אפ, סימבה | דייויד פוסטר וואלאס

אקספרס הדיבור הישיר – כך נקרא אוטובוס הקמפיין של הסנאטור ג'ון מקיין במסע הבחירות שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000. דיוויד פוסטר וואלאס, שנשלח לסקר את הקמפיין מטעם המגזין רולינג סטון, מנסה להבין מה הביא אמריקאים רבים להיכרך אחר אותה ישירות מפורסמת של מקיין שבחסותה אמר דברים שאף מועמד אחר לא העז לומר. במאמר אחר מנסה וואלאס להבין מה הופך את הצפייה במשחקו של אלוף הטניס רוג'ר פדרר לחוויה כמעט-דתית, ולמגזין פְרַמְיֵיר הוא כותב מאמר על במאי הקולנוע דיוויד לינץ', שבו הוא מנסה לפענח את ה"קְרִיפִּיוּת" המטרידה בסרטיו.

עם מותו של הסנטור ג'ון מקיין.  25.8.2018

קטע מתוך:
אַפּ, סימבה,
שבעה ימים במסלול הבחירות של אנטי־מועמד

[...] אלא שמתחת לפוליטיקה מסתתר כאן משהו, משהו מרתק ואמתי
שאי אפשר לתמרן אותו בספין. זה קשור לרקע הצבאי של מקיין
ולקרבות בוייטנאם ול־ 5 + שנים שהוא בילה בכלא צפון־וייטנאמי,
רובן בבידוד, בתא בגודל של ארגז, כשהוא נתון לעינויים ולהרעבה.
ולרמה הלא־תיאמן של כבוד וביצים שהוא הפגין שם. קל מאוד
להשמיט את עניין השבי, חלקית מפני שכולנו כבר שמענו על זה
כל־כך הרבה וחלקית מפני שזה דרמטי בקנה מידה עצום כל־כך,
כמו משהו שקורה בסרט ולא בחיים האמתיים של מישהו. אבל שווה
להתעכב על זה לרגע, בזהירות, מפני שזה מה שהופך את סיסמת
ה"תכליות הנעלות יותר מהאינטרס האישי" של מקיין למשהו שאולי
קל יותר לבלוע.
הנה מה שקרה. באוקטובר 67 מקיין, שבעצמו היה עדיין מצביע
צעיר, היה בעיצומה של טיסת הקרב ה־ 26 שלו בוייטנאם כשמטוס
הסקייהוק 4-A שלו הופל מעל האנוי והוא נאלץ להיפלט מהמטוס
— כלומר בעצם להפעיל מטען נפץ שמעיף החוצה את כיסא הטייס
— והפליטה שברה את שתי ידיו של מקיין ואחת מרגליו וגרמה לו
זעזוע מוח והוא התחיל ליפול מהשמים מעל האנוי. נסו לדמיין
לרגע כמה כואב זה יכול להיות וכמה מפוחדים ודאי הייתם, אם
הייתם נופלים עם שלוש גפיים שבורות לעבר בירת אויב שרק
עכשיו ניסיתם להפציץ. המצנח שלו נפתח באיחור והוא נחת נחיתה
קשה באגם קטן בתוך פארק, ממש באמצע מרכז העיר של האנוי
)גם בימינו עוד ניצב ליד האגם הזה פסל צפון־וייטנאמי של מקיין,
שבו הוא כורע על ברכיו בידיים נשואות מעלה ועיניים מפוחדות
ולצדו הכיתוב “מקאן — טייס אוויר מפורסם" ]כך![(. דמיינו שאתם
מדשדשים במים בידיים שבורות ומנסים למשוך בשיניים את
פתיל הניפוח של אפוד ההצלה בזמן שקהל שלם של גברים צפון־
וייטנאמים מתקרב לעברכם בשחייה )יש תיעוד מוסרט של האירוע,
למישהו שם היתה מסרטה ביתית וממשלת צפון וייטנאם הפיצה את
הסרטון, אם כי הצילום מגורען וקשה לראות את פניו של מקיין(.
הקהל משה אותו מהמים ואז כמעט הרג אותו. טייסי מפציצים היו
שנואים במיוחד, מסיבות מובנות. מקיין נדקר במפשעתו בכידון;
חייל אחד פרק לו את הכתף בקת רובה. מלבד זאת, בשלב זה הברך
הימנית שלו כבר היתה מכופפת הצידה בזווית של 90 מעלות,
כשהעצם מבצבצת החוצה. כל המידע הזה מתועד וזמין לציבור.
נסו לדמיין את זה. בסופו של דבר זרקו אותו על ג'יפ ולקחו אותו
למרחק של לא יותר מחמישה רחובות, לכלא הוֹאָה לוֹ הנודע
לשמצה — הידוע גם כ"הילטון האנוי" שזכה לתהילה קולנועית
— שם הניחו לו להתחנן במשך שבוע לביקור רופא ולבסוף קיבעו
כמה מהשברים שלו ללא הרדמה והשאירו שני שברים אחרים ואת
הפציעה במפשעה )דמיינו: פציעה במפשעה( ללא טיפול. אחר כך
הם זרקו אותו לתא מאסר. נסו לרגע להרגיש את זה. כל כתבות
הפרופיל באמצעי התקשורת מזכירות את העובדה שמקיין עדיין
לא יכול להרים את ידיו מעל לראשו כדי לסרק את שערו, וזאת
אמת. אבל נסו לדמיין איך זה היה באותו זמן, לדמיין את עצמכם
במקומו, כי זה חשוב. חישבו עד כמה דקירת סכין בביצים וקיבוע
שברים ללא הרדמה כללית יהיו מנוגדים קוטבית לאינטרס האישי
