| א. מאחורי הארונות נגלו לה קורי עכביש קרועים ומאובקים. סמרטוט השחיר, ואז עוד אחד. נמאס לה. היא מנקה מאז הבוקר. זה היום האחרון בבית ועליה להשאיר אותו פנוי מכל חפץ, מכל חובה, זכות או זיכרון, נקי מכל לכלוך, מטוהר מהחיים שחיה בו עם הילד ועם ארז. לכפות ידיה נטפל ריח של חומרי ניקוי. הריח הזה, כימי ונדיף, לא ירפה ממנה, והיא יודעת שתוכל להבחין בו גם עוד יומיים, כשתטוס עם יהלי לישראל. כששלושתם נכנסו לגור בבית בלוס אלטוס - יהלי היה אז בן שלוש שנים ושלושה חודשים - הם נתנו לבעל הבית פיקדון גדול במזומן, בגובה שלושה חודשי שכירות. הרבה כסף, בכל קנה מידה. עכשיו, שלוש שנים אחרי, היא נחושה בדעתה לקבל את מלוא הסכום בחזרה, בלי שבעל הבית ינכה ממנו דמי נזק או שכר של עובדי ניקיון. על הכסף הזה היא חושבת כשהיא מנקה. זו סוג של עבודה, היא מנחמת את עצמה, היא מרוויחה את הכסף הזה, היא תיקח אותו לעצמה, רק לעצמה, לפני שתעלה עם יהלי על הטיסה ארצה. ממילא אין לה עבודה עכשיו. ממילא אין לה עבודה כבר הרבה זמן. עוד מעט היא תהיה חייבת להרוויח כל דולר שתוציא. כל גרוש נחשב. וארז לא יבחין שלקחה. מחצית מחייו של יהלי עברה בבית הזה. בשנת חייו הראשונה היא מילאה מדף בספרי הדרכה על ילדים והורות, וקראה בהם בהתמסרות נלהבת, נוקבת, דעתנית. היא לא הפסיקה לדבר על זה עם כל מי שהסכים לשמוע, דיברה על זה במין פסקנות מתריסה, כאילו היא מנהלת מלחמה עם הורים רעים שבראה בדמיונה, עולם ומלואו שמשחית את ילדיו מתוך אדישות, חוסר אכפתיות, אפילו רשעות סמויה. היא ידעה היטב שהלוחמנות שלה מגוחכת, שגם היא, כמו כולם, תגמיש את חוקי ההורות המושלמת, ובכל זאת התעקשה: את הילד שלה היא תגדל בדיוק כך ולא אחרת, בלי שום התרשלות, לא תשאיר דבר ליד המקרה, פרוץ לגורל. היא לא תחסוך במאמץ או בכסף. היא תגדל את הילד שלה בדרך הנכונה, תבטיח שיהיה חזק וטוב ומוצלח, עם גלעין נפשי יציב, מודע לעצמו ואקטיבי, אינטיליגנטי ויצירתי. היא תלקט את כל מרכיבי ההצלחה ותניח אותם בזה אחר זה בתוך סלסילת אישיותו. היא לא ידעה אז שהיא וארז יתגרשו, לא ידעה כמה כוח ההרס שלה ושל טינתה גדול, לא ידעה שתוכניתה לברוא עולם מושלם למען יהלי אינה אלא יומרה יהירה, טיפשית ומלאכותית, לא ידעה שאין שום קשר בין רכישת ידע מספרים לבין הורות טובה. היא היתה משוכנעת שתאמן את עצמה להיות מופת ודוגמה, אם אידיאלית, והיתה חדורה בתחושת שליחות: לגדל את בנה טוב יותר משגידלה אותה אִמה, אבל השכנוע היה חיצוני, מן הפה לחוץ. בתוך תוכה פחדה. הרי גם נישואיה היו נותרים על כנם אילו היתה פועלת כמו שנכתב בספרי העצות. להכרה בכך ששנות חייו המשמעותיות ביותר של יהלי, לפחות על פי ספרי גידול