אליסון נואל
האם תעמוד אהבתם במבחן הגדול ביותר?
לאחר שאויביהם האפלים נוצחו, דיימן ואוור חופשיים לצאת למסעם האחרון – לשחרר את דיימן מהרעל שהתפשט בגופו. אם רק ימצאו את סם הנגד, יוכלו סוף־סוף לגעת זה בזו, ולחוות את הלילה המיוחל שעליו חלמו כל הזמן. אך מאבקם להתאחד יוביל אותם למקום אסור, שרגל איש עוד לא דרכה בו... ללּבה האפל של סַמֶרלֶנד.
כאן, בארץ האדמה החרוכה והגשם האינסופי, אוור ודיימן יגלו את שורשי אהבתם החבויים, יחשפו היסטוריה נעלמה שלא שיערו את קיומה וייאלצו להתעמת עם יד הגורל הממשיכה להפריד ביניהם שוב ושוב. רק אז, כשיתגלה הסוד האחרון, יהיו אוור ודיימן תלויים בהחלטה הגורלית האחרונה שתסכן הכול, אפילו את חיי האלמוות.
סיפור האהבה של אוור ודיימן שבה את לִבם של מיליוני קוראים ברחבי העולם. עד אין קץ הוא הספר השישי והאחרון בסדרת רבי המכר מאת אליסון נואל,בני האלמוות, ובו מגיע הסיפור לסיומו המרהיב, ולגילוי כל הסודות. |  |
פרק ראשון
"אוור... חכי!"
דיימן שולח אלי את ידו, אוחז בכתפי, בתקווה לגרום לי להאט את
צעדי, להחזיר אותי אליו; אבל אני ממשיכה להתקדם, לא יכולה
להרשות לעצמי להתעכב. לא כשאנחנו כל כך קרובים, כמעט שם.
הדאגה זורמת מגופו כמו גשם מִשִמְשַת מכונית, ואינה מתפוגגת
כלל כשהוא מדביק את הקצב שלי, מתאים את צעדיו לצעדי
ומשלב את אצבעותיו באצבעותי.
"אנחנו צריכים לחזור לאחור. לא ייתכן שזה המקום. שום דבר כאן
לא נראה דומה למה שהיה." הוא מסיט את מבטו מהנוף המטריד
שבמרחק ומביט בפני.
"אתה צודק. שום דבר כאן לא דומה למה שהיה." אני מקיפה את
המתחם בקוצר נשימה ובדפיקות לב מואצות. אני סוקרת לרגע את
הסביבה לפני שאני מסתכנת שוב בצעידה קדימה. פוסעת פסיעות
קטנות זו אחר זו, וכפות רגלי שוקעות עמוק כל כך בבוץ המכסה
את פני האדמה עד שלא רואים אותן כלל. "ידעתי..." אני לוחשת
כל כך בשקט עד שכמעט אי אפשר לשמוע את המילים שלי, למרות
שאני לא צריכה לדבר בקול כדי שדיימן ישמע אותי, קל באותה
מידה לתקשר איתו בטלפתיה. "זה בדיוק כמו החלום. זה..."
הוא מתבונן בי. מחכה.
"טוב, בדיוק לזה ציפיתי." אני מעיפה מבט הצידה, עיני הכחולות
פוגשות את עיניו הכהות. אני נועצת בו את מבטי ורוצה שהוא
יראה את מה שאני רואה. "כל זה, כל מה שאתה רואה כאן, זה... זה
כאילו הכול השתנה בגללי."
הוא כורע ברך לצִדי, אצבעותיו נפרשות על גבי, וכף ידו משרטטת
מעגלים קטנים לאורך עמוד השדרה שלי. הוא רוצה להרגיע,
להפריך את כל מה שאמרתי הרגע, אבל במקום זה הוא בוחר
לשתוק. לא משנה מה הוא יגיד, לא משנה אילו טיעונים מוצקים
הוא עשוי להעלות, הוא יודע שהנימוקים שלו לא ישכנעו אותי.
שמעתי את האישה הזקנה. גם הוא שמע אותה. הוא ראה איך היא
כיוונה את האצבע שלה, איך עיניה ננעצו בהאשמה. הוא הקשיב
לנימה המטרידה של השיר המצמרר שלה, שיר שמילותיו הן צופן
נסתר ושהלחן שלו אינו מרפה.
