אישה מרוקאית אחת ימית ארמבריסטר השנה 1951, שנה בה חייהם של מרבית יהודי מרוקו עומדים להשתנות ללא היכר. תמר בן זקן, נערה בת 16 מהעיר פס נאבקת באותה עת להיאחז בחלומות שאינם מתאימים לזמנה. מותה של אמה הוא אות ראשון לשינוי העומד להתחולל בחייה, ורצונה העז לנפץ מוסכמות מקובעות מלווה בהרבה אכזבות אישיות. העלייה הגדולה ממרוקו לארץ מביאה את תמר ומשפחתה באישון לילה לפיסת אדמה שוממה בצפון הנגב, והופכת אותה לחלוצה ושותפה מלאה להקמת העיירה קריית גת.
סיפורה האישי-משפחתי של תמר נשזר בתולדות העיירה ומקנה לה עמדה ותחושה של כוח וחיוניות המגשימים חלק מהמאוויים שלא צלחו בצד האישי של חייה. ימית ארמבריסטר (בן לולו), ילידת קרית גת, שסבתה וסבה היו מראשוני העיר ומקימיה, שמעה במו אוזניה את סיפורי הימים הראשונים במקום והם מהווים חלק אותנטי לעלילת סיפרה. | .jpg) |
36
המספר הגדול של אנשים וילדים המכווצים מאחור, אילץ אותנו לעצור בדרך הרבה פעמים לעשיית הצרכים. באחת החניות שאל מאיר את הנהג כמה זמן ייקח לסוכנות להעביר אותנו למקום שנרצה לגור בו. הנהג לא היה דברן גדול. הוא הסתגר רוב הזמן בתאו, לא יצא ממנו גם כשהאנשים ירדו לתעלות החשוכות שלצדי הדרך.
"לא תצטרכו לגור בתל אביב. קריית גת נמצאת במרחק של עשר דקות רכיבה על אופניים מתל אביב." זה היה הדבר היחידי שאמר, אבל אני חשתי הקלה. אם נגור רק עשר דקות מתל אביב, נקנה אופניים מהר ככל האפשר, ונרכב לעבודה עד שנוכל להרשות לעצמנו מכונית.
כשיצאנו שוב לדרך, הכנסתי את זוהרה מתחת למעיל שלי, רק את פניה הקטנות השארתי בחוץ. השמיכות שאלברט נתן לנו היו עשויות צמר עבה, ובכל זאת פחדתי שכולנו נחלה לפני שנגיע. רוח ינואר הכתה על פנינו בפראות. אינסטינקטיבית נלחצנו זה אל זה, ראשינו רכונים. איש מאיתנו לא ידע איפה קריית גת אבל ידענו שאנחנו נוסעים דרומה. לא יכולנו לקרוא את השלטים, הם היו כתובים בעברית או באנגלית. בטחנו בסוכנות.
כעבור שלוש שעות נעצרה המשאית שוב. התמתחתי קצת, מקווה שזאת עצירת השירותים האחרונה בנסיעה הזאת. הסנטר שלי קפא ברוח הקרה והכתפיים כאבו מהכיווץ הנוקשה. זהרה שכבה בנוחיות בין השדיים שלי, וראשה הישן של סימה נח על חזהו של מאיר. הנהג יצא מתאו, לראשונה מאז תחילת הנסיעה. הוא השאיר את הדלת פתוחה ואמר, "אוקיי, בואו נוריד אתכם כאן." הסתכלתי סביבי במבוכה. איש לא זז.
"למה אתם מחכים?" שאל. "מחר בבוקר יבואו מהסוכנות ויסיעו אתכם לאן שאתם רוצים. אבל עכשיו בואו, תתחילו לזוז. גם לי יש משפחה ואני צריך לנסוע מכאן." הוא גרר מזוודות וארגזים מבין רגלינו.
