הקדמה: לא, מה פתאום, אין בפריז דיונות חול.
הפִּסקה הזאת היא השתפכות: קיץ אחר קיץ, ארבעה קיציים ארוכים, חודשיים-שלושה בכל פעם, שהיתי בפריז. הקיץ הראשון, אף שהייתי בעבר בצרפת, עבר עלי באופוריה השמורה לתיירים. כמוהם, ראיתי את בתיה ואת אנשיה ואת נופיה במבט מאוהב ומצועף; טעמתי בלי שובעה את ביטויֵי גיוונה הבלתי נתפס, את יופייה ואת טעמיה שנפקחו אלי, אל עיני המתבוננת שלי, שבאו אל פי הטועם. אהבתי אותה, את פריז, כמו ששרה אלה פיצג'רלד בשירו של קול פורטר: אהבתי אותה חמה והובלת, גשומה ומעוננת, מסבירת פנים או זעופה, כמו שאוהבים מאהב חדש.
הפִּסקה הזאת היא התפכחות: מאהב יכול להיות מאהב זמן רב, אבל הוא לא יכול להיות מאהב חדש זמן רב. אט אט התחלתי לראות את מורכבותה של העיר המושכת אליה כאבן שואבת בני אדם בני שפות ולאומים שונים, בעלי תקוות גדולות ויכולת הישרדות בלתי נדלית. החל לבלוט לעיני היופי והכיעור, הניקיון והלכלוך, המרקם העדין והנפיץ של הקיום היום-יומי, זה לצד זה, של לבנים ושחורים, של צרפתים קשי-יום ובעלי ייחוס וכסף (ישן וחדש) ומהגרים – הם כמובן סיפור בפני עצמו, סיפורו של אלבר הגיבור שלי – מהגרים יוצאי מדינות המגרב ואפריקה, בצרפת שהממשל שלה הוא חילוני גמור ומתמודד (או שעדיין לא) עם אוכלוסייה מוסלמית גדלה והולכת שתפיסת עולמה שונה במהותה ודתית בעיקרה, ועל פי רוב אינה מבקשת להיטמע ב'צרפתיוּת'. בצד הרבעים האופנתיים והיקרים הנתפסים כ"פריז האמִתית, ההיסטורית, הקלאסית" נעשו רחובות ורבעים שלמים כגון גוּט ד'אור, סן דֶני וחגורת השכונות המתעבה מסביב לעיר עצמה, למעין מגרב ול'אפריקה קטנה' ובאמת כך היא מכונה – מין חוץ לארץ בתוך חוץ לארץ לעינַי, עינֵי הזרה, שבאה אל העיר.
כתבתי את דיונות החול של פריז ללא יומרה להבין את הצרפתיוּת לעומקה. לכך תידרש שהייה הארוכה עד מאוד מארבעה קיצים יפים. אבל ייתכן שהראייה החלקית שלי של המקומיוּת דווקא תרמה לראייה אותנטית של מורכבותה של העיר, של מורכבות החיים בעיר זרה, חדשה, מורכבותם של יחסי האנוש בתוך קיום נפרד מן הזרם המרכזי, המיומן כבר בקודים של התנהגות.
עשיתי דרך ארוכה מן הפִּסקה הראשונה של ביקורַי אל הפסקה השנייה, מן ההשתפכות הראשונית אל ההתפכחות (המעניינת והמטרימה). עשיתי זאת דרך עיניו של אלבר, הגיבור שלי, שבא מכפר קטן באלג'יר כדי לעזור לדודו, מרדוך לוי, בחנות הירקות שלו, ברובע המארה. קל להתאהב בפריז ברובע המארה, ואלבר, אכן, מתאהב בה בקלות. נופל ברשתה, כמו פתי. אבל גם אלבר לא יוכל עוד זמן רב לראות ולחוות את העיר רק דרך עיניים מצועפות. יהיה עליו להישיר מבט אל המציאות וזו תטפח בפניו ביותר ממובן אחד.
יש בי הרבה חמלה על אלבר. גם בתוכי חיה וקיימת מהגרת, והיו לי הורים מהגרים שעל אף ישראליותם הנרכשת היו אחרים, זרים, לא ממש מכאן, במשך כל שנות חייהם הארוכות בארץ. האם אלבר ישכיל מהם למצוא לעצמו חיים חדשים? האם יצליח למצוא את אנאיס שהוא כל כך מחפש מאז שמע לראשונה את אנקות האהבה שלה מבעד לחלונו? ומה יעלה בגורלו של טטו, חברו הטוב? ובעיקר, האם יימצא מי שרצח את דודו מרדוך – רֶצח שמניע את העלילה אבל טורף את חייו של אלבר.
*