האם עוד אפשר לכתוב שירה על הטבע? האם אפשר שלא לכתוב עליו? מאיה ויינברג מדברת במרווח שבין שתי האפשרויות. לרוב, הטבע בספר הזה אינו מן הסוג שתיירים ימהרו לצלם או לטוס אליו: לפנינו דקל מוכה חיפושיות, עטלפים, חתולי רחוב. אבל, כדרך הציירים הסינים, הטבע נמדד אצל מאיה ויינברג לא על פי יופיו המרהיב, אלא על פי כוח החיים שבו. ואת המבט המזהה את החיים ואת כוחם הספר הזה מלא. זהו מבט עדין ומעודד, מפני שהוא לא מוותר על הקיים, מובס ככל שיהיה, מכוח תחושת הרס הטבע המשברית שחלל האוויר מלא אותה. ועם זאת, הוא לא חוטא בהעמדת פנים כאילו דבר לא השתנה בעשורים האחרונים. השירים האלה, פשוטים ונוגעים ללב, לא שוכחים לרגע כי בלב אותו "טבע" (בעיר ומחוצה לה) מצויים אנו, בני האדם, וכי חיינו קשורים, נרצה או לא נרצה, בחוטים רבים אל חיי הסובב אותנו. בספר הזה ואצל הקוראים בו, הרחבת העולם שמחוץ לגוף וההכרה בקיומו, עזוב ושולי ככל שיהא, היא גם הרחבה בתוכנו פנימה.
דרור בורשטיין
תנוחת ההר (טדאסנה) היא התנוחה הראשונה ביוגה, תנוחת הבסיס, המוצא. היא המחברת אל האדמה, המתקנת, הטוענת באנרגיה, המחזירה את האיברים אל המנח הטבעי. תנוחה זו מעמידה גוף יציב המחובר בצדו האחד לאדמה ובצדו השני לשמײם. ממנה אפשר לצאת לתרגול תנוחות העמידה האחרות ובין התנוחות אליה חוזרים. מחוץ לעיר, מונח ההר עצמו, בנוחות, בנוף, בעוצמה שהיא גם שלװה. שם מתרחש הטבע: פסגות, מעײן, עץ או יער, ציפור דואה. לעומתו העיר היא המולה, חשמלים, אנשים בכװרת של התרחשױות. בעיר מתמעט הטבע והולך ומתוך הכמיהה האנושית לטבעי - עולה כוחו.
במתח שבין העיר ומחוץ לה, במצבים השונים, בהשתקפױות שלהם - נכתבו השירים.
ד"ר מאיה ױינברג היא משוררת, רופאה וטרינרית בוגרת האוניברסיטה העברית, חוקרת עטלפים בחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אוהבת וכותבת טבע ױוגינית אדוקה.
ספר שיריה הראשון שטחים פתוחים זכה לשבחים. זהו ספרה השני.
הרגישױות של המאה העשרים שמו את שירת היחיד במרכז. היחיד המנותק והשבור, לרוב על רקע אורבני מנוכר, ומתוך עיסוק כפײתי בהסברים פסיכולוגײם. שירת טבע במידה והיתה - נחשבה לנחותה.
האקופואטיקה קמה כדי להשיב לשירת הטבע את כבודה האבוד, ואף להקפיץ אותה מדרגה ולהתאימה לתפישת טבע מורכבת וביקורתית יותר. המתנערת ממרכזיותו של האנתרופוס ורואה את כל בית הגידול שלנו - האױיקוס.