הילדים, כלומר: שש השנים הראשונות, עברו עליו ברע גדול - ואולי רק ברע בינוני, היא התקשתה להכריע - התרגלה כבר. בינה לבין ארז היו צעקות וריבים וכעס שבער בה תמיד. ארז היה סרקסטי, מרוחק, חרק שיניים בשנתו. כשרעש חיכוך השיניים העיר אותה לא היתה מצליחה לשוב ולהירדם, ובעיות השינה שלה נמשכו גם אחרי שארז עבר לישון בסלון, סידור שלא רצתה לזכור מי יזם אותו. עצם המחשבה על כך עוררה בה עייפות גדולה אבל גם הקלה: זאת היתה מין הודאה שהם לא יכולים יותר יחד. עכשיו, כשהיא מנקה, הרגישה שהיא יכולה לסלוח לארז ולעצמה אפילו על שבוע התחנונים והאיומים לפני שארז עזב את הבית. הפרידה היתה בלתי נמנעת. "התרגלתי לפרידה," אמרה לעצמה בקול, מופתעת לרגע, כשחיפשה את הסמרטוט היבש כדי לנגב בו את דלת ארון המטבח שמתחת לכיור, שהיתה מרובבת בחצאי טביעות אצבעות ובנתזים שמקורם לא ברור. כן, היא התרגלה. התרגלה לפרידה כמו שהתרגלה לארצות הברית. כמו שהתרגלה להיותה אישה נשואה. כמו שהתרגלה לכך שפתאום כל מה שהשתוקקה לו כאישה צעירה - בית, כלים נאים, כסף נגיש - הופיע בחייה. הרי בדיוק כמו ארז, גם אצלה חל מין שינוי כשארז התחיל להרוויח טוב בקליפורניה, אולי משכורת רגילה במדדים מקומיים, יחסיים, אבל הרבה יחסית לישראל. היא נעשתה רוויה, מסופקת, כאילו התמלאה, מתקשה להאמין שאחרים אינם חיים כמותה. כשאמה היתה מטרידה אותה בשאלותיה החטטניות, שנשאלו תמיד בהתחנחנות מעצבנת - שאלות שעיקר העיקרים שלהן היה כמה כסף ארז הרוויח, כמה כסף יש להם, בעצם, והיו מגיעות לשיאן במילים "מה, בסדר גודל של מיליונים?" - היתה תמיד משיבה שאין לה שום טענות, ארז הצליח יפה מאוד. וזה נכון, היא אמרה אמת, הוא באמת הצליח, למרות שלא הבינה את זה אז. "כי הבן של חכמוב מרוויח המון," היתה אִמה ממשיכה, מתלעלעת פתאום, "וגם הבת של חכמוב, מהנישואים הראשונים? היא נסעה לעבוד בניו יורק באיזה בנק גדול, וזה לא להאמין איך שהם חיים. עמירם מספר לי על זה כל הזמן. והבן של אורי, הטייס? הוא בסוף התחתן עם איזו יהודייה עשירה וחי במרילנד כמו מלך, כמו מלך ממש, אפילו שרק אשתו עובדת והוא לא. אורי אומר שזה פשוט לא מפריע לבן שלו שזה ככה." "לא עשינו מיליונים, אמא, אבל לא רע בכלל," ענתה לה אז יעל בסבלנות מעושה, "אין לנו על מה להתלונן," ועכשיו, כשהיא שוטפת את הסמרטוט הרטוב בכיור, כי כבר אי אפשר לסחוט מתוכו את הלכלוך והסבון, ומנסה שוב לחשב, בפעם המי יודע כמה, כמה יוכל בעל הבית לנכות מן הפיקדון - בכל זאת יש כמה נזקים - וכמה כסף בדיוק יהיה נחוץ לה בישראל ומה תעשה אם ארז ייזכר פתאום שהפיקדון גם שלו, המילים ההן נשמעות לה בלתי אפשריות בעליבותן. "אין על מה להתלונן, לא רע בכלל" - מי