תנאי ראשון | נתן אלתרמן

"הַגְּנֵבָה לֹא בֻּצְּעָה בְּאֹפֶן מְאֻרְגָּן אֶלָּא

בְּצוּרָה פַּרְטִיזָנִית, כְּפִי שֶׁמְּבֻצָּעוֹת רֹב

הַגְּנֵבוֹת בַּנָּמָל".

                            מן העיתון

הַנָּמָל רַק מִפְתָּן הוּא. אָכֵן גַּם הַנּוֹף

שֶׁמִּחוּץ לַנָּמָל אֵינוֹ דַּל וְעָקָר.

הַפְּעֻלּוֹת פַּרְטִיזָנִיּוֹת הֵן עַל־פִּי־רֹב,

אַךְ לֹא הֵן הַמּוֹדֵד וְלֹא הֵן הָעִקָּר.

יַעַן מָה הֵן סוֹף־סוֹף — אֱלֹהִים אַדִּירִים! —

לְעֻמַּת פְּעֻלּוֹת הַכֹּחוֹת הַסְּדִירִים.

דְּגֵי הָרְקָק מְרַסְּקִים אַרְגָּזִים וְתֵבוֹת

וּפוֹרְצִים אֶת הַלִּיפְטִים מִצַּד הַתִּקְרָה.

שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד. זֶהוּ סוּג הַגְּנֵבוֹת

הַיָּכוֹל לְעוֹרֵר רַק פִּהוּק שֶׁל שִׁגְרָה.

מְחַתְּכִים בְּסַכִּין

חֲבִילוֹת וְשַׂקִּים

וּמַרְאִים סַבְלָנוּת שֶׁל גָּמָל

בְּפֵרוּק מְכוֹנָה וּשְׁלִיפַת חֲלָקִים —

אֲבָל מֵילָא, נָמָל זֶה נָמָל.

וְלָכֵן אַל נִנְעַץ נָא מַבָּט כֹּה חוֹדֵר

בַּפִּנָּה הַחוֹפִית הַנִּדַּחַת.

נַעֲבֹר אֶל אִסְטַדְיָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר,

הַנּוֹגְעָה לְהַרְבֵּה שֵׁרוּתִים גַּם יַחַד.

מְרֻבִּים וְשׁוֹנִים הֵם צָרְכֵי הַצִּבּוּר

וְרַבִּים הָעוֹסְקִים בָּהֶם בֶּאֱמוּנָה —

אַךְ בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן, כָּךְ מַמְשִׁיךְ הַסִּפּוּר,

מִתְבַּלְּטִים קְצָת קַוִּים חֲדָשִׁים בַּתְּמוּנָה.

כִּי יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַשְׁמִיעִים הַבְּרִיּוֹת

מִסָּבִיב (אַל תִּשְׁאַל נָא שַׁלָּמָה)

מִין מִלִּים עִבְרִיּוֹת חֲזָקוֹת וּבְרִיאוֹת

כְּגוֹן פִיקְצְיָה,

שֹׁחַד,

פָּנָמָה.

 מְדַבְּרִים בְּגָלוּי, לֹא בְּלַחַשׁ עָמוּם,

וְנוֹקְבִים גַּם בְּשֵׁם גַּם בְּתֹאַר,

וּמְסַפְּרִים בְּפֵרוּשׁ: מִי, מָתַי, אֵיזֶה סְכוּם

וּבְתוֹךְ אֵיזֶה מוֹסָד

וּמִשְׂרָה

וּמִקְצוֹעַ.

וְשׁוֹמֵעַ אַתָּה לֹא שֵׁמוֹת מְבִישִׁים

לְמָשָׁל כְּדֻגְמַת אַל־קַפּוֹנֶה.

לֹא! כִּי שְׁמוֹת אֲנָשִׁים שֶׁעָבְדוּ בַּכְּבִישִׁים

וְזִמְּרוּ "הַמִּקְדָּשׁ יִבּוֹנֶה".

וְזִמְּרוּ בְּרֹב טַעַם

"וְטֹהַר לִבֵּנוּ",

עַד אֲשֶׁר...

יִשָּׁאֵר זֶה בֵּינֵינוּ.

וְשׁוֹמֵעַ אַתָּה (אֵיךְ תִּדְחֶה זֹאת בְּקַשׁ?),

בְּצֵרוּף שֶׁל פְּרָטִים מְאִירֵי עֵינַיִם,

מִי קָנָה מִגְרָשִׁים

וּבָתִּים מִי רָכַשׁ

וּמִי סְתָם הִתְבַּסֵּס בִּן־לַיִל.

אֵין סָפֵק שֶׁיֶּשְׁנָהּ גַּם דִּבַּת מִתְנַכְּלִים

וְיֶשְׁנָהּ גַּם פְּסִיכוֹזָה הוֹלֶלֶת,

אֲבָל יֵשׁ גַּם אֱמֶת. וּבְעִקָּר: יֵשׁ אַקְלִים

בּוֹ נֶחֱלֵית הַחֶבְרָה וּלְמִשְׁכָּב נוֹפֶלֶת.

יֵשׁ אַקְלִים הַמְכַרְסֵם בְּאַרְסוֹ הַטָּחוּב

אֶת קִירוֹת הַבִּנְיָן כְּלֵי מָצוֹר לֹא יָכְלוּ לוֹ,

יֵשׁ אַקְלִים שֶׁתַּפְקִיד יִבּוּשׁוֹ הוּא דָּחוּף

וְחָשׁוּב מִיִּבּוּשׁ הַחוּלָה.

אֵיךְ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת

רֵאשִׁית (לִבְלִי חוּס!)

עַל יְדֵי הִתְעַלְּמוּת מִזְּכֻיּוֹת וְיִחוּס!

וְשֵׁנִית, חֲבֵרִים, אַף כִּי צַר, מְאֹד צַר —

עַל יְדֵי כְּתַב אַשְׁמָה וּפְקֻדַּת מַעֲצָר.

וּשְׁלִישִׁית (כֵּן, גַּם זֶהוּ הֶכְרָח אֱוִילִי...)

עַל יְדֵי פְּתִיחָתוֹ שֶׁל הַתִּיק הַפְּלִילִי.

— — כֵּן, הַדֶּרֶךְ נִרְאֵית פַּשְׁטָנִית עַד מְאֹד

אֲבָל זֶהוּ הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן. זֶה הַיְסוֹד.

וְלָכֵן, עַד אֲשֶׁר יִתְמַלֵּא זֶה הַתְּנַאי,

יְדַבֵּר עַל מוּסָר

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּנַאי.

י"ב בשבט תשי"ב

8.2.1952