.jpg)
"השתחווה למלכך או בטבעת מצא את מותך..."
להיות ממזר זה מבאס. טילה בת ה-16 מכירה את ההרגשה. אביה הלורד קנט, מושל הפרובינציה המערבית בממלכת נוֹבֶרִיס, מעכב את החלטתו אם להכיר בה רשמית כיורשת. ובינתיים, בכל אירוע רשמי, טילה תקועה בשולחן הממזרים. יום אחד מגיעה לביקור נסיכת מִגְדָלְאוֹר – לִירִיאָנָה ווֹלָארִיס, עם דודהּ, רב-המכשפים רולאן, והלורד קנט עורך לכבודם סעודה מפוארת. למרבה ההפתעה, הנסיכה בוחרת להצטרף לשולחן הממזרים. היא משכנעת את יושבי השולחן לחמוק מן הארמון ובחיפושם אחר הרפתקה לילית הם עדים לפשע נורא ונחשפים לתכנית לכבוש את הממלכה. הקושרים שולחים אחריהם רוצחים אכזריים. במהלך מסע רב-אתגרים ותהפוכות, הממזרים מגלים שרק אם יצליחו להזהיר את מכשפי המלך בזמן יוכלו למנוע מלחמת אזרחים שתשַסע את הממלכה לגזרים, אם בכלל ישרדו...
שולחן הממזרים בונה עלילה אנרגטית וסוחפת בעולם עשיר של פנטזיה בעל חוקים משלו, יחד עם רומנטיקה ואף משולש אהבה.
***
הנסיכה לִיריאָנָה ביקרה בטירת וֵויְבֶרלִי חודשיים לאחר שמלאו לי
שש־עשרה. זה היה בסתיו, העצים היו אדומים והדרכים בוציות,
וכשגֵ'קס ואני ישבנו בראש מגדל השמירה הלא־מאויש שבחומה
המזרחית, מעבירים בינינו נאד יין, יכולנו לראות, כשדיברנו, את
הבל הפה שלנו.
"נו, מה קורה, טילה..." ג'קס נשמע חסר סבלנות. "את כבר רואה
אותם?" הוא היה שרוע על רצפת האבן העתיקה של המגדל,
נשען בגבו על קיר המעקה שהיה בגובה המותניים. אני ישבתי
על המעקה, בדיוק מעליו, מנדנדת את רגליי היחפות מעל תהום
שעומקה שלושים מטרים לפחות. זו הייתה שעת אחר צהריים,
באוויר עמד אובך והשמש הסתתרה מאחורי שמיכת עננים אפורה.
מיקדתי את מבטי בחלל שנפער בשולי ים הצמרות של עצי הסקוֹ יה,
היכן שהדרך יוצאת מן היער. הסעודה החגיגית אמורה להתחיל
בעוד שעות ספורות וכל האורחים האחרים כבר הגיעו. צפינו בהם
בהגיעם: אדונֵי כל הבתים הזוטרים, רוכבים בגאון תחת סמליהם
המונפים, ומשלחת של ראשי השבטים הזִיטוֹצִ'ים, גברים מגודלים
וחסונים, עטופים בפרוות דובים, רוכבים על סוסים שעירים, בעלי
קרניים. אבל עדיין לא היה סימן וזכר לאורחי הכבוד, הנסיכה
והדוד שלה. טוב, זה לא ממש מפתיע. כשאתה חשוב כל כך, אתה
נותן לאחרים לחכות לך. "הם צריכים להגיע כל רגע. מבטיחה לך
שזה יהיה שווה את ההמתנה."
"טוב..." ג'קס אמר. "אז תעבירי את היין."
התכופפתי אליו ושמטתי את הנאד לתוך כף ידו הגדולה
והמחוספסת. נולדנו לאותה אם, משרתת בטירה בשם מלְגָארה.
