* כשנשאל האיש הזקן במבחן הזיכרון מיני־מנטל היכן הוא גר, הוא לא ידע מה לענות. כשנשאל איזה יום היום, לא ידע מה לענות. גם את השנה לא זכר, וכשהתבקש לציין את גילו נקב במספר לא מדויק. סטייה של שלושים שנה. בתו של האיש הזקן ישבה לצדו ורק אז הבינה את המצב לאשורו; רק אז, כמו שאומרים, נפל לה האסימון. מה תלוי פה על הקיר? הצביעה הבוחנת הצעירה על הקיר. האיש הזקן הסתכל על שעון הקיר שעל הקיר ולא זכר איך קוראים לו. תן לי בבקשה ארבע מילים שמתחילות באות בי"ת, קראה הבוחנת הצעירה מתוך הדף. באות בי"ת? שאל האיש הזקן בשקט. כן, אמרה הבוחנת הצעירה, ונתנה כדוגמה את המילה בלון. היא לא יכלה לדעת שהאיש הזקן חיבר פעם מילון ושעד לא מזמן עוד אסף מילים, היה כותב אותן על דפים לבנים שהתגבהו בערימות אינסופיות. האיש הזקן חשב זמן ממושך וניסה למצוא מילה שמתחילה באות בי"ת. בתו ישבה לצדו וחשבה: בטון, בלוט, ברז, בריכה. אבל האיש הזקן שתק. ככל שנמשכה שתיקתו, כך הוא התכווץ. הוא לא זכר את העובדות. הוא שכח את המילים. אבל מצבים הוא מבין בדיוק כמו פעם, ורגשות עולים בו בדיוק כמו פעם, והכבוד שלו חשוב בדיוק כמו פעם, אולי עכשיו אפילו יותר. ולכן הוא זקף את הגב והרים את היד. את, אמר לבוחנת הצעירה שמולו והצביע על הקלסר שהחזיקה על ברכיה, את תכתבי בבקשה בטופס שלך שבמלחמת השחרור אני לחמתי עם רבין!
* האיש הזקן הלך עם אשתו ובתו לבקר את אחיו, הזקן ממנו. כשהגיעו מצאו את האח צופה בתוכנית זמר בטלוויזיה. האח פנה אל האיש הזקן, הצביע על מסך הטלוויזיה ושאל, אתה מכיר את כולם? כאילו ניסה להבין אם בו האשם או במציאות. האיש הזקן בחן את הדמויות הנעות על המסך ואמר, לא, אני לא מכיר את כולם. אחר כך התיישב ליד אחיו. שניהם לא הכירו את כולם ובכל זאת ישבו וצפו. כעבור חודשיים ביקרו שוב את האח של האיש הזקן. הפעם מצאו אותו שוכב תשוש במיטה ודייסה בגרונו. נדמה שלא זכר איך לבלוע, ואולי פשוט לא רצה. * האיש הזקן ישב על הכורסה בביתו. מולו ישבה עובדת סוציאלית. ספר לי, היא אמרה בקול אמפתי, במה עסקת, מה היה המקצוע שלך? האיש הזקן הסתכל בה רגע ולאחריו ענה בטבעיות גמורה, שעדיין יש בה שמץ גאווה: אני פועל בניין. הוא לא זכר מי האישה שיושבת מולו, כמו שלא זכר שבמשך יותר מחמישים שנה היה עורך דין. עורך דין מסור, רודף צדק, הגון. מקליינטים רבים לא דרש תשלום על שירותיו, כי לא היה ביכולתם לשלם. את כל הדברים האלה הוא שכח, אבל זכר שבצעירותו היה פועל בניין, וליתר דיוק — טפסן. בערבים, אחרי העבודה בבניין, היה הולך לשיעורי ערב בשלוחה התל־אביבית של האוניברסיטה העברית ולומד משפטים. השפה היתה לו קשה. לפני שנים אחדות עבר עם בתו ליד בית ההסתדרות הגדול ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ואמר לה: את רואה? את הבניין הזה אני בניתי. בערך הוויקיפדיה של הבניין מוזכרים שמות כל האדריכלים, תשעה במספר. שמו של האיש הזקן לא מוזכר שם. בכל פעם שבתו של האיש הזקן עוברת ליד בית ההסתדרות, היא חושבת שאבא שלה פעם בנה אותו. * לאחר שהוזעקה, הגיעה בתו של האיש הזקן לבית הוריה. היא מצאה את האיש הזקן עומד כעוס ליד הדלת. הוא לבש מעיל שחור, חבש כובע מצחייה שחור ובידו אחז תיק פלסטיק שחור. הוא אומר שהוא צריך לנסוע לאשתו, אמרה אשתו של האיש הזקן.
* בעת המשבר הגדול בחייה היה האיש הזקן המשענת העיקרית של בתו. הוא לא השיא לה עצות, לא נתן לה פקודות, רק ליווה אותה בחיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו. היה מתקשר אליה, דבר שלא עשה כלל בימים של שלווה. בימים של שלווה ניהלה אשתו את ערוץ התקשורת עם הבת. אבל במשבר הגדול הוא לא חיכה לאישור, אלא צעד שישה צעדים קדימה עד שהגיע לקדמת הבמה. כשחלף המשבר וחזרו לשכון הימים השקטים, נסוג אל מקומו הטבעי בירכתיים. אז, כשנרגעו הדברים, פרצה בחזהו שלבקת חוגרת, שהציקה לאיש הזקן וגירדה לו במשך עשר שנים תמימות. * כשנכנסה המטפלת הפיליפינית הצעירה בפעם הראשונה לדירתם של האיש הזקן ואשתו, ניגש אליה האיש הזקן, הושיט לה את ידו ובירך אותה בחום רב: Ich möchte Sie herzlich wilkommen. כלומר, ברצוני לברך אותך בלבביות בבואך. בתו של האיש הזקן אפילו לא ידעה שאביה דובר גרמנית. בכך עלה לשבע מספר השפות שהוא דובר. * לוּ היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס חצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לבֵיתה בפיליפינים. אך מכיוון שהאיש הזקן לא נמצא בצלילותו, יכולים בני משפחתו להתפרע מבחינה מוסרית ולעשות ככל העולה על רוחם. |