ללא איפור
יצחק שילֹה
ללא איפור ספר הזיכרונות של יצחק מיכאל שילה, מגדולי השחקנים של הבמה העברית, חושף את האמת מאחורי הקלעים של התיאטרון העברי ואת השחקן כאדם. הספר מעניק זווית ראייה לא שגרתית על תולדות המדינה מנקודת מבט אמנותית.
|
.jpg) |
"הצל" מאת יבגני שווארץ 1949
לאחר פרק זמן ממועד הגעתי לתיאטרון הקאמרי נשבר לי, הרגשתי עצמי
לא שייך. כל ההבטחות בהיותי בהבימה לא קויימו. שיחקתי וחיכיתי
לרגע המתאים. התכוננתי לנסוע ללמוד, רציתי לנשום אוויר של חופש
בלי אינטריגות קטנות, לצאת מן המחנק והקטנוניות, להיות אני. קשה
לי להסביר את הרגשתי. רציתי להיות לבד במקום שלא מכירים אותי,
רציתי לראות וללמוד, בלט, תנועה, רציתי המון דברים והנה הגיעה השעה.
הודעתי לפפו מילוא שאני עומד לנסוע.
"מה פתאום, למה, חכה."
יצחק קדישזון ידע כיצד אני מרגיש, הבין וניסה לעזור.
ביום בהיר אחד מגיע ליאופולד לינדברג, במאי משווייץ שביים בעבר
בהבימה מספר הצגות. לא הכרתיו ולא ידעתי איזה מחזה הוא עומד לביים.
גם כאן רק יחידי סגולה היו מחליטים בקשר לרפרטואר. אני כבר גמרתי
אומר בלבי והחלטתי לעזוב. נפגעתי מהיחס של ההנהלה לתנאים שלי
בהשוואה לקבועים.
נדמה לי שהכרטיס כבר היה בידי והתכוננתי לצאת לפריס או ללונדון.
היו מספר ישראלים שהכרתי שיצאו ללמוד: ביקל ואסיאו בלונדון ושייקה
שיצא ללמוד פנטומימה אצל דקרו. עדיין החזקתי בשיניים את הכסף
שהרווחתי מהסרט "הקללה והברכה".
המשכתי לחיות חיי צועני, אבל את הכסף שחסכתי ללימודים שמרתי. רק
חלק ממנו הלוואתי לבת אחיו של שחקן אמריקאי, Steve Hill , שהכרתיה
בסטודיו של סטרברג בניו יורק. גם היא הייתה שחקנית. הלוואתי לה
סכום של שלושים לירות, שליש מהכסף שאספתי כדי לחיות ממנו.
ריחמתי עליה באומרה, "הכסף שאני צריכה לקבל לא הגיע מאמריקה
ועלי לשלם שכר דירה ואין לי." הצעתי לה הלוואה כאביר, והיא כמובן
לא סירבה. במשך שנים לאחר מכן כתבתי מכתבים ובקשות שתחזיר לי
את כספי ורק בהיותי באמריקה ובהיותה נשואה לרופא ידוע, החזירה לי
טיפין־טיפין את הכסף.
ובכן, לעניין לינדברג, "מה הוא עומד להציג?" אני שואל את פפו באחת
מפגישותיי עמו כשהוא מנסה לשכנעני לא לנסוע.
"אתן לך את המחזה לקריאה ואחר כך נדבר."
הסכמתי. לקחתי את המחזה. למחרת כשנפגשנו שאלני: "נו, מה דעתך?
אתה מוכן לדחות את הנסיעה?"
אמרתי: "המחזה מצא חן בעיניי, סאטירה חברתית רוסית. אשאר בתנאי
אחד." "ומה הוא?" שאלני פפו המופתע.
"אני רוצה לשחק תפקיד אחד שמוצא חן בעיניי."
"והוא?"
"הצל!" אני עונה. זה גם היה שמו של המחזה.
"הצל?" עונה לי פפו, "את זה אני משחק! אני מציע לך את המלומד,
תפקיד מצויין," הוא אומר, "יותר טוב מן הצל, לפי דעתי."
