חֲצִי יָרֵחַ בּוֹרֵחַ
מֵחֲצִי עָנָן,
חֲצִי אָדָם חוֹצֶה
חֲצִי כְּבִישׁ, מְצֻנָּן.
חֲצִי מַעֲשֶׂה שֶׁעָשִׂיתָ
הָיָה מֵבִישׁ
וּבְכָל זֹאת הֶחְלַטְתָּ
לַעֲבֹר אֶת הַכְּבִישׁ.
וְהִנֵּה חֲצִי עֵץ מִתְכּוֹפֵף
לְמַחֲצִית גָּבְהוֹ
וַחֲצִי אִשָּׁה שׁוֹאֶלֶת
אָז זֶה כֵּן, אוֹ לֹא?
וַחֲצִי גֶּבֶר מֵשִׁיב
רַק חֲצִי תְּשׁוּבָה
וַחֲצִי נַעֲרָה
נֶעֱלֶמֶת כְּמוֹ לֹא הָיְתָה
וַחֲצִי חַיִּים מְגַשְּׁשִׁים
אַחַר חֲצִי מוּבָן
וַחֲצִי זָקֵן צוֹעֵק:
אֲנִי עוֹד כָּאן!
כל בוקר
כָּל בֹּקֶר מֵיטִיב עִמִּי:
אַתְּ אֵינֵךְ. זֹאת אוֹמֶרֶת,
אַתְּ עוֹד יְכוֹלָה לָבוֹא.
בּוֹאִי הָעֶרֶב.
כָּל עֶרֶב מֵיטִיב עִמִּי:
לֹא בָּאת. זֹאת אוֹמֶרֶת,
אַתְּ סְתָם מִתְאַחֶרֶת.
בּוֹאִי מָחָר.
איך
אֵיךְ שֶׁהָעֵצִים
עֵצִים אֵיךְ שֶׁהֵם
עֵצִים לֹא עָשׂוּ אוֹתָם
עֵצִים וְהֵם לֹא עָשׂוּ
אֶת עַצְמָם עֵצִים אֵיךְ
שֶׁהֵם עֵצִים כָּאֵלֶּה שֶׁכָּל אֶחָד
מְזַהֶה מִיָּד שֶׁהֵם עֵצִים
אֵיךְ זֶה קוֹרֶה אֵיךְ שֶׁעֵץ
פִּתְאֹם עֵץ אֵיךְ הוּא עֵץ
אֲנִי מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי יָכוֹל
לִהְיוֹת עֵץ וְכַנִּרְאֶה גַּם
לֹא אֶהְיֶה.
לכל ידידַי, בעבר ובעתיד, עץ זה לא בא למלא את החסר בשירַי. וליתר דיוק, הפרח הוא פרח והתרח הוא תרח, ואין צורך להטריד עננים ורוחות וצבעים וערווֹת נשים וגברים כדי למלא את החלל ולהשלים את החסר באווירת השיר או בחרוזים ובשאר אבזרי התיאטרון הבאים למלא את החלל המילולי.
על שום כל אלה בחרתי לסיים בשיר נפלא שתירגמתי בנעורי, משירי ביירון. ועימכם הסליחה.
לורד ביירון
וכך, לא עוד נצא בשניים
למירה פרלוב - באהבה
וְכָךְ, לֹא עוֹד נֵצֵא בִּשְׁנַיִם
כֹּה עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַלֵּיל,
אַף כִּי הַלֵּב אוֹהֵב עֲדַיִן
וְיָרֵחַ מָלֵא עוֹדוֹ מֵהֵל.
כִּי הַחֶרֶב מְבַלָּה אֶת נְדָנָהּ
וְהַנְּשָׁמָה אֶת הֶחָזֶה מַתֶּשֶׁת
וְהַלֵּב חַיָּב לַעֲצֹר לִנְשִׁימָה
וְאַף הָאַהֲבָה מָנוֹחַ מְבַקֶּשֶׁת.
אַף כִּי הַלַּיְלָה נוֹצַר לְאַהֲבָה
וְהַיּוֹם מַקְדִּים מִדַּי לַחֲזֹר,
לֹא עוֹד נֵצֵא יַחְדָּו בִּשְׁנַיִם
אַף שֶׁהַיָּרֵחַ עוֹדוֹ שׁוֹפֵעַ אוֹר.