אמא יקרה שלי,
בקושי שנה עברה מאז ששכלת את בנך הבכור, והנה כעת אני שולח לך תנחומים על בן נוסף שאיבדת, הפעם לטובת ההגירה. אני.
היכן נשמע דבר נורא כזה, בן שמנחם את אמו, ועל אחת כמה וכמה בן שמנחם את אמו על אבדנה אותו־עצמו. ובכל זאת, מה יש לי להציע לך אם לא תנחומים, אם לא מילים - עדות דהה לקיומי הרחק ממך, ושאת כל כך חסרה. וגם את התנחומים האלה אני כותב ימים ארוכים, שבועות, חודשים, שנה שאני כבר רחוק. בנך בקצה מערב ולִבך בקצה מערב. אבל אולי יש הצדקה כלשהי להשתהות שלי, אמא. אולי היו דברים שהייתי צריך לברר כדי לראות נכוחה. אולי היתה תכלית למסע, לחקר, לחיפושים. אולי חיכיתי שמגינת הלב תכלה את עצמה ברוגז הלוהב של הצער כדי שיהיה ערך למילות הנחמה הרפות שלי. איזו תועלת תצמח הרי מהנחת יד אוהבת על פצע מדמם? אך על צלקת חבושה ליטוף ודאי יקל.
אמא, אני רוצה לומר: הכול בסדר. אני רוצה לומר: סליחה.
אני רוצה לומר: אמא,
א
לא תִכננו את זה ככה, כמובן, אבל יצא שהטיסה שלי לפריז המריאה למחרת השלושים. אפילו לא למחרת, בעצם, אלא ממש בלילה אחרי שעלינו לקבר וגילינו את המצבה. כמה שונה היה המעמד הזה מהתוהו ובוהו הסיוטי של הלוויה. ההספד הקטוע של אבא, והיפחות של רונה שלא אִפשרו לה להגיד דבר אל תוך המיקרופון, וצרחות האימים שלךְ, שאי אפשר היה להרגיע, אפילו היריות של משמר הכבוד - לא החברים ביחידה של רוּבִּי, אלא חיילים טריים במדי פוליאסטר קשיח עדיין, טירונים שלוקטו והובאו במיוחד למשימה. חודש לאחר מכן, כרית של שיש הופיעה מעל הקבר, ושמו של רוּבִּי והמספר האישי שלו היו חרוטים בה בצהוב טרי. האותיות הבהיקו בשמש הקופחת של חודש יולי שעוד לא הספיקה לשנות את צבעם הדשן של רגבי האדמה שהיו מוטלים לפנינו, כאילו עוד עמדה בהם לחוּת רעננה. עמדנו מסביב לקבר במעגל - אדווה בודדה ושותקת - והיה משהו יומיומי במעמד הזה, יומיומי באופן מבהיל. לא היה בו שום מתח. שאון המכוניות נשמע מהכביש, מרחוק. לא הרכבתְ את משקפי השמש המנומרים שלך בבוקר ההוא. אני זוכר איך תלית את עינייך העירומות באבן אבל כאילו לא בה הסתכלת. עוד באותו הערב אבא היה אמור לקחת אותי לנתב"ג בטויוטה הלבנה, לראות אותי מתרחק באולם הנוסעים עם המזוודה שנדחסו בה החפצים שלא נשארו מאחור, לחזור הביתה ולהספיק לחטוף עוד שעתיים של שינה לפני שהוא מתעורר לעוד יום עבודה.
לא תִכננו את זה ככה, אבל קנינו את הכרטיסים מראש, ויצא שרוּבִּי נהרג שלושים יום בדיוק לפני המועד הנקוב. השבעה היתה כמו כל שבעה אצלנו במשפחה - כיסאות כתר פלסטיק, והסדינים על המראות, והדודות והדודים שדואגים תמיד שיהיו בורקסים לאורחים, ואוכל מבושל לנו, ושתייה מתוקה, וכלים חד־פעמיים, חולשים על המטבח מתוך תחושת שליחוּת נרעדת, נוראה, ולא מציעים לנו אלא מגישים צלחות פלסטיק עמוסות בתבשילים שמעלים ריח מבחיל, ומוסיפים ומפצירים, בקול מתוח, עמוס דאגה, מנסים להצניע את הרחמים שנחשׂפים בנגינה המתנצלת של הדברים, להכין לנו כריך, או חביתה, או סלט - משהו קל - הרי לא אכלנו כלום כבר כל היום. מלבד הנציגים של הממשלה ושל הצבא שבאו, חפויי ראש, לביקורים מהוססים, והזיעו בחליפות האזרחיות או בחליפות המדים שלהם על כיסאות הפלסטיק ומלמלו כמה שברי משפטים דלוחים מבין שפתיים חיוורות, זו באמת היתה שִׁבעה כמו כל אחת מהשבעות אצלנו במשפחה.