האזהרה הייתה מכוּונת אלי בלבד.
ועכשיו זה.
אני נאנחת כשאני מסתכלת על זה - על הקבר של הייוון, כביכול.
המקום שבו רק לפני שבועות אחדים חפרתי עמוק באדמה כדי
לקבור את חפציה, את כל מה שנשאר ממנה - את הבגדים שלבשה
כששלחתי את נשמתה לארץ הצללים. המקום שנחשב בעיני
מקודש, קדוש, ועכשיו מהותו וצורתו השתנו. האדמה, שהייתה
פעם עשירה, הפכה לבוץ טובעני, שאין בו זכר לפרחים שבעבר
זימַנתי באמצעות מחשבתי, ואין בו שמץ של סימן לחיים מסוג
כלשהו. האוויר כבר אינו מנצנץ ואינו מבהיק; למעשה לא ניתן
להבחין בינו לבין החלק החשוך של סַמֵרלֵנד, שבו מעדתי קודם
לכן. המקום הזה כל כך קודר, כל כך מבשר רעות גם במראהו
וגם בהרגשה שהוא מעורר, ודיימן ואני היצורים היחידים שמוכנים
להתקרב אליו.
הציפורים אינן זזות מהמתחם הזה, ושטיח הדשא הסמוך מתכווץ
וחוזר לממדיו הקודמים. זוהי ההוכחה הניצחת שהמקום השתנה
בגללי.
כמו דשן שפוזר על חלקת אדמה קטנה זרועת עשבים, כל נפש של
בן אלמוות ששילחתי לארץ הצללים השחיתה וזיהמה את סמרלנד.
זה יָצַר ניגוד, היִין של ארץ הצללים לא התקבל בברכה על ידי
היאנג של סמרלנד. מעשי קסם וזימונים באמצעות מחשבה לא
יכולים להתקיים במקום כה קודר ועגום.
"זה לא מוצא חן בעיני." קולו של דיימן נרגז, עיניו יורות חיצים,
והוא משתוקק בקוצר רוח לעזוב את המקום.
גם בעיני המקום הזה לא מוצא חן וגם אני מוכנה להסתובב ולחזור
ולעולם לא להסתכל לאחור, אבל זה לא כל כך פשוט.
עברו רק כמה ימים מאז הביקור האחרון שלי כאן, ולמרות שאני
יודעת שעשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, שלא הייתה לי ברירה
והייתי מוכרחה להרוג את הייוון, שבעבר הייתה החברה הכי טובה
שלי, נראה שאני לא יכולה שלא לחזור לכאן, אני לא יכולה שלא
לבקש סליחה, סליחה על מעשי כמו גם סליחה על מעשיה. ובזמן
הקצר שחלף, האור הפך לחושך, והכול נהיה בוצי, קודר ועקר,
ומשמעות הדבר היא שאני אמורה לעשות משהו שיעצור את
התפשטות הרפש והקדְרות.
לעשות משהו שימנע הידרדרות נוספת של המצב.
"מה בדיוק ראית בחלום?" קולו של דיימן מתרכך ומבטו ננעץ בי.
אני נושמת עמוק ומשקיעה את העקבים שלי עמוק יותר בבוץ.
הכיסים של מכנסי הג'ינס הבלויים שלי טבולים בבוץ, אבל לא
ממש אכפת לי. מיד כשנצא מכאן אוכל לזַמֵּן זוג מכנסיים חדשים
ונקיים. לאור כל מה שמתרחש כאן, בגדים הם הדבר שהכי פחות
מדאיג אותי.
"זה לא חלום חדש." אני פונה אליו, נועצת את מבטי בעיניו ורואה
הבזק של הפתעה על פניו. "חלמתי את החלום הזה כבר בעבר.
לפני זמן רב. בדיוק לפני שהחלטת לעזוב אותי ולהניח לי להחליט
במי אני בוחרת - בך או בג'וד." הוא בולע את רוקו, נרתע קצת
כשהוא נזכר באי הנעימות שהייתה כרוכה באירוע הזה, וזה גורם
לי להרגיש רע. לא זאת הייתה הנקודה שרציתי להעלות. "אבל אז
הייתי בטוחה שריילי היא ששלחה את החלום. זאת אומרת, היא
הופיעה בחלום, והיא נראתה כל כך מלאת חיוניות ו... חיה." אני
מנידה בראשי. "טוב, אולי זאת הייתה היא, ואולי זו הייתה סתם
משאלת לב שנבעה מגעגועי אליה. אבל ברגע שהיא עוררה את
תשומת לבי, הבנתי שהיא רצתה שאראה אותך. החלום היה עליך."