שנינו לא הכרנו אותה כי היא מתה כשילדה אותי, כשג'קס היה
בן שנתיים. היא הורישה לשנינו אותו שיער ערמוני גלי ועור פנים
חיוור ומנומש. אבל בעוד אבא של ג'קס היה חייל נודד שהוריש
לו לסת וסנטר רבועים עם גומה, אבא שלי היה הלורד אֵלְריקקנְט
בכבודו ובעצמו, ראש בית קנט, המושל רם המעלה של פרובינציית
המערב, איש חשוב מאוד. אני קיבלתי את תווי הפנים שלו: רזים,
מחודדים, עצמות לחיים בולטות. פנים עזות. ירשתי גם את
העיניים שלו: צרות, ירוקות ובורקות. אורחת רמת מעלה שביקרה
אצלנו פעם תיארה אותן כ"אריסטוקרטיות", מחמאה שגרמה לי
לרחף מאושר במשך שבועות. בעיקר כי חשבתי שהמשמעות שלה
היא בעצם "יפות".
"תגידי, הנסיכה הזו..." ג'קס לגם מהיין והחזיר לי את הנאד. "את
חושבת שהיא נראית טוב?"
"אני בטוחה שהיא מדהימה. ואני בטוחה," גיחכתי, "שהיא פשוט
משתוקקת להתגלגל על ערימת שחת עם נער אורווה ששערו פרוע
והוא מסריח מזיעה."
ג'קס הפנה את פניו אליי בעלבון מעושה. "אני דווקא חושב שאני
מקסים בצורה מחוספסת."
"ואני חושבת שיש לך חרא של סוסים על המגפיים."
"מה? לא! זה רק... זה רק בוץ!" ג'קס התכופף ורחרח. "אוי, לא.
את צודקת. חרא של סוסים." הוא שפשף את סוליית המגף שלו
כנגד שפת הקיר. "מה שמזכיר לי, את מתכננת לקפוץ לאורוות
בקרוב? ליידי 'רעמה מלוכלכת' מתגעגעת אלייך."
"השם שלה הוא שוֹבָת־לב," אמרתי בחיוך, מתחמקת מהשאלה
האמיתית שלו. האמת היא שממש לא אהבתי לרכוב בסתיו. זה
הזכיר לי את עצמי כילדה קטנה, כשעדיין הייתי בתו היחידה של
אבי. בסתיו הוא בדרך כלל שהה בטירה, ואז היינו יוצאים לרכוב
כמעט כל יום, והוא היה מראה לי את היער הערפילי ואת מפרצוני
החול השחור היפים ואת חורבות מקדשי המלכים הקדמונים,
שהביקורים בהם היו צריכים להישמר בסוד מפני כוהני הדת של
מגְדלְאוֹר. טיולי הרכיבה האלה היו זיכרונות הילדות הטובים
ביותר שלי. אולי של כל חיי.
ואז אשתו, זו עם העיניים הקטנות הרעות, זו שקראה לי טפילה,
ילדה לו בת. בת אמיתית, לא ממזרה כמוני. טיולי הרכיבה שלנו
הלכו ופחתו. עד שבשלב מסוים נפסקו כליל.
בדיוק בזמן להוציא אותי מהזיכרון הנורא הזה, החלה תכונה בשולי
היער; שורת העצים הראשונה היטלטלה מעוצמת הלמות פרסות
של עשרות סוסים. "ג'קס!" צעקתי. "הם הגיעו!"
ג'קס זינק ונעמד לצדי, המשקפת כבר מוכנה בידו. השקרן הגדול
היה סקרן לגמרי.
ראשונים הגיחו מבין העצים המשרתים המלכותיים. הם היו
מרשימים מאוד, יותר מכפי שדמיינתי: גבוהים וחסונים, פניהם
מוסתרות מאחורי מסיכות מ ַ ר ְ אָ ה נוצצות, עוטים שריון מעוטר
בנחשי כסף עתירי פרטים. הם צעדו בקצב אחיד, מניפים דגלים
גבוהים שעליהם התנוסס סמל שושלת ווֹ לאריס: מגדל מפיץ אור,
זוהר באור פנימי, שבצדו האחד חרב שחורה ובצדו השני תפרחת
סמבוק. מאחוריהם טפפו ארבעה סוסים לבנים בגון השנהב,
רעמותיהם מתנופפות בעדינות כמו שלג רך. הם משכו את הכרכרה
המפוארת ביותר שראיתי אי פעם, עם אפיריון סגלגל וקרון משובץ
עיטורי זהב. הכרכרה נסעה על גלגלים מבריקים, בוהקים.
"אוף..." ג'קס רטן. "הנסיכה לא יוצאת מהכרכרה? מה, אני בכלל
לא אראה אותה?"
