ממלכת האי-רצון
איה קניוק
זוכה פרס ספיר לספר ביכורים
אדם ברוק, פסיכיאטר בן 37, נדרש לאבחן את אנה, נערה חידתית ויפהפייה בת 17 החשודה ברצח אִמּה, ולהכריע אם היא כשירה לעמוד לדין. הוא נתקף אי־נחת מעיקה שממלאת את ישותו, ונפרד מבת זוגו האוהבת מרים. בהתכנסותו אל תוך עצמו הוא שוקע במעין מסע אל העבר, אל חייו עם ארנסט, אביו המאמץ, מנהלו של מוסד לחולי נפש כרוניים, ואל דמויות החולים ששהו בו.
על מפתן ביתו של ארנסט במוסד הונח אדם זמן קצר לאחר לידתו, כנראה בידי אמו, שאדם, מנעוריו, מחפש אחריה בכפייתיות בלילות.
בזקנתו חלה ארנסט ואינו מדבר, ואדם יוצר קשר הולך ומעמיק עם מלכיור פרואן, חבר נעורים של אביו, שלימים היה מרצה של אדם באוניברסיטה, וכעת הוא השופט במשפטה של אנה.
ביד בוטחת אורגת איה קניוק את חוטי העלילה מן ההווה אל העבר ובחזרה. בהדרגה נפרשים הקשרים בין הדמויות, קשרי חברות וקשרי דם. היחסים בין הורים לילדיהם תמיד חסרים, פגומים או מעוותים, ואילו הקשרים החלופיים, ה'מאומצים', מספקים לעתים חיוניות ונחמה. מצבו הקיומי הבסיסי של האדם הוא הבדידות, בינו לבין גופו, בינו לבין תודעתו והשתקפויותיה בעולם.
אט אט נפרמים חייו של אדם, עד כדי התפוררות מוחלטת.
אולם בתוך התהליך המפרק יש גם הרכבה מחדש ובנייה. האם יצליח למצוא פתרון לחידות חייו? האם יפרוץ את בדידותו בממלכת האי-רצון?
כוחו הגדול של רומן הביכורים העמוק והמורכב הזה הוא בתיאור תנועות הנפש והתודעה, עד לנימי הנימים הדקים ביותר.
איה קניוק מקלפת שכבה אחר שכבה את עורו של האדם וחושפת את הּפְנים בלשון ייחודית ואינטנסיבית וברגישות נדירה.
יבבת סירנה החרידה את השמיים השחורים.
הרופא התורן ציחקק עם הנהג. המתמחה הצעיר הביט עליהם נדהם.
הרופא, שהבחין במבטו, חייך אליו וטפח על כתפו. "אז מה, אנחנו
נראים לך גסי־רוח? מתבדחים לנו כאן בנחת בזמן שאשה מתבוססת
בדם?" המתמחה האדים ולא ענה. הסירנה, שעדיין לא היה מורגל
בה, ניקבה את עור התוף שלו. מבעד לעובי החושך היה ניתן להבחין
באורות.
"זו הפנימייה", אמר פתאום הנהג, והשניים הפנו את מבטיהם.
"מכיר?" הסתקרן הרופא. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים יחד.
"פעם רצו לשלוח לשם את בת אחותי. היו בעיות בבית ואחותי
רצתה שהקטנה לא תהיה שם איזה זמן. היא שמעה על הפנימייה
הזאת, ואני אמרתי לה שאם היא לא רוצה שהבת שלה תהיה בתולה
זקנה שחיה ברחוב ומבשלת עוף לחתולים, שלא תשלח אותה לשם. זה
מקום, לא היית מאמין. אשה זקנה מחזיקה בנות יהודיות כמו במנזר.
כשעבדתי במוניות הייתי מביא מאשדוד את אחותה של המנהלת.
טֶקסי סְפישל לא על חשבונה זה בטוח. מה אני אגיד לך. בלילה
נועלים אותן בחדרים. אלה בנות צעירות. בנים אסור, וטלפונים
מותר רק כשהמכשפה מאזינה. אין טלפון נייד, ועל אינטרנט אין
בכלל מה לדבר. ממש בית־סוהר. והבנות האלה, מה אני אגיד לך,
לא בריא שם זה בטוח, לא טבעי. תודה לאל שבעלה הנבלה עזב את
הבית והיא לא שלחה אותה לשם".