כשמאיר תרגם את דברי הנהג, פרצה מהומה גדולה, ומאיר ואני סירבנו לרדת מהמשאית. לא היה שום דבר מסביב, לא אורות, לא בתים, לא עיר. רק חושך מצרים ומרחבים פתוחים. כשעיני התרגלו קצת לחשכה, ראיתי צריפים במרחק מה.
"מאיר, יש לי הרגשה לא טובה. אנחנו לא יכולים להישאר כאן," לחשתי. מאיר עמד לענות לי, אבל אז התחיל הנהג לצעוק.
"תירגעו, משוגעים! מה אתכם? ברור שאתם לא יכולים לראות שום דבר. עכשיו לילה. תחכו עד הבוקר. הסוכנות באמת תבוא ותעביר אתכם לאיזה מקום שתרצו. תעשו לי טובה. אני צריך לנסוע הביתה. מאוחר עכשיו. אני רעב וגם עייף. נהגתי כל היום."
בהינו בו.
"אמרו לי להביא אתכם הנה, אז הבאתי. היינו אמורים להגיע הרבה יותר מוקדם, אבל האונייה שלכם איחרה. אין לי שום מקום אחר לקחת אתכם אליו הלילה. כשהאנשים מהסוכנות יגיעו מחר בבוקר, תוכלו לשאול אותם כל מה שתרצו, אוקיי?" החלפנו מבטים. נצטרך לחכות עוד לילה אחד לפני שנגיע לקריית גת.
"זה רק ללילה אחד," אמר מאיר לחבורה הקטנה שלנו. "בואו נשחרר את האיש הזה. הוא צודק; אי אפשר לראות שום דבר." הוא לקח את המזוודות שלנו מהמשאית, וטפח על כתפי. חלק מהאנשים הנהנו בשתיקה, אחרים מלמלו בכעס, אבל כולם ירדו.
הנהג הצביע לכיוון הצריפים. "תמצאו שם כל מה שאתם צריכים. אל תדאגו." אחר כך טיפס חזרה לתאו והמשאית התרחקה לתוך החשכה, מפזרת אחריה בוץ.
לרגע רק עמדנו שם, נועצים עיניים באורותיה האחוריים שהלכו והגדילו את המרחק בינו לבינינו. הקור הזיז אותנו ממקומנו. היינו שלוש משפחות, ואנחנו בכללן. משפחה אחת מנתה שני הורים וחמישה ילדים, והשנייה שני הורים צעירים, שלושה ילדים וזוג מבוגר. קיוויתי שהמשאית עם אניטה ומומו תגיע בקרוב.
צעדנו כולנו יחד בשורה, פוסעים בזהירות ומתאמצים לראות את מה שלפנינו. שביל עפר זרוע אבנים הוביל אותנו לצריפים, וההתקדמות עליו הייתה קשה ואיטית. כל משפחה בחרה לעצמה באקראי את אחד הצריפים. מאיר הלך לעבר הצריף הקיצוני והניח את המזוודות על האדמה. הוא ניגש לדלת עץ ללא ידית. הדלת חרקה ונפתחה כשהוא דחף אותה פנימה. היא לא הייתה נעולה. מאיר נעלם בפנים, מגשש את דרכו בחושך, ואילו אני עם זוהרה וסימה חיכינו בחוץ.
"תזדרז, מאיר, אנחנו קופאות." כל מה שרציתי היה להרגיע את בטני המתהפכת ולישון. כל השאר יכול היה לחכות לבוקר.
"היכנסו," אמר מאיר.
גיששתי בזהירות ושמעתי קול של רוכסן נפתח. מאיר חיפש משהו במזוודה. אחר כך ראיתי את פניו באור העמום של מצת הסיגריות. נאנחתי.
לא היה שם חשמל. אבל כשמאיר גישש בידיו לאט על פני החדר, פרצה זעקה מגרונו. שני החלונות היחידים היו פתוחים לגמרי, ללא שמשות. הדלת היטלטלה קדימה ואחורה: גם מבפנים לא ניתן לסגור אותה. שולחן קטן ושני כסאות עמדו מימין, ולידם ארון עץ בגודל בינוני. הבחנתי בארבע מיטות מתכת חשופות שעונות בעמידה על אחד הקירות, ומולן ערמה של ארבעה מזרנים דקים וארבע שמיכות אפורות. התנשמתי בכבדות. אנחנו נקפא כאן למוות. סימה התחילה לבכות. בכייה העיר את זוהרה, וגם אנחנו התעוררנו מהשיתוק שאחז בנו. סימה עדיין החזיקה בידי וביקשה אוכל.
