|
|
טעימה מהספר
נמכרה
פטרישיה מק'וקרמיק
סיפורה של לקשמי, ילדה נפאלית תמימה מהמדרונות הנידחים של הרי ההימלאיה, שבשל העוני ודלות רוח של אביה החורג נשלחת לעבוד בבית עשירים בהודו. רק ב"בית האושר", בהודו, היא מגלה לתדהמתה שנמכרה לזנות. חייה הופכים לסיוט שאין מוצא ממנו.
חייה הופכים לסיוט שאין מוצא ממנו. תמימותה הילדותית של המספרת מתעמתת באופן חי וכואב עם עולם אכזר. דווקא העימות הזה בין התמימות של המספרת לבין המציאות האכזרית נוסך בקורא תחושה של תקווה. סיפור חי ומרתק של ניצחון התום על הרוע.
"קוראים יעריצו את האומץ והאינטליגנציה של לקשמי, ויהיו אסירי תודה על קרן התקווה הנפתחת לגיבורה הבלתי נשכחת הזאת בסוף הספר".
Publishers weekly.
"אסור להחמיץ את הרומן הזה. זמן רב אחרי שיסגרו את העמוד האחרון בספר, ימצאו עצמם הקוראים חושבים על לקשמי ועל הילדוֹת האמיתיות שחייהן היוו השראה לרומן המהמם הזה".
כתב העת Voice of young advocate.
"מק-קורמיק מאפשרת לקוראים החיים בביטחון תחת הגנת החוק, הצצה חיה לעולם קשה ואכזר שרוב האנשים יעדיפו להעמיד פנים שאיננו קיים".
Kirkus |
נמכרה
אני מוחה את האיפור מפני כשהנערה כהת העור נכנסת.
"מה את חושבת שאת עושה?" היא שואלת.
"אני הולכת הביתה".
עיני הדמעה שלה מתכהות.
"יש כאן טעות," אני אומרת לה. "הגעתי לכאן לעבוד כמשרתת בבית אישה עשירה."
"זה מה שאמרו לך?"
אז מגיעה מומטז ועומדת בפתח, כל-כולה מתנשפת, ופני המנגו שלה ורודים מכעס.
"מה את חושבת שאת עושה?" היא שואלת.
"עוזבת," אני אומרת. "אני עוזבת הביתה."
מומטז צוחקת. "הביתה?" היא אומרת, "ואיך תגיעי לשם?"
אינני יודעת.
"את יודעת את הדרך הביתה?" היא שואלת.
"יש לך כסף לרכבת?"
"את דוברת את שפת במקום?"
"יש לך בכלל מושג היכן את נמצאת?"
לבי הולם בחוזקה כמו מטח של גשמי מונסון, וכתפי רועדות כאילו צינה אחזה בי.
"נערת כפר בורה שכמותך," היא אומרת.
"ת אל יודעת כלום, מה?".
אני עוטפת את גופי בזרועותי ואוחזת בו בכל כוחי. אך הרעד לא נפסק.
"טוב," מומטז אומרת ושולפת את ספר הרשומות שלה מתוך אזור חלציה.
"תני לי להביר לך את המצב."
"את שייכת לי," היא אומרת. "ושילמתי תמורתך סכום נכבד."
היא פותחת את הספר בעמוד לשהו ומצביעה על רישום בסך 10,000 רופיות.
"את תקבלי גברים לחדרך," היא אומרת. "ותעשי כל מה שהם יבקשו ממך.
את תעבדי כאן, כמו יתר הבנות, עד שתשלמי את חובך במלואו."
ראשי מסתחרר כעת, אבל אני רואה רק דבר אחד: את המספר המופיע בספר שלה. הוא מתעוות ומיטשטש, ולאחר מכן מתפץ לרסיסים השוחים מול עיני. אני מחניקה את הדעות ומוצאת את קולי.
"אבל הדודה בימלה אמרה- "
"ה'דודה שלך'," היא עונה בלעג, "עובדת אצלי."
אני מעפעפת ומסיגה את הדמעות שעולות בעיני. אני מאגרפת את ידי. לא אעשה את העבודה הבזויה הזאת. אמתין עדשיחשיך ואברח ממומטז ומבית האושר שלה.
"שהאנה!" מומטז נוקשת באצבעותיה והנערה כהת העור מגישה לה זוג מספריים.
שהאנה הזאת רוכנת אלי ולוחשת באוזני, "זה יהיה קל יותר אם לא תזוזי."
צליל גזיזה נשמע, וקווצה משערות ראשי צונחת על הרצפה. אני צועקת ומנסה להשתחרר, אך שהאנה לופתת אותי בחוזקה.
מומטז נסוגה לאחור, ומלתעות המספריים נחות על צווארי.
"אל תזוזי," היא אומרת וחושקת את שיניה. "או שאני אשסף את גרונך."
אני מביטה בשהאנה. עיניה פעורות מפחד.
אני מקפידה לא לזוז, ובוהה בנערה הנשקפת אלי ממראת הכסף. עד מהרה ניבטי אלי ראש מגולח של אישה מבוזה ופנים חתומות כאבן.
"נסי לברוח עם ראש כזה," מומטז אומרת, "ומיד יחזירו אותך לכאן."
ואז הם עוזבים ומשאירים אותי לבדי בחדר אסורַי.
אני הולמת על הדלת.
אני מייללת כמו חיה.
אני מתפללת.
אני פוסעת בחדר הלוך ושוב.
אני בועטת בדלת.
אבל אינני בוכה.