"אם הוא יותר טוב," אני אומר, "למה אינך משחק אותו?"
השיחה נמשכה. פפו היה מייסד התיאטרון ועשה בו כבתוך שלו, למה
שלא ייקח לעצמו מה שחפץ לבו?
כעבור יומיים הייתה צריכה להיות חלוקת התפקידים. כשנפגשנו אמר:
"מחלקים את התפקידים ל'הצל'. אולי בכל זאת תבוא? תכיר את לינדברג,
תשמע את המחזה." באתי.
לאחר קריאת המחזה, כשחילקו את התפקידים, הגיע תורו להודיע מי
ישחק את "הצל" ומי את המלומד. נשתררה דממה, כולם ציפו להודעה,
והנה פפו מודיע: "הצל," אתנחתא דרמתית ומסתכל עלי ואומר: "יצחק
שילֹה ואת המלומד אנוכי."
נשארתי כמובן! חוויה שנייה אחרי גאטרי היה לעבוד עם לינדברג. זוכר
אני בתענוג את עבודתי עם לינדברג. הפכנו לידידים. ראיתי בתפקיד
פוטנציאל לבטא את עצמי מבחינת קול, תנועה ומשחק. את המשפט החשוב
שנשאר חרוט בזיכרוני בכל דרכי בתיאטרון למדתי מלינדברג, והלוואי
ואלה שניסו לביים היו מבינים אותו בעובדם עם השחקן. משפט שהפך
לעיקרון מוביל אצלי: ! Denken Sie Bitte — חשוב בבקשה!
וכי מהו ערך לדעת ללמוד בעל־פה מונולוגים שלמים וטכסטים שלמים
כשמאחורי המילים אין בסיס והרי המחשבה מוליכה אותך לעשייה. לא
אכנס לניתוח השיטה, חשוב בבקשה! לא מספיק שיהיה לך קול יפה,
איברים יפים, צריך גם להפעיל את הראש, לדעת למה, להקשיב, לא רק
לעצמך, להקשיב לפרטנר.
יום אחד באתי בבגדי חייל של אחי מהצבא הבריטי שכללו גם נעלי צבא
כבדות. היה זה כעשרה ימים לפני הצגת הבכורה. במהלך ההצגה היה קטע
שעלי לטפס על כיסא המלוכה בגובה של כשני מטר בערך כאשר רגליי לא
נוגעות בשום דבר, כך שזה נראה כאילו אני מטפס באוויר ונעלם מאחורי
משענתו הרחבה של כיסא המלכות. לפתע נעלי הצבאית הכבדה פגעה
בקצה המשענת ואני עפתי, כולי משתטח על הרצפה וחוטף חבטה אדירה
בחזי. דממת מוות השתררה.
כולם שמעו את החבטה והחלו לרוץ מהאולם לראות מה קרה לי. לינדברג
הגיע מבוהל ואתו שאר השחקנים. אחד שאל, "וי פילץ זך יצחק"? )"איך
אתה מרגיש"?(. ניסיתי לנשום כדי לענות. אני שוכב עם פניי כלפי הרצפה
ומנסה להזיז את איבריי. לא מרגיש כאב, זה טוב, אני אומר לעצמי, רק
כאב קטן בחזה, וזה כנראה היה מזלי, כי לו נפלתי עם הראש למטה הייתי
גמור. עניתי שאני בסדר, וחזרנו לחזרה. לינדברג אמר לי אחר כך, חשבנו
שכבר לא תהיה פרמיירה.
רבים מאלה שחזו בהצגה זוכרים לי אותה. הבימוי, התפאורה הנהדרת,
הצל ב"הצל"
התלבושות, המשחק של כולם, זו הייתה אחת ההצגות הנפלאות של
הקאמרי. קיבלנו ביקורות נפלאות. הייתה גם ביקורת של אחד המבקרים
ששמו היה נוימן (בנו צייר בפריס) שהיה מקמץ בשבחים. לדוגמא: מסקין
היה אייזן! הצל של שילֹה היה מבריק! ואולי כך צריך לכתוב ביקורת, מי
יודע? במקום לכתוב תזה על תיאטרון ולהראות לקהל כמה שהמבקר, פלוני
אלמוני, מבין.