"מאיר, מה נעשה?" משום מה מצאתי לנכון ללחוש. בחוץ שרר שקט של בית קברות. שמענו מעבר לקיר גם את האחרים מתנועעים, לוחשים כמונו.
מאיר ניגש לארון הכבד, פתח אותו, והריק את כל תוכנו על השולחן: קופסת גפרורים קטנה, חצי כיכר לחם אפור, חתיכת גבינה בגודל אגרוף, שני בקבוקים מלאים מים, חפיסה קטנה של קרייקרים, וחבילה של פלסטרים שנראתה לא שייכת לשום דבר.
"אז זהו זה," אמר מאיר. "בואו נאכל."
"השתגעת?" צווחתי. "הלחם הזה מקולקל, הוא אפור ומעופש. מי יודע כמה זמן הוא מונח כאן. והגבינה... נקבל הרעלת מזון. איך נישן כאן הלילה בלי חלונות ועם דלת פתוחה, הילדות..."
"נאכל את הקרייקרים ונשתה את המים," אמר מאיר. "זה יחזיק אותנו עד הבוקר. אולי הם ציפו שנקדים בכמה ימים. שבי, סימה, הנה, תאכלי את הקרייקרים, נסיכה, ויש כאן מים. אני הולך לסדר לך את המיטה."
הסתכלתי המומה במאיר. הוא הרים שני מזרנים וכיסה בהם את החלונות הפתוחים. אחר כך דחף את הדלת, סגר אותה והשעין עליה את אחד הכיסאות שלא תיפתח. הוא לקח שתי מיטות מהקיר וסידר מיטה זוגית, הניח עליה את שני המזרנים המלוכלכים הנותרים וכיסה אותם בשתי שמיכות. נשארו רק שתי שמיכות להתכסות בהן.
"הנה," אמר. "הכול מוכן לשינה." סימה הרימה את ראשה המונח על השולחן והלכה לאט לעבר המיטה המאולתרת. מאיר כיסה אותה ונתן לה נשיקת לילה טוב.
"קר לי נורא," אמרה רדומה.
"אני יודע, אני יודע. הנה... אני שם את המעיל שלי על השמיכה. עוד מעט תתחממי." הוא נעמד מולי. "זה רק ללילה אחד, תמר. אל תהיי כל כך מדוכאת כל הזמן. משהו טוב ייצא מזה, עוד תראי."
לא עניתי.
"זה לא סוף העולם. תתעודדי, לפחות אנחנו לא שוכבים על קרקעית הים," אמר. "אני בטוח שמחר יהיה לנו יום עמוס."
"אני מקווה, מאיר." ישבתי על הכיסא שסימה פינתה וכרסמתי כמה קרייקרים. מאיר חפן קרייקרים ביד אחת ובשנייה חיפש חולצה נקייה. קמתי לאט, איך הם יכלו? איך הם יכלו לזרוק אותנו כאן, ואפילו אם זה רק ללילה אחד?
הנחתי את זוהרה בזהירות בקצה השני של המיטה, הרחק מסימה, ונשכבתי בזחילה ביניהן.
37
עיני נפקחו בבת אחת. זוהרה בכתה ליד האוזן שלי. הרמתי אותה, ואינסטינקטיבית הגשתי לה שד. אור ראשון של בוקר בקע מבין המזרנים שכיסו את החלונות השבורים. הפניתי את מבטי סביב, עדיין רדומה. ארבעת קירות העץ נראו כאילו מישהו מיהר ברגע האחרון לחבר אותם יחד במסמרים. בפנים היה בקושי יותר טוב מאשר בחוץ. הסתכלתי על השולחן שהתאים לילדים קטנים ולא למבוגרים או למשפחה. לא היה מטבח, לא היה חשמל, לא היו שירותים.