היה מעלה על דעתו שמילים כאלה ייצאו אי פעם מפיה? אפשר בכלל לסכם בצורה עלובה כל כך את החיים שלה ושל ארז? היא חוזרת על המילים ההן שוב ושוב וסוחטת את הסמרטוט בכוח. ועכשיו היא פתאום מבינה שכל המילים שיכלה אי פעם לגייס כדי לנסות לענות לשאלות כמו של אמא שלה, מילים שלפעמים חודרות למחשבותיה גם היום, לא היו יותר מקלישאות מתחמקות, שיירים מחוכמת חיים של אחרים, כמו מישהו שכל הזמן מצטט פתגמים. ובכל זאת, אם ללמוד מתחושת הרווחה שעלתה על פניה של אמה לשמע תשובותיה העלובות, כנראה שהשיבה נכון. יעל מעולם לא חשבה שהמיליונים שארז היה יכול אולי להרוויח היו מאפשרים לה להיכנס מבעד למראה אל עולם מקביל, מאושר יותר. המיליונים האלה בטח לא היו מצילים את נישואיהם, למרות שבדברים כאלה אולי אין לדעת. היא בכל זאת למדה משהו בשנים שחלפו, מתוך התבוננות באלה שאפשר היה לשער שיעשו בדיוק את זה - יחצו את הקו שמפריד בין עולמם המוכּר של מהגרים ישראלים שאפתנים לאמריקה לבין עולמם המושלם של המצליחים באמת. היא זיהתה את השינוי שחל במי שהצליח לשנות את המעמד הכלכלי שלו. הרי זה בדיוק מה שקרה לחגית ועופר אחרי שעופר מכר את החברה. אם כבר, אז חגית נעשתה כבדה ומכונסת יותר, כאילו האדמה תחת רגליה איבדה מיציבותה, למרות שהיה ברור שהיא נהנית לארח את האנשים החדשים שהתקבצו סביב עופר, שהיא גאה בו מאוד. מצד שני, יש לה הרגשה שחגית היתה גאה בעופר גם אם הצלחותיו היו צנועות יותר. כמו של ארז, למשל. ואילו עופר, מצידו, נעשה עסוק בעצמו, רגוע מן ההצלחה, אבל איכשהו חרד יותר לכבודו. והרי ארז, אם חושבים על זה ברצינות, בכלל לא מסכן, הוא יכול להיות שמח בחלקו. הנה, שוב השתלטה עליה קלישאה שמשמשת אותה במקום מחשבה. מילים ריקות. ארז הצליח, נכון. היא לא תאמר שלא. אבל הכל במסגרת, או שמא במגבלות החלומות של הוריו, שמרוב עבודה וחסכנות לא הרשו לעצמם לחלום יותר מדי. הכל הסתכם באוטו, בית, אוניברסיטה. על מה חלם? על חיים חומריים טובים יותר משל הוריו. הוא יכול להיכנס לחנויות העצומות המפוזרות כקופסאות ענק ללא חלונות לאורך הכבישים, יכול לבחור כל מכשיר חשמלי שיחפוץ בו בלי לחשב, בלי לדאוג, בלי שהמכשיר יהפוך למולך של חייו, ובכל זאת, בדיוק כמוה, עם השנים נעשה מוטרד מכך שלא השיג יותר. ואת זה היא לימדה אותו. אולי היא צריכה לסלוח לו על התשוקה הזאת שמרגיזה אותה כל כך, להישאר בקליפורניה, על ההתעקשות שלו לא לעקור את עצמו מכאן. כשהוא הסביר לה למה לא ישוב ארצה יחד איתם או כמה חודשים אחריהם, מדוע הוא מקבל כגזירת גורל את הריחוק הצפוי בינו לבין יהלי, הוא אמר: "אני רוצה להותיר חותם על התעשייה." בתרגום לשפת בני אדם, מה שהוא אמר לה בעצם זה שהוא