תקעתי מרפק בצלעותיו והמשכתי לצפות. מעניין איך זה שם
בפנים... האם היא לובשת שמלת משי נוצצת? האם היא יושבת על
כרים רכים, טועמת אוכמניות ולוגמת ליקר דובדבנים מעודן? האם
עבד יפה־תואר, עירום בפלג גופו העליון, משיב את רוחה בנפנוף
עלה ענק, ש ֶ מ ֶ ן נוטף על בטנו השרירית, המחוטבת?
הכרכרה המשיכה לנסוע, צופנת את סודותיה. כעשרה משרתים
מלכותיים או יותר צעדו מאחוריה. ואז, במרחק מה מאחורי כולם,
הגיח מבין העצים פרש בודד.
"וואו..." ג'קס לחש. "זה לא..."
"רוֹ לָ אן ווֹ לאריס," עניתי בלחישה. "רב־מג, ראש המכשפים
המלכותיים. אחיו של המלך."
בניגוד לכל דבר בתהלוכה הזו, לא היה שום דבר מצועצע בדמות
הזו. הוא רכב על סוסה שחורה לגמרי, ישב על אוכף עור, לבוש
גלימה אפורה פשוטה, וזהו. ובכל זאת לא יכולתי להתיק את מבטי
ממנו. צבע עורו של רולאן היה שחור משחור; מעולם לא פגשתי
אדם בעל גוון עור כה שחור, עשיר, עמוק וכהה. ראשו היה מכוסה
שיער אפור קצוץ, וזקן כסוף ומטופח תחם את פיו. אפילו באור
העמום, יכולתי להבחין בטבעות הטיטאן הרבות שענד על אצבעות
שתי ידיו, משובצות אבני חן עתיקות שבהקו בשלל צבעי הקשת.
אבל הדבר המרשים ביותר במראהו היו עיניו. הן יקדו בטורקיז
זוהר, כאילו לא רק שיקפו אור אלא הקרינו אותו; כאילו שובצו
בפניו שני כוכבים שבערו באש סמויה. הוא נראה כמו ישות
קדמונית ורבת עוצמה, טמונה בגוף בשר ודם.
ָ ," מלמל ג'קס.
ָ או שבטבעת תמצא את מותך
"השתחווה לפני מלכך
נעצתי בו מבט נוזף. ממתי ג'קס מצטט את המורדים? "לא כדאי לך
לדבר ככה," אמרתי. "לא כשהוא נמצא כאן."
"זה לא שהוא יכול לשמוע אותי," ג'קס אמר. "רגע... הוא יכול
לשמוע אותי? זה קטע של מכשפים?"
"אם כן, אל תדאג, אני אספיד אותך בהלוויה שלך. 'כאן טמון ג'קס
נער האורווה. ההפתעה היחידה היא שלפה הגדול שלו לקח שבע־
עשרה שנה להרוג אותו.'" מתחתי את הזרועות שלי כדי לחלץ
עצמות ונתקפתי כאב עז בשרירי הגב התחתון. זו הייתה אשמתי,
בשלושת הלילות האחרונים ישנתי על הרצפה בחדר של ג'קס. לא
חכם, אני יודעת, אבל להתגנב חזרה לחדר שלי אחרי לילה של
חגיגות עם ג'קס והחברים שלו זה חתיכת סיפור.
"היי," ג'קס הסתכל למעלה אל השמים. "זה הלילה הראשון של
הסתיו. השמים אמורים להיות בהירים הלילה. אחרי שתיגמר
הסעודה המפונפנת שלך, בא לך לרדת לחוף וַ ויְ טְ סֵ נְ ד ולעשות את
הקטע שלנו?"
