מצרפתית: יהודה פורת
חלק ראשון
הַפאשה
“האושר מצוי רק במה שמסעיר, ורק הפשע מסעיר;
המידה הטובה... לעולם אינה מובילה לאושר״. סאד
1.
הנורת׳ קינג מפלחת את מימיו העכורים של הנהר. נוסעיה עלו אל הגשר כבר עם עלות השחר ועתה הם סורקים את האופק. עכשיו, כשעגורני המספנות ושורת המחסנים האדומה של הנמל מבצבצים מתוך הערפל, פוצחים הגרמנים בשיר צבאי, האיטלקים מצטלבים והיהודים מתפללים. על אף רסיסי הגשם, זוגות מתנשקים. הספינה מגיעה לבואנוס איירס אחרי הפלגה של שלושה שבועות. שעוּן על המעקה, לבדו, עומד הֶלמוּט גרֶגוֹר ודש במחשבותיו. הוא קיווה שסירת משטרה חשאית תגיע לאסוף אותו ותחסוך לו את טרדות המכס. בג׳נובה, שם עלה גרגור על האנייה, הוא התחנן לפני קוּרט שיעשה לו את הטובה הזאת. הוא הציג את עצמו כמדען, גנטיקאי בכיר, והציע לו כסף )לגרגור יש הרבה כסף(, אך המבריח התחמק בחיוך: זכות יתר כזאת שמורה לתותחים הכבדים, לנכבדי המשטר הישן, ורק לעתים רחוקות לסרן מן האֶס אֶס. בכל זאת הוא ישלח מברק לבואנוס איירס, גרגור יכול לסמוך עליו. קורט אמנם שלשל לכיסו את המַרקים, אך הסירה לא הגיעה. גרגור ממתין אפוא יחד עם יתר המהגרים באולם המכס הארגנטיני הענק. הוא אוחז חזק בשתי מזוודות, אחת גדולה והאחרת קטנה; הוא סוקר בבוז את אירופה הגולה שסביבו, את השורות הארוכות של אותם אלמונים, אלגנטיים או מרושלים, שמהם שמר מרחק במשך כל המסע. גרגור העדיף להשקיף מתוך תאו על האוקיאנוס ועל הכוכבים, או לקרוא שירה גרמנית; בראשו עוברות ארבע שנות חייו האחרונות מאז נס בבהלה מפולין בינואר 1945, ונטמע בוורמאכט כדי להתחמק מציפורני הצבא האדום: מעצרו במשך שבועות אחדים במחנה שבויים אמריקני, שחרורו הודות למסמכים מזויפים תחת השם פריץ אוּלמן, שהייתו בסתר בחווה פורחת בבוואריה, לא הרחק מגינצבורג, עיר הולדתו, במשך שלוש שנים קצר בה מספוא ומיין תפוחי אדמה וקרא לעצמו פריץ אולמן; לאחר מכן, בריחתו בחג הפסחא לפני חודשיים, חציית הדולומיטים בדרכים המיוערות של מבריחי הגבול, הגעתו לאיטליה, לדרום טירול, שם הוחלף שמו להלמוט גרגור, ובסופו של דבר הגעתו לג׳נובה, שבה סייע לו קורט הגזלן בהליכים מול הרשויות האיטלקיות ומול רשויות ההגירה של ארגנטינה. .2 הנמלט מגיש למוכס תעודת מסע של הצלב האדום הבינלאומי, אישור ירידה מן האנייה ואשרת כניסה: הלמוט גרגור, 1.74 מטר, עיניים חומות ירוקות, נולד ב־ 6 באוגוסט 1911 בטֶרְמֶנוֹ או טְרָמין בגרמנית - עיירה בדרום טירול, לאום גרמני, בעל נתינות איטלקית, קתולי, מכונאי במקצועו. כתובת בבואנוס איירס: רחוב אָרֶנָאלֶס 2460 , רובע פלורידה, אצל ג׳ררד מַלְבְּרַנְק. המוכס