"הנה זה", הוא הצביע אל מקום לא מוגדר. האמבולנס עצר
ברחבה קטנה מרוצפת. כמה מכוניות חנו שם צפופות, ביניהן מכונית
משטרה. השער היה מואר בפְלוּאוֹרֶסצֶנטים. הרופא נשם עמוקות
וכל הבעתו השתנתה. מרוכז, תנועותיו מיומנות, ירד בקפיצה וקרא
למתמחה. "קח נשימה", אמר לו, "אני יודע שזו פעם ראשונה, ואל
תדאג, אני אגיד לך בדיוק מה לעשות". המתמחה חשב לעצמו, למה
אני תמיד חייב שיראו עלי הכל. הוא קפץ אחרי הרופא, ושלושתם
מיהרו דרך השער לכיוון הבניין המואר. אשה מבוגרת נמוכת קומה
עמדה בכניסה. ניכר שניסתה לדבר, אך המלים לא יצאו. לבסוף
הצביעה לעבר הצד האחורי של הבניין. "אוֹי וֵיי", עוד הספיקו לשמוע
בריצתם בתוך החושך. זרקורים של המשטרה סרקו את הקרקע. "הֵי,
הנה־הנה", נשמע שוטר בעל קול של ילד. על האדמה שכבה פרקדן
אשה. עיניה פקוחות למחצה. פניה לבנות. שמלתה מופשלת. הרופא
התורן לא היה צריך לבדוק אם יש לה דופק כדי לדעת שהיא מתה.
"בוא, חביבי, יש לנו עבודה", אמר למתמחה. המתמחה ההמום לא זז.
"המת הראשון שלו", הסביר הרופא התורן לשוטרים וחייך
למתמחה, "בוא, קדימה. אל תדאג, לכולם קשה בהתחלה".
מתמיד ידע אדם שבתוכו פנימה יש גוש דחוס של
משהו הדוחק בו והולם עמוק תחת שלוותו. לעתים כינה אותו בוֹר
ולעתים סיכוי. וכך היה מיטלטל עד שמשהו קרה בחייו. לא אירוע
מסוים. אולי הצטברות השנים, אולי היחלשות המרקמים, אבל יום
אחד עלה האי־שקט הזה והציף את האיברים ואת החושים, והישות
כולה התמלאה אי־נחת.
ועוד זמן עבר, שבו נהג אדם את מנהגיו ואת ימיו, ורק רעיון מוזר
עלה בו, עיקש ותלוש, שרצונו לכתוב סיפור. כך פתאום ללא סיבה
או הֶקשר. ומשעה שעלה, סירב לפוג.
הוא רצה לכתוב סיפור על משהו שידע אותו ידיעה רחוקה, שאינה
מגולמת בצורה. אם מישהו ממכריו הלא רבים היה רואה אותו, היה
מוצא שקורן ממנו דבר־מה זר ולא אופייני שכן היה אדם מופנם
מאוד, ושמור, ואילו עתה הוא מזוג חוסר־מנוחה תמידי, מהבעת פניו
הפרועה ועד לאיבריו הארוכים המתפזרים בגולמניות לכל עבר.
אף שחש מבוכה במצבו החדש, אהב את הקול הרוחש בו, המתדפק
על כתליו – כי משעה שפרץ, ידע שתמיד רצה בו ונזקק לו שיתפרץ.
הוא לא הסביר מדוע ביקש כמה ימי חופשה מן העבודה. לא
הבין בעצמו. ימים שלא עשה בהם שום דבר מיוחד מלבד לישון
ולקרוא. ביום האחרון מילא חובות שונות, שילם תשלומי עירייה,
קנה בטרייה נוספת למחשב הנייד שלו, דבר שרצה מזמן ולא התפנה
אליו. ואז נזכר שיש לו חוב לספרייה העירונית. הוא נסע בקו 18
והגיע וירד בתחנה. עלה במדרגות של בניין הספרייה ונכנס, וחשב
שהנה חופשתו תיכף מסתיימת ולא עשה בה דבר.