"בטח." חייכתי. לטענת ג'קס, יש לו זיכרון אחד מאמא שלנו:
שניהם יושבים יחד בחוף חולי לבן ומסתכלים למעלה על זוֹ הַ ר
הַ חוֹ פִ ים בשמי הלילה. פעם כשהייתי בת חמש או שש והרגשתי
עצובה במיוחד, ג'קס לקח אותי לחוף, בלי שאף אחד יידע,
והעברנו שם את כל הלילה יחד, בצפייה באורות המרצדים. שכבנו
זה לצד זה על החול הבהיר והרך, והוא שר לי את שיר הערש
שאמא תמיד שרה לו. "נשיקה של אמא דובה", והבטיח לי שכל
עוד הסרטים הירוקים היפים האלה מתפתלים בין הכוכבים, הכול
יהיה בסדר. מאז, זו נהייתה מין מסורת קטנה שלנו, לרדת לחוף
בכל שנה בסתיו, כשהזוהַ ר מתחיל להאיר; הדרך שלנו לזכור את
אמא שלנו. זה היה מטופש ורגשני, בייחוד בהתחשב בזה שאני
מעולם לא הכרתי אותה, אבל מה לעשות, זה מה שהיה לנו.
פעמוני המגדל צלצלו חמש פעמים, והחיוך שלי קפא. "אוי. חייבת
לזוז. יש לי רק כמה שעות להתכונן לסעודה."
"אני אלווה אותך. נשארו לנו כמה שלוקים טובים של יין."
ג'קס הסתכל למטה על המדרגות המובילות אל תחתית המגדל.
"מנהרות?"
"מנהרות."
המנהרות היו הסוד הלא־באמת־סודי שלנו. כולם בטירת ווייברלי
ידעו שמתחת לטירה יש מערכת של מחילות תת־קרקעיות שנבנתה
בידי המלכים הקדמונים בימי תור הזהב, כשהמערב היה ממלכה
עצמאית ולא פרובינציה כבושה. אבות אבותיי השתמשו בהן נגד
פשיטות של לוחמי זיטוצ'י, ומאוחר יותר, בתקופת המלחמה
הגדולה, כדי לטמון מארבים לפולשים ממגדלאור. רוב האנשים
חשבו שהמנהרות התמוטטו מזמן ונסתמו. פעם, כשג'קס ואני
היינו ילדים ושיחקנו במחבואים, נתקלנו במקרה במזווה של אגף
המשרתים באריח משושה, הסטנו אותו וירדנו למנהרות, וכך גילינו
שלפחות כמה מהן עדיין קיימות. זאת אומרת, קיימות במובן הכי
בסיסי של המילה, כי הן היו חשוכות ומאובקות ומלאות בשברי
אבנים, ורובן באמת הובילו למבוי סתום. אבל נותרו מנהרות
בודדות שהובילו אל יציאות נסתרות, כמו זו שהוסוותה מאחורי
אבן כבדה בצורת משושה שעמדה בבסיס מגדל התצפית המזרחי.
המנהרות היו דרך מושלמת להתגנב החוצה באמצע הלילה כדי
לבלות עם ג'קס והחברים שלו, או כדי "להיעלם" כשהמחנכת
הראשית מוֹרגָה החליטה שאני זקוקה לשיעור תגבור בנימוסים
והליכות.
חוץ מזה, למה שאחצה את החצר בהליכה כמו טמבלית כשאני
יכולה לחמוק דרך מנהרת סתרים מגניבה?
כעבור כמה דקות, ג'קס ואני הלכנו זה לצד זו במסדרון הצר שמתוך
קירות האדמה שלו בלטו שורשי עצים. ג'קס, שהיה גבוה מאוד,
היה צריך להתכופף כדי שהראש הפרוע שלו לא ייחבט בזיזים
שבלטו מהתקרה הנמוכה. אני הושטתי לפנים את אבן־השמש
שלי, מתנה מאבא שלי, והאור הרך שלה האיר את דרכנו. אבות
אבותיי, אנשי קנט הקשוחים של הימים ההם, השתמשו בלפידים
כדי להאיר את דרכם, אבל מי אני שאסרב לתוצר החדשני המדהים
הזה של כושר ההמצאה המערבי?
"אז, את באמת הולכת לסעודה הלילה," ג'קס השליך אליי את
נאד היין. "איזה כיף... תלבשי שמלה מגונדרת, יעשו לך תסרוקת
עם צמות... תלחשי 'רוב תודות לך, אדוני,' כשמיילס ינשק לך את
היד..."
נאנחתי. להתנשק עם מיילס, הממזר של בית הֵמפְּסְטֵד, זו הפסיקה
להיות הפנטזיה שלי מאז שהיינו בני שתים־עשרה, כשהוא ניסה
לחזר אחריי בשירת סונטה ובאמצע חטף התקף אסטמה והקיא על
עצמו. גם זה שצמחתי ונעשיתי גבוהה ממנו בראש לא בדיוק תרם
לעניין. "אולי השנה הוא יתפוס מרחק מהיד שלי..."