עיניו מתרחבות. "ו..." הוא נדרך, חושק שיניים ומתכונן לגרוע
מכול.
"ו... היית לכוד בכלא מַלבני גבוה עשוי מזכוכית, ונלחמת בכל
הכוח כדי לברוח; אבל למרות שנאבקת קשות, לא יכולת להשתחרר.
למרות שניסיתי לעזור, ניסיתי לעורר את תשומת לבך כדי שנוכל
לשתף פעולה, אבל... כאילו לא יכולת לראות אותי. הייתי ממש
שם בצד השני, כשרק הזכוכית מפרידה בינינו, אבל למרות זאת
מבחינתך הייתי בלתי נראית, לא הרגשת בכלל בנוכחותי. לא
יכולת לראות מה שהיה ממש מולך..."
הוא מהנהן. מהנהן באופן שמשדר לי שהחלק ההגיוני שבו, החלק
שאוהב הסברים מדויקים ופתרונות קלים, משתוקק להשתלט. "זה
תסריט קלאסי של תמונת חלום אופיינית," הוא אומר בעוד הגבות
שלו מביעות תחושת הקלה. "ברצינות. זה נשמע כאילו את חושבת
שאני לא מקדיש לך מספיק תשומת לב, שאני לא מקשיב באמת,
או אולי אפילו..."
אבל לפני שהוא ממשיך בדבריו אני קוטעת אותו. "תאמין לי, זה
לא היה מסוג החלומות שאפשר למצוא בספר על פשר חלומות.
בחלום שחלמתי הלילה, כמו בחלום שחלמתי קודם, כשגילית
שאתה לא יכול להילחם, כשגילית שאתה לכוד לנצח, הרמת ידיים
ונכנעת. פשוט שמטת אגרופים, עצמת עיניים והרפית. נעלמת
לתוך לארץ הצללים."
הוא בולע את רוקו, מנסה להתמודד עם הקושי, אבל ללא הועיל.
ברור שהוא מזועזע כפי שאני הייתי מזועזעת כשחלמתי את
החלום הזה.
"ואז, מיד אחר כך, הכול נעלם. וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת
אליך, לכלא מזכוכית, לבמה - לכול. הדבר היחיד שנשאר היה
פיסת אדמה קודרת ולחה, דומה מאוד לפיסת האדמה שעליה אנחנו
נמצאים כעת." אני מחככת את שפתַי זו בזו, רואה את התמונה
בראשי באופן ברור כל כך כאילו אני נטמעת בתוכה. "אבל החלק
האחרון היה חדש. זאת אומרת, זה לא היה חלק מהחלום המקורי.
אבל ברגע שהתעוררתי, ידעתי שלא רק ששני החלומות קשורים
זה לזה, אלא ששניהם קשורים גם למקום הזה, ושאני חייבת לבוא
לכאן. חייבת לראות במו עיני. חייבת לראות אם צדקתי. אני רק
מצטערת שגררתי אותך איתי בדרך."
אני סוקרת אותו במבטי, מתבוננת בשערו הסתור, בחולצה
המקומטת שלו, במכנסי הג'ינס הבלויים שלו - בגדים שהוא
אסף בחיפזון ממש שניות לפני שזימנתי את מסך האור המוזהב,
שהוביל את שנינו לכאן. הרגשתי את זרועותיו החזקות מקיפות
אותי, והחום שלהן הזכיר לי ששעות ספורות לפני כן החלקנו בין
הסדינים, כרכנו את הגופים שלנו זה בזה והתכוננו ללילה.
באותו זמן הדאגה המיידית שלנו הייתה איך נתמודד מול סאבין
בשבוע השני ברציפות שבו לא הגעתי הביתה.
דאגנו איך היא תתייחס לעובדה שאכן לא חזרתי אחרי שהיא
התרתה בי שלא אחזור הביתה עד שאסכים לקבל את העזרה
הפסיכולוגית, שלדבריה היא משוכנעת שאני זקוקה לה.
אמנם אין לי ספק שאני זקוקה לעזרה, במיוחד לאור כל מה שצפוי
לי; אבל לרוע המזל זאת לא עזרה מהסוג שסאבין התכוונה אליו.