הסתובבתי אל מאיר ורחמי נכמרו עליו. הוא שכב על אחת ממיטות המתכת, ללא מזרן וללא שמיכות. את ברכיו קיפל עד סנטרו וידיו היו תחובות בין הרגליים. המעיל שעליו בקושי כיסה אותו. שמעתי אותו בלילה מתגלגל מצד לצד. התרוממתי על יד אחת וניתקתי את זוהרה מהשד. קרשי הרצפה חרקו. מאיר קפץ על רגליו והסתכל בי במבט בוהה. אבל עיניו התבהרו מיד.
"לאן את הולכת?" שאל, עדיין מבולבל.
"לשירותים," לחשתי. רוח ינואר שרקה קלות בחוץ. מאיר הסתכל על החלונות החסומים והזיז קצת את אחד המזרנים. אור יום חדר פנימה.
"חכי, אזיז את הכיסא מהדלת, ואלווה אותך לשירותים. מי יודע מה נמצא שם," מאיר פיהק.
נעצרנו לרגע בחוץ, על סף הדלת. נשמתי עמוק את האוויר הלח של הבוקר. לכל מלוא העין השתרעו מרחבים פתוחים מכוסים בעשב ירוק רענן ושתילי עצים נמוכים. ריח חזק של אדמה רטובה הגיע לאפי, ופרחים נוצצים צבעו את העננים האפורים בצבעים קסומים. הידקתי חזק את המעיל להגן על גופי מהרוח השורקת. בצריפים האחרים שרר שקט. הם איכשהו לא התמוטטו עדיין.
בפעם הראשונה בחיי שמעתי את הטבע. הכול היה שקט, חוץ מאוושת העלים. אי שם במרחק היתמר עשן קלוש, הסתלסל גבוה למעלה ונעלם בין העננים. איך הם יכלו לנטוש אותנו במקום נידח כזה? נשפתי לאט. משב הרוח השמיע עכשיו מנגינה רכה, לא דומה כלל לקולות הלילה הפראיים.
מאיר אחז במרפקי ויחד עשינו את דרכנו לעבר השירותים. ברז חלוד יחיד דלף מים, כל פעם טיפה אחת, שנוספה לשלולית הבוצית הקטנה על הארץ. מה שנראה כמו ביתן שירותים נייד עמד ליד הברז הדולף. את הדלת הפתוחה לא ניתן לנעול. בפנים היה ריח של אדמה לחה ושל מי גשם. הסתובבתי אל מאיר וביקשתי ממנו לחזור לצריף ולהביא את התיק שלי. בשירותים לא היה נייר.
חיכיתי בחוץ. השערות על זרועותי סמרו מהקור. רחצתי את הידיים ואת הפנים מתחת לברז המתכת. המים הקפואים חידדו את חושי. כשסיימתי, לא הצלחתי לסגור את הברז עד הסוף. הנחתי למים לטפטף על האדמה. זרועותי הדיפו ריח חריף אחרי עשרה ימים ללא מקלחת. הבטן קרקרה בקול. הרמתי את עיני כשראיתי את גופו של מאיר נדרך לידי.
דמות רחוקה התקדמה לעברנו. גבר. שתי ידיו היו פשוטות קדימה כאילו החזיק משהו, אבל לא הצלחתי להבחין מרחוק מה היה הדבר שהחזיק. מאיר דחף אותי לעבר הצריף. "תיכנסי ותחזיקי את הדלת סגורה. תשתמשי בכיסא ואל תצאי עד שאקרא לך."
