָ"שית שֶׁהֶעֱרִיבָה והשאירה את החוץ אָיום. ...
***
ויָָפָָה היתה שעה אחת קודם מאת סמי ברדוגו | עורך: מנחם פרי | הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.
© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.