שלכם, ואז חישבו איך זה להיזרק לתא ופשוט לשכב שם ולהתענות
בכאבים — שזה מה שקרה. במשך שבועות הוא בעיקר היה שקוע
בהזיות כאב, ומשקלו צנח ל־ 45 קילוגרמים, והשבויים האחרים היו
בטוחים שהוא ימות; ואז, אחרי שהחזיק מעמד ככה במשך כמה
חודשים והעצמות שלו התאחו כמעט לגמרי והוא היה מסוגל לעמוד
איכשהו, האנשים של הכלא באו ולקחו אותו למשרד של המפקד
וסגרו את הדלת וככה משום־מקום הציעו לשחרר אותו. הם אמרו
שהוא יכול פשוט... ללכת. התברר שאדמירל הצי האמריקאי ג'ון
ס. מקיין השני מונה זה עתה למפקד כל הכוחות הימיים באוקיינוס
השקט, כלומר גם בוייטנאם, והצפון־וייטנאמים רצו, במעשה חסד
יחצ"ני, לשחרר את בנו, רוצח־התינוקות. וג'ון ס. מקיין השלישי,
45 קילוגרם משקלו ובקושי מסוגל לעמוד, סירב להצעה. קוד
ההתנהגות בשבי של צבא ארה"ב קובע כנראה כי יש לשחרר
שבויים בסדר שבו נשבו, ובהואה לו הוחזקו שבויים אחרים שנשבו
זמן רב לפניו, ומקיין סירב להפר את הקוד. מפקד הכלא לא היה
מרוצה כלל וכלל, ובו־במקום, במשרדו ובהוראתו, הסוהרים שברו
למקיין את הצלעות, שברו מחדש את זרועו ועקרו לו את השיניים
במכות. תשכחו מכל הסרטים שבהם קורים דברים כאלה ותנסו
לדמיין איך זה באמת: אדם ללא שיניים, שמסרב להשתחרר. מקיין
העביר כך עוד ארבע שנים בהואה לו, רובן בבידוד, בחושך, בתא
מיוחד בגודל של ארון שנקרא “תא עונשין". אולי שמעתם כבר את
כל זה; זה הופיע באינספור כתבות דיוקן שונות באמצעי התקשורת
השנה. הנושא סובל מחשיפת יתר, ללא ספק. ובכל זאת, הפעילו
בבקשה לשנייה או שתיים את הדמיון וציירו לכם את פרק הזמן
הקצרצר שבין הרגע שבו שמע ג'ון מקיין לראשונה את הצעת
השחרור המוקדם לבין הרגע שבו הוא דחה את ההצעה. נסו לדמיין
שזה אתם. דמיינו באיזה קול גדול האינטרס האישי הכי בסיסי
וקדמוני שלכם היה קורא לכם באותו רגע, ואת כל הדרכים שבהן
הייתם יכולים לתרץ את קבלת ההצעה: מה בכלל ישנה שבוי אחד
יותר או פחות? ובכלל, אולי זה ייתן תקווה לשבויים האחרים ויעזור
להם להחזיק מעמד, וממילא אתה שוקל 45 קילו וצפוי למות וברור
שקוד ההתנהגות לא חל עליך אם אתה צריך רופא כי אחרת תמות,
וחוץ מזה אם תצליח להישאר בחיים בזכות זה שתשתחרר אתה
יכול להישבע לאלוהים שמעתה והלאה תעשה אך ורק טוב מוחלט
ותהפוך את העולם למקום טוב יותר ולכן קבלת ההצעה תהיה טובה
יותר לעולם מאשר סירוב לה, ואולי אם אבא לא יהיה מודאג מזה
שהוייטנאמים יתנקמו בך כאן בכלא הוא יוכל להמשיך במלחמה
בצורה תקיפה יותר ולסיים אותה מהר יותר ולמעשה להציל חיים
אז כן אולי אתה יכול למעשה להציל חיים אם תקבל את ההצעה
ותשתחרר ומצד שני איזו מטרה ממשית תשרת ההישארות שלך כאן
בתא וזה שיכו אותך למוות, ודרך אגב הו ישו רק תדמיינו את זה
רופא אמתי וניתוח אמתי עם משככי כאבים וסדינים נקיים וסיכוי
להחלים ולא להתענות בייסורים ולראות שוב את הילדים, את
אשתך, להריח את השיער של אשתך... אתם שומעים את זה? את מה
שהיה קורה בתוך הראש שלכם? האם הייתם מסרבים להצעה? האם
הייתם יכולים לסרב לה? אתם לא יכולים לדעת בביטחון. אף אחד
מאיתנו לא יכול. קשה אפילו לדמיין את רמות הכאב והפחד והצורך
באותו רגע, ועל אחת כמה וכמה קשה לדעת איך היינו מגיבים. אף
אחד מאיתנו לא יכול לדעת.
אבל, תראו, אנחנו כן יודעים איך האיש הזה הגיב. אנחנו יודעים
שהוא בחר להישאר שם עוד ארבע שנים, רובן בתא חשוך, לבד,
ולהעביר לאחרים מסרים בנקישה על הקיר, ובלבד שלא להפר איזה
קוד. אולי הוא היה משוגע. אבל הנקודה היא שעם מקיין יש תחושה
שאנחנו יודעים, כעובדה מוכחת, שהוא מסוגל להקדיש את עצמו
למשהו שאינו האינטרס האישי שלו, למשהו נעלה ממנו. כך שכאשר
הוא אומר עכשיו את שורת המחץ הזאת בנאומים אפשר להרגיש
שאולי זאת לא רק עוד חרטא של מועמדים, אלא שאצל הבחור הזה
אולי זאת האמת. או שאולי זאת האמת וגם חרטא — כי בכל זאת,
האיש רוצה את הקול שלכם.