מיהרתי פנימה ושמעתי את מאיר מקיש על דלתות הצריפים האחרים. נשענתי על הדלת, לסגור אותה בעזרת כובד גופי. הגבר מהמשפחה עם שלושת הילדים הקטנים דיבר, ושמעתי את מאיר אומר לו שמישהו מתקרב מהיכן שהוא ברגל. קול נוסף הצטרף לשיחה. היה זה הגבר המבוגר יותר, שבא עם המשפחה הגדולה. מיטת מתכת חרקה מעבר לקיר, וילדים נאנחו. הגברים התהלכו בחוץ וסיפרו זה לזה את החדשות. "כן, הוא לבד." "מאין הוא בא?" איש לא ידע. ואז הקולות השתתקו.
קול לא מוכר דיבר בשפה שלא זיהיתי. זאת לא הייתה עברית. כשהוא הפסיק לדבר, איש לא הוציא הגה מפיו. השקט המתוח נמשך. הקול הלא-מוכר אמר משהו אחר. הפעם בעברית. זיהיתי את המילה "שלום". פתחתי את הדלת החורקת וחמישה זוגות עיניים ננעצו בי. יצאתי לאט החוצה ועמדתי ליד מאיר שהפנה אלי מבט זועף.
"בונז'ור, אני תמר," אמרתי בצרפתית. "אנחנו לא מבינים עברית או את השפה שדיברת בה קודם. באנו הנה אתמול בלילה." השתתקתי. האיש חייך חיוך רחב, הניד בראשו והצביע על פיו. 'גם אני לא מבין אתכם' רמזה תנועת היד. הוא ניגש למאיר ובעדינות טפח על כתפו, טפיחה ידידותית. ואז פשט את ידיו קדימה, הנהן, ורמז למאיר לקחת ממנו את ארגז הקרטון. מאיר לקח את הארגז והעמיד אותו על הארץ. פניו השחומים של האיש אורו, והוא סימן בידיו 'אוכל'. מלמולי תודה נישאו מתוך החבורה כשמאיר פתח את הארגז כדי להוציא את תכולתו.
"שמואל מגידיש," האיש הצביע על חזהו. הוא חזר על השם כמה פעמים.
מאיר הצביע על עצמו ואחר כך עלי והציג אותנו, "מאיר ותמר אלקיים."
הגברים הציגו את עצמם אחד-אחד, הצביעו על הצריפים השונים, והציגו את נשותיהם וילדיהם שנשארו בתוכם. הייתה זאת הפעם הראשונה שהקדשתי תשומת לב לשמות האנשים, שותפינו לגורל. לזוג הצעיר, בֶּבֶּר ואשתו פאני, היו חמישה ילדים, אבל לא הצלחתי לזכור את שמותיהם. המשפחה של מכלוף ואסתר כללה שלושה ילדים, וחותן וחותנת – חיים ואשתו סעדה.
האורח הנהן והצביע למרחוק, לעבר העשן הקלוש שכמעט לא נראה באור היום. בתנועות ידיים הסביר שהוא משם וכולנו חייכנו. הוא המשיך לדבר, ולהשתמש בידיו כדי להבהיר לנו שהוא יחזור מאוחר יותר. לא רצינו שהוא ילך, אבל הוא הרגיע אותנו שיחזור. מאיר, בפרץ של הקלה, ניגש אליו וחיבק אותו, הודה לו, והצביע על הארגז. שמואל חייך ונגע בלבו.
בארגז הקרטון מצאנו בקבוקי מים, וביצים קשות בכלי סגור. כלי אחר הכיל פרוסות מלפפונים ועגבניות. היו שם שלושה ככרות לחם טרי וגוש גדול של חמאה. ריח הלחם שנאפה זה עתה הפעיל את בלוטות הרוק בפי. טריות המזון והידיעה שמישהו דואג לנו עודדו אותנו ביותר.
מאיר חילק את האוכל, למשפחתנו לקח חצי כיכר לחם, קצת חמאה, שתי ביצים, וכמה פרוסות מלפפונים ועגבניות. לבבר ולמשפחתו – כיכר לחם וירקות, ולמכלוף ולמשפחתו כל השאר. מים לא היוו בעיה, הלא היה לנו ברז דולף. הגברים גררו את השולחנות הקטנים ואת הכיסאות מהצריפים, וחיברו אותם יחד. הילדים הקטנים ישבו סביב השולחן, והמבוגרים ישבו על האדמה הלחה.