בודק את מטענו, הבגדים מקופלים בקפידה, תמונת דיוקן של אישה בלונדינית עדינה, ספרים ותקליטי אופרה אחדים, ואז מעווה את פניו כשהוא מגלה את תכולת המזוודה הקטנה יותר: מזרקים תת־עוריים, מחברות ובהן רשימות ושרטוטים אנטומיים, דגימות דם, לוחיות של תאים - מה מוזר למכונאי. הוא קורא לרופא הנמל. גרגור מתחלחל. הוא לקח סיכונים שלא יעלו על הדעת כדי לשמור על המזוודה הזאת המסגירה את סודו - פרי מחקר יקר ערך של שנים על־גבי שנים, כל חייו, שנשא אִתו בעוזבו בחופזה את תפקידו בפולין. לו היו הסובייטים עוצרים אותו כשהמזוודה בידיו, היו מוציאים אותו להורג בלי אפילו דימוי של משפט. בדרכו מערבה, בהתרסקות הגרמנית הגדולה של אביב 1945 , הוא מסר אותה לידי אחות רחמנייה אוהדת שאותה פגש אחר־ כך במזרח גרמניה, באזור הסובייטי, מסע מטורף אחרי השחרור מהמחנה האמריקני ושלושה שבועות בדרכים. לאחר מכן העביר את המזוודה לידי הנס זֶדֶלמאייר, חברו מילדות ואיש אמונו של אביו התעשיין, את זֶדֶלמאייר פגש לעתים קרובות ביערות המקיפים את החווה שבה הסתתר שלוש שנים. גרגור לא היה יוצא מאירופה בלי המזוודה הקטנה. זֶדֶלמאייר מסר אותה לידיו לפני יציאתו לאיטליה יחד עם מעטפה שמנה של מזומנים, ועכשיו מנסה איזה אידיוט שציפורניו מלוכלכות לשבש הכול בעוד רופא הנמל בוחן את הדגימות ואת הרשימות הכתובות בכתב גותי צפוף. מאחר שהרופא אינו מבין דבר, הוא חוקר אותו בספרדית ובגרמנית, והמכונאי מסביר לו שהוא ביולוג־חובב שרוף. שני הגברים בוחנים זה את זה במבטים עוינים, והרופא, המשתוקק לארוחת צהריים, מסמן למוכס כי הוא רשאי לתת למכונאי להיכנס. באותו יום, 22 ביוני, זכה הלמוט גרגור במקום מקלט בארגנטינה. .3 בג׳נובה הבטיח לו קורט כי ימתין לו רופא גרמני בנמל ויסיעו אל מלברנק, אך נראה שגם הפעם מכר לו המבריח סיפורים. גרגור צועד במקום הלוך ושוב תחת הגשם, אפשר שאיש הקשר שלו תקוע בפקקי התנועה. הוא סוקר היטב את הרציפים, את זריזותם של הסוורים, את המשפחות שהתאחדו ומסתלקות כשחיוך על פניהן, את ערמות העור וצרורות הצמר שעל משטחי הטעינה. שום רופא גרמני אינו נראה באופק. גרגור מציץ בשעונו, גניחת צפירה של אניית קירור נשמעת. גרגור מודאג ומהסס אם להסתלק אל מלברנק, אך הוא מחליט לחכות, כך בטוח יותר. לא חולף זמן והוא בין אחרוני הנוסעים של הנו ת׳ קינג שעדיין נותרו על הרציף. שני איטלקים מקָלַבּרִיָה, עמוסים במטען כמו פרדות, מציעים לו לחלוק אִתם מונית. גרגור מפתיע את עצמו כשהוא מסכים להצטרף אל מוכי הכינים האלה. ביומו הראשון על אדמת דרום אמריקה לא היה רוצה להישאר לבד, מה עוד שאין לו לאן ללכת. |