על תפקידו של שילֹה ב"הצל" כתב אחד המבקרים:
"יצחק שילֹה זכה בהצגה זו ללילו הגדול, וההצגה זכתה בשחקן ממלא התפקיד —
במשמעותה הכפולה של המילה 'ממלא'. משחק דרמטי בעל גוון דמוני. על קצה
גבול האגדה והמציאות, היה משחקו של 'הצל'. שילֹה השיג את המטרה הגדולה
והקשה במזיגה של משחק חיצוני — תנועתיות ומיצוי כלי ההבעה — ומשחק
פנימי — במעברים מדגימים כל מצב וכל רחש נפש. יצחק שילֹה עורר סימפטיה
בתפקידו על־ידי משחקו )והוא דבר נדיר(. הוא לא הקל על עצמו את התפקיד;
הוא יצא לכובשו בכוח ובתכסיסים והשיג את מבוקשו".
מבקר אחר כתב: "יצחק שילֹה עשה את מלאכתו בווירטואוזיות ממש: צירף יפה
משחק, דיקציה ופנטומימה ויצא בשלום".
ומבקר שלישי כתב: "יצחק שילֹה מילא את תפקיד 'הצל' באמנות רבה".
ועוד נאמר עליו: "צלו של יצחק שילֹה היה יצירה מחושבת, והובעה בכוח ביטוי
רב ושכנוע עמוק".
בעיתון בשפה האנגלית כתב המבקר: "ב'הצל' הגיש יצחק שילֹה הופעה טובה
להפליא. התפתחותו המדורגת מצל שאין מבחינים בו לנסיך מן האגדות ולסופר־
נבל נעשתה בחן ובחכמה לא־רגילים".
סיכם אחד המבקרים: "זהו תפקידו הגדול ביותר עד כה על הבמה העברית. משחקו
משכנע, מפתיע, מרתק בדיוק כפי הצורך. יש בו מן השטן ויש בו מהאידיאליות".
ביום האחרון, בהפסקה, הרגשתי אפיסת כוחות. זו הייתה ההצגה האחרונה.
ההצגה ירדה מהרפרטואר. הגענו למאה הצגות.
למרות ההצלחה שלי, למרות הכבוד שהבאתי לתיאטרון עם הצגה זו,
אמרתי לעצמי שאם עדיין איני ראוי להיות חבר שווה, הדבר אומר דרשני.
החלטתי באופן סופי לנסוע. אני זוכר שכדי למצות את ימיי האחרונים לפני
הנסיעה, סידרו לנו כל יום שתי הצגות בחיפה.
אני עומד לנסוע סופית. גמרנו עם הקאמרי.
ערב אחד בעומדי על יד קופות מוגרבי, עומד על ידי ילד המסתכל בי
בהערצה. אביו, הקופאי, יהודי בשם אטקס מציגו לפני )היום נשיא חברת
סרטים בהוליווד( רפי אטקס. לפתע ניגש אלי קרל גוטמן, המנהל האמנותי
של הקאמרי ואומר: "תשמע, אולי בכל זאת תדחה את הנסיעה לזמן מה.
יש לי מחזה שהייתי רוצה שתקרא."
"שמע," אני עונה לו, "תשמרו זאת לעצמכם, אני נוסע!" בעודי מדבר
עמו אני נזכר כיצד התנגד שיצרפו אותי לתיאטרון. אפילו התנגד באחת
הנסיעות עם "הוא הלך בשדות" להצטרפותי בתור אורח. רק בהתערבותה
של בתיה לנצט נסעתי.
"תעשה לי טובה, תקרא את המחזה, זה מחזה שימצא חן בעיניך, תנסה."
ואכן מצא חן בעיניי. כשפגשני למחרת שאל: "נו?"
אמרתי: "מעניין אותי רק תפקיד אחד שאני הייתי מוכן לשחקו."
"והוא?" שאלני.
"אבי! תפקידו של הצבר האינטלקטואלי."
"את זה חשבתי להציע לך," אמר. המחזה היה: "הם יגיעו מחר" לנתן שחם 1950