רוצה לנסות להתקדם, שמה שהשיג בשמונה שנות עבודה בעמק הסיליקון לא מספק אותו, שהוא לא רוצה לחזור ככה ארצה. כששמעה את המילים ההן יוצאות מפיו היא התמלאה זעם שלא הרפה ממנה זמן רב. שוב ושוב אמרה לחגית: "להותיר חותם על התעשייה. את שמעת מה הוא רוצה? להותיר חותם על התעשייה! ומה עם הילד, הוא חושב בכלל איזה חותם הוא יותיר עליו כשהוא בקליפורניה והילד בישראל?" ואז חשה גסת רוח והתמלאה בושה. הרי חגית ועופר, או לפחות עופר, מרגישים שהם הותירו חותם, ולהם אסור לה ללעוג, בטח לא בפני חגית. ומה בדיוק היא אמורה להגיד? לשאול מה ארז חושב לעצמו? מי הוא חושב שהוא בכלל? עוד קלישאה. אבל עכשיו, כשהיא מנקה את הבית, המחשבה על המיליונים - המיליונים בכוח, המיליונים שאינם, המיליונים שארז חושב לעצמו שמגיעים לו - מכה אותה שוב בסנוורים. כי הותרת החותם נמדדת בדיוק בזה, במיליונים, ולא באמצעות חצאי טביעות אצבע שנותרו או לא על "התעשייה". הרי אם היו מיליונים אולי לא היתה נאלצת לשוב ארצה, אלא היתה נשארת באותו בית וחיה עם יהלי אותם חיים, בלי הצורך לארוז הכל ולחזור לקצה השני של העולם. אותם סנוורים בדיוק הִכו בה כשראתה את החזה היפה, הזקור, של החברה החדשה של ארז, שהתבלט, מושך את העין, מתחת לחולצת הטריקו הקטנה שלה. הם נפגשו, במקרה, לפני חודש, כשלקחה את יהלי לסרט אחר הצהריים. יהלי רקע ברגליו עוד לפני שנכנסו לאולם ההקרנה. היא לא הסכימה לקנות לו נקניקייה שלישית, ונאבקה בכל כוחה במילה "שמן" שכבר ישבה על לשונה. ואז לפתע התחלף מבטו הכועס, או אולי הפגוע, בעיניים מלאות אור. הוא התבונן במשהו שהיה מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את אביו עם החברה שלו. חגית אמרה לה שכולם אומרים שהשדיים של החברה "עשויים", כנראה אצל המנתח הפלסטי הישראלי הזה שכולן הולכות אליו. הוא מגמגם, המנתח הזה. חגית והיא צחקו עליו אינספור פעמים, אולי משום שאיים עליהן, אולי כדי להתריס נגד התביעה שהתגלמה בו, התביעה שיהיו צעירות לנצח, אולי מתוך קנאה, פשוט קנאה. הם צחקו עליו כי דווקא כשהיה רוצה להוכיח שעסקיו משגשגים, ממש ברגע האמת, לפני האנקדוטה על מה שמבקשות ממנו האסיאתיות, היה יוצא ממנו הגמגום ומכשיל אותו. "אני עושה הגדלת צ.. צ.. ציצי." "אל תקנאי בארז," אמרה חגית. יעל חשבה על ההוכחה של חגית לכך שהחזה של החברה של ארז "עשוי", הוכחה שחגית ניסחה באופן כמעט פורנוגרפי: שני המלונים ההפוכים קבועים גבוה מדי בגוף הגרמי שלה, והרווח ביניהם, במקום שלאחרות יש רק חריץ דק, גדול מדי. יעל רצתה לשאול את חגית איפה היא ועופר פגשו את ארז והחברה החדשה - "חדשה" בניגוד לה, "הישנה" - ולא שאלה. כל זה לא טשטש בשום צורה את הסנוורים