"את צוחקת? הבנאדם מת לנשק לך את היד! אני אומר לך, זאת
הסיבה היחידה שהוא בא לאירועים האלה!" ג'קס עיקם את צווארו,
ושינה את קולו למאנפף וצדקני. "'אוי, אני מה־זה לא יכול כבר
לחכות לחגיגה הערב! אולי טִילָנְדרה החמודה שלי תיתן לי ללקק
את האצבעות שלה בלשון החמימה הרטובה שלי!"
"שתוק!" דחפתי אותו והוא דרך על אבן רופפת ומעד. מגיע לו.
"לי לפחות יש סטנדרטים. בניגוד ל... אתה יודע, זה שלוקח כל
בת טוחן מזדמנת לסיור 'ערימות השחת' המפורסם בכל העולם."
"בנות של טוחנים אוהבות ערימות שחת. מי אני שאמנע את זה
מהן?"
הגענו אל הסתעפות במנהרות; מחילה צדדית צרה וממוטטת ברובה
הובילה אל אגף המשרתים. ג'קס פנה ללכת. ליתר דיוק, לזחול
בה. הוא כיווץ את שריריו לקראת הטקס הקבוע (והקורע מצחוק)
של דחיסת הגוף המגודל שלו דרך הפתח הצר, ואז הסתובב אליי
והסתכל עליי, שלא כהרגלו, במבט רציני. "אני רוצה לשאול אותך
בכנות, אחותי. למה את עושה את זה?"
"עושה מה? הולכת לסעודה?"
"הסעודה, השמלה, כל העסק. למה את כל פעם רוצה לעבור את
הדבר הזה?"
הסטתי את מבטי מאחי החורג. "ג'קס, אני בתו של הלורד אלריק
קנט. אולי אני ממזרה, אבל עדיין יש לי חובות."
"בחייך, את יודעת שזה לא נכון," ג'קס השיב. "את ישנה כל לילה
במגורי המשרתים. את מבריזה מרוב השיעורים שלך, אולי מכולם.
וללורד קנט יש כבר שלוש בנות חוקיות. זה לא שהוא הולך להכיר
בך כבת חוקית. אני בטוח שאם היית הולכת אליו ואומרת לו שאת
לא רוצה להשתתף באירועים האלה יותר, לא תהיה לו שום בעיה
עם זה."
לא עניתי לו. רק בהיתי בשתיקה בחלל האפלולי. לג'קס לא היה
מושג, אף לא שמץ של מושג, עד כמה המילים שלו הכאיבו לי.
הוא לא יכול לדעת. הוא ראה רק את הצד שלי שבחרתי להראות
לו – את טילה שלא אכפת לה להיזרק ולישון חצי לילה באורווה
או ללבוש אותו זוג מכנסיים מלוכלך שלושה ימים ברציפות. הוא
לא ידע כמה אהבתי את השמלות היפות ואת הנשפים הרשמיים,
כמה פעמים עצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי כאשת אצולה, כמה
קינאתי בשלוש הילדות הקטנות ההן.
הוא לא ידע עד כמה כמהתי להיות נאהבת על ידי אבי.
"טילה?" ג'קס אמר.
הרמתי את הנאד אל שפתיי ולגמתי את שארית היין. הרגשתי את
החמימות גולשת בגרוני ויורדת לתוך בטני. אחר כך הסתובבתי
ובחיוך מעושה השלכתי אותו אל ג'קס. "יין ואוכל חינם. איך אני
יכולה לוותר על זה?"
הוא תפס את הנאד, ובמשיכת כתפיים הסתובב אל פתח המחילה.
"עם זה אני לא יכול להתווכח, אחותי. להתראות אחרי הסעודה."
הוא נעלם.
הלכתי את שארית הדרך לבדי. משב של רוח קרה עבר והרעיד את
קורי העכביש. עצמתי עיניים ונצרתי את תחושת הקרירות הנעימה
על עורי. הרגשתי איך כל השערות שלי סומרות. זה היה נעים יותר
מעקיצת המילים של ג'קס.