בחנתי את פניהם של הנאספים שהיו זרים לחלוטין, ועכשיו האנשים הקרובים לי ביותר. כולנו הפכנו בבת אחת למשפחה, בעלי ברית לנוכח הבלתי נודע. אכלנו בשתיקה, נהנים מהאוכל, ושקועים במחשבות. ברגע שהרגענו את הבטן, התחלנו לדבר. האיש המבוגר בינינו, תהה מתי יגיעו נציגי הסוכנות לקחת אותנו. בבר אמר שכדאי לארוז את המזוודות למקרה שיהיה צורך למהר. כולנו הסכמנו שהיה זה רעיון טוב.
"מה לא הייתי נותן בעד קפה שחור מתוק וחם," העיר חיים, והכול הנהנו בהסכמה. מאיר הדליק סיגריה ושאר גברים עשו כמוהו.
הסתכלתי על העננים האפורים, ושאפתי את ריח העשב הרטוב. שקט רגוע ירד עלינו כשחיכינו שיקרה משהו. לא היה מה לעשות, לא היה לאן ללכת. כשהרוח התגברה, ריכזנו את כל הילדים בצריף אחד. אותם לא הטרידו הנסיבות המשונות. עד מהרה השתעשעו בהנאה ומצאו פריטים רבים ששימשו אותם למשחק. סימה הייתה נרגשת מחברת הילדים.
האישה הצעירה ביותר, פאני, התיישבה לידי. פניה המלאות חייכו אלי כשערסלה תינוק בזרועותיה. "בת כמה?" שאלה, מצביעה על זוהרה.
"כמעט שלושה חודשים," אמרתי. "ושלך?"
"שבעה חודשים וקצת." אמרה. חייכתי אליה קלות ותהיתי איך הסתדרו כל שמונה הנפשות של משפחתה בצריף שגודלו כשלנו. זמן מה רק ישבנו שם, כל אישה שקועה במחשבותיה. ואז שמעתי את הרעש, תחילה חלש ואחר כך חזק, יותר ויותר. מכונית נסעה לעברנו. הם באו לקחת אותנו!
38
מעולם לא ראיתי מכונית כזאת. קטנה ולבנה, מרובעת בחזית, הגחון קרוב מאוד לאדמה, בעלת שתי דלתות בלבד, וספסל עץ בתור מושב אחורי. כשהמכונית עשתה סיבוב מלא, קראתי "סוסיתא" על תא המטען. היא חנתה לפנינו, מפזרת בוץ על כל סביבותיה. משהו כאן לגמרי לא בסדר. איך נצליח כולנו להיכנס?
שני גברים יצאו מהמכונית; אחד שזוף, והשני כהה עור, ממש שחור. הם נעמדו מול החבורה המוזרה שלנו.
"בוקר טוב," אמר השזוף בעברית. הוא לבש חולצת טריקו לבנה, מכנסי חאקי, וחבש כובע קש גדול, למרות העננים האפורים ומשבי הרוח. לטשנו בו עיניים.
האיש הכהה חייך ואמר, "בוקר טוב" במרוקאית. רמז של הקלה נראה על פני הקהל הקטן שלנו, וכולם התחילו לדבר בבת-אחת.
"בוקר טוב, אנחנו שמחים לראות אתכם. באתם לקחת אותנו?" שאלו הקולות.
האיש הכהה הרים את ידו. "לשאול אחד-אחד, לא כולם יחד, בבקשה."
"מתי אנחנו נוסעים לקריית גת?" לקח מאיר את המושכות. שני האנשים החליפו ביניהם מבט מהיר. האיש הכהה זקף גבה.
"אתם בקריית גת," אמר.
פי נפער. איש לא אמר מילה.
מאיר התאושש ראשון. "אני מתכוון, קריית גת העיר."