העזרה שאני זקוקה לה איננה עזרה שניתן למצוא במרשמי תרופות,
על ספת הפסיכולוג, או אפילו בספר ההדרכה החדש ביותר לעזרה
עצמית.
העזרה שאני זקוקה לה דורשת משהו הרבה יותר גדול מהדברים
האלה.
שנינו משתהים, מתבוננים בקבר של הייוון. מחשבותיו של דיימן
מתערבבות במחשבותי, מזכירות לי שלא משנה מה יהיו התוצאות,
לא משנה מה עומד לקרות, הוא שם בשבילי. לא הייתה לי ברירה
אחרת אלא לעשות את מה שעשיתי.
בהורגי את הייוון, הצלתי את מָיְלְס. הצלתי את עצמי. הייוון לא
הייתה מסוגלת להתמודד כראוי עם הכוח שניתן לה, היא חצתה
את כל הגבולות. כשהפכתי אותה לבת אלמוות, נחשף בה צד חדש
לגמרי, צד שלא צפינו.
אבל בעניין זה דיימן ואני חלוקים בדעותינו. אני נוטה יותר
להאמין במה שמיילס אמר זמן קצר אחרי שהצלתי אותו מידיה.
הוא אמר שלא היה שום דבר חדש ומפתיע בצד האפל של הייוון,
שהצד הזה תמיד היה בה, שלאורך כל הדרך היא חשפה סימנים
לנוכחותו בקרבה. אבל בתור חברים שלה, נאבקנו להתעלם מזה,
בחרנו להסתכל מעבר לזה, לראות רק את האור. וכשהסתכלתי
לתוך עיניה באותו לילה, ראיתי שהן זרחו בתחושת ניצחון כשהיא
השליכה לתוך הלהבות את החולצה של רומן - החולצה שבה
תליתי את שארית תקוותי לקבל את סם הנגד, שיאפשר לדיימן
ולי להיות ביחד. טוב, לא היה ספק בלבי שהצד האפל שלה חיסל
לחלוטין את הצד הטוב שלה.
ובכל הקשור למותה של דרינה, הרי הברירה הייתה להרוג אותה או
שהיא תהרוג אותי. פשוט כך. מותו של רומן נגרם בגלל מזל רע,
זו הייתה פשוט תאונה, תאונה שאירעה בגלל חוסר הבנה מהסוג
הטרגי ביותר, עכשיו אני בטוחה בכך. אני יודעת בעומק לבי
שההתערבות של ג'וּד, שגרמה לאסון, נועדה רק להגן על שלומי.
כוונותיו של ג'וד היו טובות.
ראיתי את זה במחשבותיו כשהן נחשפו לנגד עיני.
אנחנו קמים על רגלינו לאט ובכובד ראש, מודעים לכך שהתשובות
שאנחנו מחפשים לא יימצאו כאן; שההימור הטוב ביותר הוא
להתחיל את החיפוש באולמות הלימוד הגדולים ולראות לאן זה
מוביל. ובדיוק כשאנחנו מתכוננים ללכת לשם, אנחנו שומעים את
זה. את השיר שגורם לנו לקפוא במקומנו:
מתוך הבוץ זה יעלה
יתרומם למעלה אל שמים חלומיים עצומים
בדיוק כמו שאת - את - את תתרוממי...
דיימן מחזיק את ידי חזק יותר, מושך אותי קרוב יותר אליו, ואנחנו
מסתובבים כדי לעמוד מולה. אני רואה את קווצת השיער הארוכה
שהשתחררה מתוך הצמה המשתלשלת על גבה, קווצת שיער כסוף
המרחפת סביב פניה העתיקות המקומטות, בעוד היא נועצת בעיני
את עיניה העכורות הלחות.
מהמעמקים העמוקים והאפלים
הוא נאבק להגיע אל האור
חושק בדבר אחד בלבד,
באמת!
האמת של הווייתו.
אבל האם תניחי לו?
האם תניחי לו לעלות ולפרוח ולגדול?
או שתדוני אותו לגיהינום המעמקים?
האם תגרשי את נפשו השחוקה והמותשת?
היא חוזרת ומשמיעה את השיר, מדגישה את סופה של כל שורה.
