ישראל אלירז (23 במרץ 1936 - 22 במרץ 2016)
ישראל אלירז הלך לעולמו יום לפני יום הולדתו ה-80.
אלירז, שפירסם 27 ספרי שירה מ-1980 ועד היום, נחשב ל"אסכולה של איש אחד" וזכה בפרס רה"מ, פרס ביאליק ופרס ברנר
"בעיני, מה שמייחד את העמידה בעולם של ישראל אלירז, הוא ההטמעה של ההתבוננות השירית או הקיום השירי, שלפעמים מתבטא בכתיבת שירה, במרקם היומיומי של החיים", אמר ל"הארץ" הסופר והעורך דרור בורשטיין, שערך את מבחר שירי אלירז "דברים דחופים". "השירה שאלירז מציע לנו לכתוב, וגם לקרוא, אינה עניין חגיגי ונדיר, אלא משהו פשוט וארצי, כמו נשימה, חיתוך פרוסת לחם, שתיית כוס מים", הוסיף בורשטיין, "הוא המשורר העברי החשוב של תקופתנו והוא חי את החיים שהוא רצה לחיות, ואמר לנו את מה שהיה צריך לומר".
אנחנו נפרדים ממנו עם מבחר משיריו.
*
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִקְרֶה בְּקָרוֹב
וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לָךְ עַל כָּךְ
אִם זוֹ אֵינָהּ יְדִיעָה מַרְעִישָׁה
זֶה מִשּׁוּם שֶׁשָּׁכַחְנוּ אֶת פֶּ לֶ א
הֱ י וֹ תֵ נ וּ בְּ ת וֹ ךְ הָ ע וֹ לָ ם .
מַ ה שֶּׁ קּ וֹ רֶ ה בּ וֹ ק וֹ רֶ ה
בְּ לִ י הֲ פ וּ גָ ה .
זוֹ הָעוֹנָה בָּהּ קַל לוֹמַר מַשֶּׁהוּ
עַל הָעוֹלָם וּלְחַכּוֹת לְיַד
*
הַדָּבָר עָלָיו אֲנִי
מְדַבֵּר כָּאן:
לִחְיוֹת בְּתוֹךְ הַהַפְתָּעָה
לֹא לִהְיוֹת מֻפְתָּע.
לֵךְ הַכֵּר יוֹתֵר
וְיוֹתֵר
אֶת הַמֻּכָּר לְךָ
גַּלֵּה. עֲבֹד בְּקִרְבַת הַדְּבָרִים הַנָּעִים.
שְׂרֹךְ אֶת הַסַּנְדָּל הַמַּחְמִיר
עִם הָרֶגֶל הָעֲיֵפָה
*
יֵשׁ רֶגַע, זֶ ה הָ רֶ גַ ע , בּוֹ
חֹמֶר הַמָּקוֹם
לֹא מַפְרִיעַ עוֹד
לִרְאוֹת אוֹתוֹ
וְלֹא מְבַקֵּשׁ דָּבָר
מִלְּבַד לִהְיוֹת
נוֹכֵחַ, רוֹגֵעַ וַאֲנִי
עַל גַּבּוֹ נִתְלֶה
וְאוֹמֵר:
הִשָּׁמֵר לְנַפְשְׁךָ מְאֹד שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח
אֶת הַדְּבָרִים שֶׁרוֹאוֹת עֵינֶיךָ
*
טוֹב, לְכוּ לְפָנַי, מֵתִים אֲהוּבִים,
עוֹד מְעַט אָבוֹא אַחֲרֵיכֶם,
אֶאֱסֹף כָּל מַה שֶּׁנָּשַׁר מִכֶּם,
לֹא הַרְבֵּה, עַל דַּרְכְּכֶם.
מִן הַמֶּרְחָק עוֹלֶה רַחַשׁ עֵשֶׂב, מִישֶׁהוּ
נִגְרָר בְּשַׂעֲרוֹתָיו.
אֲנִי מִתְקַפֵּל פְּנִימָה כְּדֵי לְפַעְנֵחַ אֶת הַשִּׁמָּמוֹן
הַנּוֹרָא שֶׁכָּל הֱיוֹתִי תְּלוּיָה בּוֹ.
בְּ קָ רְ אִ י אֵ לֶ י ךָ שְׁ מַ ע ק וֹ לִ י ,
מִישֶׁהוּ בּוֹכֶה. כִּיסָיו מְלֵאִים דְּבָרִים שְׁכוּחִים.
בַּגָּן, מֵאָחוֹר, דְּרוֹמִית לְיַלְדוּתִי,
מַחֲצִית דֶּלֶת הַמִּטְבָּח מַכָּה
בַּמַּחֲצִית הָאַחֶרֶת.
תַּם הַסְּתָו, מָחָר יַכֶּה הַחֹרֶף וְיִרְקַב
*
אֵיךְ נָכִיל אֶת הָאַהֲבָה בְּלִי גַּל מַאגְיָה
הַאִם דַּי לֶאֱהֹב כְּדֵי לִהְיוֹת נֶאֱהָבִים
הַאִם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הָאַהֲבָה הוּא אַהֲבָה
הַאִם עָלַי לְצַחְצֵחַ כְּלִי שֶׁנָּגַע בָּאַהֲבָה
וְאַתְּ תִּתְפַּשְּׁטִי בְּטִבְעִיּוּת שֶׁל צִפּוֹר
לְיַד מַיִם
שֶׁתְּנוּעָתָהּ כִּמְעַט טַנְגוֹ
מתוך: בשבח הדברים החולפים
*
הָיִיתִי שָׁם. אֲנִי זוֹכֵר זֶה לאֹ הָיָה עֵץ עָנֵף
אֶלָּא הַגֶּשֶׁם וְהוּא בָּא
וְהִנִּיחַ אֶת צַוָּארוֹ
עַל צַוָּארִי
למה אדם קם
לָמָּה אָדָם קָם פִּתְאֹם וּבוֹרֵחַ?
יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְנֶעֱלָם? מַה
פֵּרוּשׁ נֶעֱלָם? דָּנִיֵּאל זַק אָמַר,
תְּפֹס אֶת הָעַצְמִי אֲבָל אֵיפֹה
הוּא נִמְצָא? לָמָּה אָדָם שׁוֹאֵל
הַבקֶֹּר עַל הַשִּמְחָה הַמִּתְמַעֶטֶת
בָּעוֹלָם? עַכְשָׁו יָדָיו רוֹעֲדוֹת
מִן הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה בָּהּ הוּא
כּוֹתֵב עַל הָעִנְיָן הַגָּמוּר.
הָיָה עָלָיו לָגֶשֶׁת לַפְּסַנְתֵּר
לְנַגֵּן מַשֶּׁהוּ בְּצוּרַת אִצְטְרֻבָּל.
לְחַכּוֹת, לִמְחֹק, לִקְרֹא בְּשֵׁמוֹת.
מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד עוֹמֵד לִקְרוֹת?