האיש הכהה פנה אל האירופאי ודיבר אתו בעברית. האירופאי הנהן ואמר כמה מילים. עינינו ננעלו על המרוקאי. חיכינו. הוא הסתכל עלינו. "זאת קריית גת. העיר," אמר.
מאיר התחיל לצחוק. תחילה בשקט, צחוק כבוש אחר כך צהל כמו מטורף. בהינו בו. איש לא צחק. איש לא זז, איש לא אמר מילה. בהדרגה הפך צחוקו לצחקוק קל. כשהשתתק סופסוף, הפנינו כולנו את פנינו אל שני האנשים שהביטו גם הם במאיר, מזועזעים עד עומק נשמתם. מעולם לא ראיתי את מאיר מתנהג כך.
"איזו עיר?" שאלתי. קולי עלה בקושי על לחישה.
"העיר קריית גת שתקום פה, בקרוב מאוד. אנחנו עובדים על זה. אתם תהיו המתיישבים הראשונים, אבל נבנה אותה יחד."
פאני נפלה לארץ ולא קמה. איש לא זז להרים אותה. זאת בוודאי טעות, טעות איומה. הנדתי בראשי. "אין פה כלום," לחשתי. "אנחנו לא יכולים לגור פה. אנחנו לא יודעים איך מקימים עיר. יש לנו תינוקות וילדים קטנים, אתה מבין?"
בבר, שהיה קפוא עד עכשיו, חזר לעצמו. "תראה, נפלה כאן טעות; אף אחד מאתנו לא מעוניין לבנות עיר חדשה. אנחנו רוצים לעזוב את המקום הזה מיד. כולנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע. יש לנו קרובי משפחה במקומות אחרים." כולם הנהנו בהסכמה. נפלה כאן טעות, אנחנו מבינים.
שני האנשים החליפו מבטים. "לא נפלה כאן שום טעות. זאת קריית גת, ואתם נשארים כאן," אמר המרוקאי. "אין לנו לאן לקחת אתכם. אנחנו נעבד את האדמה ונבנה את העיר יחד."
"נעבד את האדמה?" מאיר פרץ שוב בצחוק היסטרי. "על מה אתם מדברים? אנחנו לא איכרים. אני בנקאי. בנקאי! הוא איית את המילה, אות-אות. "והוא..." מאיר הצביע על בבר, "סוחר. והוא..." מאיר הצביע על מכלוף, "נגר. מה אתם רוצים בדיוק שנגדל? כיסאות עץ?"
"תראו, התחלנו ברגל שמאל," אמר המרוקאי. "שמי עמרם אזולאי. אנחנו נעזור לכם להתחיל. אני יודע שעכשיו זה נשמע מטורף. גם אני הייתי מזועזע לפני כמה שנים כשהמשפחה שלי ואני הגענו לישראל, בדיוק כמוכם. המציאות שונה מהחלומות שלנו. ישראל לא ערוכה להמוני העולים שזורמים הנה יומיום מכל העולם. אין מספיק בתים לכולם. רבים מהעולים נשלחים למעברות, ואחרים מועברים להתיישבות קבע, ובונים ערים חדשות, כמוכם. אתם תהיו החלוצים של קריית גת. נבנה כאן בתים, חנויות ובתי ספר. העיר הזאת תשמש מרכז קהילתי לקיבוצים ולמושבים שבסביבה. אנחנו נקים כאן קהילה משגשגת שתתמוך בחקלאי האזור. אנחנו זקוקים לכם!"
לאט-לאט הפניתי את ראשי לעבר הצריף, ואחר כך הסתכלתי סביבי, לעבר הלא-כלום. צחקקתי במרירות. בפעם הראשונה מאז נישקנו את עפר הארץ, התייפחתי ללא בושה. "למה שיקרתם לנו?" זעקתי. זוהרה וסימה התחילו לבכות, וילדים אחרים הצטרפו לקהל הבוכה. "איפה תל אביב?"
"אני לא יודע... בערך שעה נסיעה מפה, לכיוון צפון," אמר עמרם בתמיהה....