בצאתו מן הספרייה חלף על פני בניין בית־המשפט הסמוך,
ועלה בדעתו להיכנס ולצפות בְּמשפט. כפסיכיאטר היה עד מומחה
במשפטים שונים, אבל מעולם לא נכח במשפט שלא שימש בו
בתפקיד זה.
הוא בחר אולם באקראי, נכנס והתיישב. האולם היה קטן ורק קומץ
אנשים נכח בקהל. שופטת, ולצידה קלדנית. על דוכן הנאשמים שתי
נשים לא מאוד צעירות וגבר מבוגר. שוטר נתן עדות.
שלושת הנאשמים היכו אותו בשעת מילוי תפקידו, קראו לו נאצי,
התלונן, העוכרי־ישראל האלה, שביום של פיגוע מפגינים בעד
הרוצחים.
אדם ביקש לצאת, אך לא רצה להסב תשומת־לב ולהפריע בעת מתן
העדות. בקהל הבחין בכמה אנשים שנראו לו בדיוק כמו השלושה
שעל הדוכן. להוטים, כועסים ומלאי ביטחון. הסנגורית קמה ושאלה
את השוטר אם הוא יודע על מה היתה ההפגנה. השוטר אמר שהוא
לא צריך לדעת, זה ברור. "האם היתה זו הפגנה לא חוקית?" המשיכה
ושאלה. מישהו בקהל שאל, "ואם היא חוקית, היא חוקית? הרי לא זה
העניין, כי החוק הוא לא צדק". הסנגורית הסתובבה לאחור ואמרה,
"רוֹנִי לא עכשיו", וחזרה והפנתה את מבטה, "כבוד השופטת,
סליחה". "די כבר עם זה", אמרה השופטת והקלדנית נקשה. אדם
ניצל את ההזדמנות ויצא.
חשב לעזוב, והחל לפסוע אל עבר היציאה. אבל אז נמלך בדעתו
ועצר, הסתובב אנה ואנה, עלה וירד בין הקומות, ולבסוף נכנס לאולם
אחר.
קהל גדול התאסף בו למרות החום הכבד. משפטה
של הבחורה, שזוהתה באמצעי התקשורת כנערה בעלת פני המלאך
שרצחה באכזריות את אִמהּ, עורר סקרנות רבה, ואנשים התדפקו על
דלתות הפלדה הרחבות, עד ששוטרים צעירים וחסונים סגרו אותן
וחסמו את המעבר. אוויר מהביל חדר פנימה מבעד לחלונות הרחבים,
הקרועים לרווחה לאורך קירות מתקלפים. מזגן לא היה ואנשים
נופפו בעיתוני היום כבמניפות. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם
של השופטים והקהל נעמד על רגליו. דלת נפתחה בקצה האולם.
השופט פֶּרוּאָן נכנס וצעד לעבר הבימה המוגבהת, העיף מבט פזור
סביבו כמוודא שאכן הגיע למקום הנכון, ורק אז התיישב במקומו.
משני צדיו התיישבו השופט זכריה והשופטת דלל, שאדם הכיר
ממשפטים אחרים ששימש בהם כעד. את השופט מלכיור פרואן
זכר אדם בבהירות. הוא למד אצלו בקורס שעסק בפילוסופיה של
המשפט, במסגרת הרחבה של לימודי הרפואה שלו.
הקהל התיישב בהדרגה. האוויר עמד. הדלת בקדמת האולם נפתחה,
ושתי שוטרות הובילו את הנאשמת פנימה. היא צעדה במהירות ולא
הביטה לצדדים. לפתע עצרה. שתי השוטרות נעצרו גם הן. אחת מהן
משכה בזרועה של הנאשמת בתנועה לא סבלנית, אלא שהצעירה
היתה מסומרת למקומה, והשוטרת ויתרה והסתכלה חסרת־אונים
בחברתה...
לרכישה במחיר מיוחד לחץ>>>