האלה שהכו בה. גם לא הבעות הגועל המעושות של כולם על "כמה שזה לא טבעי", ואיך זה בכלל יכול להיות שזה מה שחשוב לחברה של ארז כדי לאהוב את עצמה. גם לא המחשבה על איזו מין בחורה רצה לעשות דבר כזה שנה אחרי שנולד לה ילד, כמו שחגית דיווחה לה. הכסף אינו מעלה ואינו מוריד, היא שיננה לעצמה, ובכל זאת בקושי הצליחה לפתוח את העיניים, האור היה בוהק מדי. על החזה של החברה של ארז כולם דיברו, כאילו זה כואב לכולם, אבל על זה שארז אמר לה בהתחלה שהוא יחזור איתה לארץ, בשביל יהלי, ואז שינה את דעתו והחליט להישאר בארצות הברית - בגלל הרצון "להותיר חותם על התעשייה" - על זה אף אחד לא אמר שום דבר, כאילו הדיון בזה, כלומר בכסף עצמו, או בקדושת הקריירה, הוא מגונה. לציצי אפשר ללעוג, אבל לא לרצון "להותיר חותם על התעשייה". ועוד מעט היא תחיה באותה ארץ שאמה חיה בה, ושוב תהיה חשופה לשאלות החטטניות והמיותרות שלה, לכעס הזה שהיא והשאלות שלה מעוררות בה, ועור פניה ייצרב בשמש הרודנית של הים התיכון, שחגית אמרה שהיא מזקינה את העור נורא. ואולי המיליונים כן היו באים אם ארז היה אדם אחר. לפעמים נדמה לה שאילו ארז היה נוהג בדרך קצת שונה, אולי אם היה קצת תוקפני יותר, קצת יותר מוכן לקחת סיכון, קצת פחות מקשיב להסתייגויותיה ממנו, כמו אז, כשעופר הציע לו להצטרף לחברה ההיא והוא מייד סירב, בלי לחשוב או להקשיב אפילו, אולי, אולי הכל היה אחרת. ואולי לא. אולי אין לו את זה, ואפילו המזל לא יוכל להועיל לו. שניהם חטאו זה לזה כשנישאו זה לזה. לא בה ולא בו היו די אהבה או כבוד על מנת להחזיק מעמד בבית הזה בלוס אלטוס אחרי הבית שקדם לו בסאניוויל, כשארז היה צעיר ונלהב יותר והיא האמינה שתצליח לקיים משפחה לאורך זמן. עכשיו נראים לה החיים ההם, בסאניוויל, קלים כל כך, כאילו התגלגלו מאליהם. היא מתיזה את הנוזל התכול על החלון שמעל כיור המטבח ומשפשפת במרץ. התחיל לרדת גשם. אין ברירה. היא תצא החוצה כדי למרק את הצד השני של החלון. מן החלון נשקפת הגינה: הדשא מאפיר דווקא בחורף, למרות שהוא מוצף במים. הטחב על המרצפות מתחת הפרגולה מלבלב בירוק כהה. עצי הפרי שבשולי הגינה עומדים עירומים וכסופים. גם שיחי הוורדים ערומים, קוציהם הסגולים מאדימים בקצותיהם כאילו צימחו טפרים. עץ האשוח הגדול מכביד את ענפיו על האדמה וחוסם את המדשאה. ממילא איש לא משתמש בגינה הזאת. הפרגולה הרחבה הרי היתה אמורה לשמש מחסה לאורחיהם: היא וארז היו אמורים לארח אותם בגינתם ברוחב לב, מוקפי ירק, מבושמים בניחוח ורדים, שטופים באור קיצי, אבל רק יהלי משוטט בה לפעמים, באחרי צהריים ארוכים ונוגים, מכה בקרש על השיחים שליד הגדר של השכנים, ואז, כשמחשיך, נכנס הביתה, מוטרד ומשועמם. |