קולה עולה כשהיא שרה, "יעלה - שמים - מעמקים - אור - זה
- אמת - הווייתו - לגדול - נפשו - נפשו - נפשו..." חוזרת שוב
ושוב על המילים. עיניה סוקרות אותי, מתבוננות, מנתחות, למרות
שנראה כאילו אינן רואות. ידיה המיובלות והזקנות מורמות לפנים,
והיא מאגרפת את כפות ידיה, ואז אצבעותיה נפרשׂות לאט ואפר
ניתז מתוך כפות ידיה.
דיימן מחזיק אותי חזק יותר, מבזיק לעברה מבט קשה ורב משמעות
ומתריע, "הישארי במקומך ואל תזוזי."
הוא נעמד לפני ומוסיף, "תעצרי שם. אל תתקרבי." קולו רגוע
ומלא ביטחון, ומשדר אִיום שאי אפשר להתעלם ממנו.
אבל גם אם היא שמעה את האיום, היא לא מתייחסת אליו. רגליה
ממשיכות לנוע, משתרכות קדימה, בעוד עיניה ממשיכות להתבונן
ושפתיה ממשיכות להשמיע את השיר. היא נעצרת ממש לידנו,
נעמדת ממש בקצה הגבול של המתחם, במקום שבו מסתיימת
פיסת הדשא והבוץ מתחיל. קולה משתנה פתאום ונעשה שקט
יותר כשהיא אומרת, "חיכינו לָך." היא קדה בפני, מתכופפת בחן
ובחיוניות שאינם אופייניים לאישה כל כך זקנה, כל כך... עתיקה.
"כך אמרת," אני עונה, למגינת לבו של דיימן.
אל תשתפי איתה פעולה! הוא מזהיר אותי בטלפתיה. פשוט תלכי
בעקבותי. אני אוציא אותנו מכאן.
כשמבטה עובר אליו, אני בטוחה שהיא שמעה את המילים שדיימן
שידר לי. עיניה הכחולות הזקנות והעכורות מתגלגלות בחוריהן
כשהיא אומרת: "דיימן."
למשמע צליל דבריה דיימן נדרך ומתכונן פיזית ומנטלית לכל
התפתחות, מלבד לזאת המתרחשת באמת.
"דיימן. אוגוסטוס. נוטֶה. אֶסְפּוֹזיטוֹ. אתה הסיבה." השיער השדוף
והדקיק שלה מתעופף ברוח שזוּמנה ומתערבלת סביב. "וְאַדֶלִינָה,
המַרְפֵּא." היא מהדקת את כפות ידיה זו לזו ומבטה המתחנן ננעץ
בעיני.
אני מסתכלת עליה ועליו ולא מסוגלת להחליט מה מטריד יותר:
העובדה שהיא יודעת מה שמו - שמו המלא, כולל השם שמעולם
לא שמעתי קודם וכולל השם שהיא ביטאה באופן שלא שמעתי
מעולם, או העובדה שפניו של דיימן החווירו וגופו נעשה משותק
ברגע שהיא האשימה אותו.
ומי זאת, לעזאזל, אדלינה?
אבל התשובות שמסתובבות בראשו גוועות הרבה לפני שהן מגיעות
לשפתיו, נעצרות על ידי המקצב של קולה האומר, "שמונה. שמונה.
שלוש־עשרה. הו. שמונה. זה המפתח. המפתח שאתם זקוקים לו."
אני מסתכלת על שניהם, שמה לב שעיניו מצטמצמות, הלסת שלו
חורקת, הוא ממלמל שרשרת מילים שאי אפשר לפענח בעוד הוא
תופס חזק יותר את ידי ומנסה לחלץ את שנינו מהבוץ, להתרחק
ממנה.
אבל למרות שהוא מזהיר אותי לא להסתכל לאחור, אני בכל זאת
מסתכלת. אני מציצה מעבר לכתפי ומסתכלת ישר לתוך עיניה
הזקנות, מסתכלת על עורה הדקיק והשקוף, שנראה כאילו הוא
מואר מבפנים. ועל שפתיה השרות ברכּוּת, "שמונה - שמונה -
שלוש־עשרה - הו - שמונה. זאת ההתחלה. תחילת הסוף. רק את
יכולה לפתוח את מה שנעול. רק את - את - את - אדלינה..."
המילים מתמשכות, מטרידות, מקניטות - רודפות אחרינו כל הדרך
ביציאה מסמרלנד.
כל הדרך חזרה למישור הארצי.