רונה ישבה אִתנו, במרכז הסלון, באותה החולצה הכחולה שלבשה בבוקר שהודיעו לה. קרע מכוער מסומן בה, בפתח הצוואר, מפריע את הגִזרה של הבגד כמו באיזו העוויה תמוהה, כמו בקצות החולצות של כולנו. אַת כרכת סביב ראשה מעֵין צעיף צבעוני שנח במרושל על שׂערהּ ועל כתפיה, בלי להסתיר הרבה, והיא לא התנגדה. גם אַת עטית צעיף כזה על ראשך. אַת שומרת את הצעיפים האלה במגֵרה של הגרביים, תחובים בפינה, ומשתמשת בהם בעיקר בנסיבות שמביאות אותנו אל בתי כנסת או אל בתי קברות. רעלות דקיקות, ניילוניות, ובהן שׂרוגים חוטי זהב סינתטיים, קושרים אותנו מחדש, קישור רופף, אל מסורת קדומה ואביונית, זרה ליומיום שלנו. אפשר היה לראות את השיער שלך מבעד לבד הדקיק, צבוע בגוון הזהוב הכבד שמאפיין אותך מאז ומתמיד, קצות הבד הצבעוני משתלשלים מצדי ראשך ונחים על חזך, כאילו מוסיפים כיסוי על שדייך. קמטים חדשים התאספו סביב פיך הקמוץ, החריפים שבהם חרוטים בקצות שפתייך ומעניקים לך הבעה כלבית, עייפה, שמרוכזת כולה בזפק הקטן שמידלדל מתחת לסנטר. עינייך משקפות את אור החשמל הצהוב במעטה המבריק שסוגר עליהן, אבל לא אומרות דבר. רק בוהות, מרוקנות, בפינה עלומה של החדר, נתלות במה שאפשר להן להיתלות בו, במה שנתקל המבט.
דוֹד בֶּבֶּר היה אחרון האורחים בכל אחד מימי השִׁבעה, גם זה שבו התייחסנו לשאלה שריחפה באוויר מאז מותו של בנך הבכור. של אחי. כמו בכל ערב, בֶּבֶּר עמד שעה קלה בדלת, לפני אבא, ושנה בקול שטוח, שוב, אם לא צריך עוד איזה דבר, ודיווח שג'ולי עברה על האסלות בשירותים, ושצריך לקנות עוד בקבוקי שתייה לאורחים, אז הוא יקפוץ מחר לסופֶּר בדרך מהמאפייה וידאג להכול. גם החבר שלו, שעובד אִתו במכס, הוא אמר, יקפוץ מחר וינהל את התפילה - מנחה וערבית - ויוסיף דרשה לעילוי נשמתו של רובי. אבא הודה לו חלושות, תודה אחי, והם נגעו זה בזרועו של זה במין מבוכה כזאת ששׂוררת לעתים תכופות בין אחים. הוא גישש במבטו אל פנייך החתומות, אבל לא נכנס עִמך אל תוך ההתבוננות. ולבסוף, כמו בכל אחד מערבי השִׁבעה, יצא דוד בבר מהדלת בראש מורכן. כולו יראת כבוד אל מול האסון, אל מול ניצוליו הקדושים, אנחנו, שהמקרה נגע בנו והפך אותנו למסומנים.
אבא נפנה חזרה אל תוך הבית שנאספה בו דממת הדלת הנטרקת, על כיסאותיו הריקים שפנו אל הסלון הריק, כמו בְּסוף, או רגע לפני תחילתה של מסיבה. הוא התנהל לו פנימה בעצלתיים התמוהים של הימים האלה, בכפכפי הפלסטיק השחורים, המתקתְּקים, והיטיב את הכריות על הספה, והעביר חפצים ממקום אחד לאחר. רונה נכנסה כבר לחדר של רובי ונשכבה לישון, או לעשות מה שלא עשתה מאחורי הדלת הסגורה של חדר ילדותו, טרוטת עיניים כפי שהיתה בכל אחד מהימים שעקבו למותו של רובי, שׁרויה בנים־לא־נים סהרורי, מבהיל.
קולו של אבא חדר את הדממה הסמיכה שעמדה בסלון הריק, המוכן לקבלת הפנים של מחר. "בנימין", הוא קרא בשמי, "זה לא משנה שום דבר. יש כבר כרטיס, ובמועד של הכרטיס אתה נוסע". אלה לא היו בשוֹרות גדולות. לא היה מקום לבשורות גדולות להתקבל במרחב הצמיגי שהתעבּה בסלון, בין צלחות הפיצוחים, וסורגי המאווררים הלבנים, וכלי הפלסטיק החד־פעמיים. ריח כהה פעפע מחולצותינו, המסומנות בקרע הזוויתי, אל החדר החנוק. כל החלונות היו סגורים והאוויר הקיצי הכבד, ההביל, לא זז. לנו לא היה אכפת. משהו תסס במטבח, תסיסה חרישית ולוחשת, מארון הכלים, או מצינורות הניקוז שמאחורי הקירות, או מהפח שמתחת לכיור )יכול להיות שדוד בבר שכח להוריד את האשפה?(. גם אלה לא היו בשורות גדולות. אלה היו פני הדברים. הנהנתי חלושות והעברתי את מבטי אלייך. לא זזת ממקומך. פנייך לא משו. הן עטו את אותה ההבעה הריקה, את אותה הבהייה האילמת. ידך כיסתה את ידך, ושתיהן היו אסופות אל חיקך. רעד קל עבר בזווית העין שלך, מעֵין העוויה קלה, כאילו ניסית להתרכז בדבר־מה. איזו קריצה משונה. דבריו של אבא נטמעו בשתיקה שנקרשה בחלל. את לא אמרת דבר. וגם אני לא.
אחרי כמעט שלושים יום עזבתי אותך בבית, ואבא עזב אותי באולם הנוסעים. עליתי על המטוס ונסעתי.
***
תנחומים לאמי מאת אסף רוט | סדרת פועלים - סיפורת
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