צריך לעשות את זה יותר
אודי שרבני
קורא ספרים אובססיבי, קופירייטר לשעבר וזוג אוהבים - דיאלוגיסט של סדרות טלוויזיה ופסיכולוגית קלינית - נקלעים בצריך לעשות את זה יותר לשלל מצבי קיצון ומייצרים במו ידיהם סיטואציות על גבול האבסורד. הם נעים במרחב עירוני דחוס, חסר מרגוע, משתתפים בטקסי היומיום בדרך שהיא ייחודית רק להם.
ביקור במוזיאון הופך להיות מיצג בפני עצמו, דיאלוגים ספרותיים עוברים סימפּוּל ומקבלים חיים משל עצמם, נסיעה שגרתית–לכאורה בנתיבי איילון מביאה לשיתוק של מדינה שלמה, חיי היומיום של זוג מוצגים כתסריט. כך קורה בארבעת סיפורי הקובץ.
הדמויות האקסצנטריות מהלכות ברחובותיה הצדדים של העיר, בין קבצניה ותמהוניה, כמו גם בסמטאות הנחבאות של תודעתן. מבעד לתפיסת עולמן - ספקנות חובקת–כל - מזדהרים רגעים מלאי חום ואנושיות בתוך אותו משחק גדול, הקרוי חיים.
צריך לעשות את זה יותר הוא ספרו השלישי של אודי שרבני.
.jpg)
ספרים שאני אוהב, אני סוגר אותם, מחזיק אותם ביד ולובש דרכםאת החולצה. מחכה שהם ייצאו לי מהשרוול. לפני כן, מה שקופץ
אליי מתוך ספרים זה רווחים כפולים בין מילים. רווחים אלה הם
כבר חלק מהספר, ואני לא רוצה שיתוקנו במהדורות הבאות, אם
יבואו. טעויות של מְעַמֵּד הטקסט לופתות אותי. אני קורא, הרבה
אני קורא. הרוח מעבירה בשבילי את הדפים, השנים לקחו אותי בן
ערובה.
אתה יכול להישאר אתי לכמה רגעים?
שיטה טובה לשים רגליים על מושב האוטובוס שלפניך היא בעזרת
ספר. מכיוון שקריאת ספר היא לא דבר שכיח בימינו, מחשבות
הנוסעים מתערערות ואינן יודעות מה לעשות עם ניגוד כזה; הנה,
אדם חסר נימוס שסוליות נעליו סוחבות אתן שיירי שתן ונמלים
מתות ממדרכות העיר, מונחות פרקדן על המושב שלפניהן, אבל
רגע, מה זה בידיו? הו! עכשיו הם אינם יכולים להגיד דבר. אני קורא
ספר. ללא ספק, אוטובוס הוא המקום הטוב ביותר לקריאת ספר, הן
מבחינת תוכן והן מבחינת צורה.
אני נוסע הרבה בזחלים עירוניים אלה. אני אוהב את הרעש המתוּסס
של נטישת בלם היד, אני אוהב את רעש פתיחת הדלתות, אני אוהב
לעקוב אחר השינויים שחלו בהם עם השנים, אני אוהב לזכור את
דילוגי המחירים, אני אוהב לראות איך נהגי אוטובוס מנסים לא לתת
למוניות שירות להיכנס לנתיב, אני אוהב לראות איך נהגי האוטובוס
מרימים ידיים בכניעה לגילוי עריות זה, אני אוהב לדעת שכל אדם —
לפחות פעם אחת בחייו — שמע את הצעקה "נהג, נהג," כשדלתות
האוטובוס לא נפתחו, אני אוהב שהמיקרופון של הנהג נשאר פתוח,
אני אוהב לראות נהגים מדברים ביניהם מדלת פתוחה אל חלון, אני
אוהב לראות שני אנשים שלא מכירים פותחים בשיחה, אני אוהב
לראות את השקט בזמן ריח נפיחה, אני אוהב לקרוא את הכתבים
הנסתרים על אחורי המשענות, אני אוהב שמישהו צייר רוכב
אופניים על החלון וזה נוסע אתי על המדרכות. אני לא נוהג לשלם
באוטובוסים.
מאז ששירות זה — תשלום בהעברה עצמית שלא דרך הנהג — נכנס
אל העולם, אין מאושר ממני. אני מתגנב. כמובן, איך לא, שבשביל
מירוק המצפון אני אומר בלבי משפטים כגון "אני לא אשלם לתאגיד
כזה גדול! שונא ממסדים אני, ובעד האדם הפשוט", או "הנה, פעם
אמי נפלה באוטובוס בגלל נהג מטורף", או "אני לא מוכן לשלם
למקום שבו רוצים אותי כחבר". וכיוב.
הבעיה בהתגנבות מסוג זה איננה העבירה על החוק, אלא האזרחים
קנאי החוק. הדבר הזה ניתן לפתרון: עליך לעלות דווקא באחת
מהדלתות הראשונות של זחל עירוני זה, לצעוד עד לאחוריו
המשתפלים, ורק אז להתיישב, עם אישוני הנוסעים שמאחור.
אוטובוסים המכונים "אקורדיון" יכולים להוות שטר ביטחון, בעיקר
בסיבובים; אתה מבזיק ונעלם, פטה מורגנה עירונית בין שפשוף
עיניים משתאה ופיות מיובשים. מי יודע מה עשית או לא עשית
אחרי שחזרת מהמתים. שם, במושבים האחוריים, עם רצוחי חיים
ונרקומנים, אני יושב. וקורא.
אם אין מקום לישיבה, אני לא קורא. אני עדיין לא יודע מה דעתי על
קריאת ספרים באוטובוס תוך כדי עמידה. האבולוציה מאוד פשוטה:
אני מניח שגם פעם האוטובוסים היו צפופים; אני מניח שגם אז,
בשביל להעביר את הזמן, אנשים היו שולפים ספר לקריאה כשהם
עומדים; אני מניח שזה היה מעביר, גם אז, את הזמן. כזה. עם הזמן
הספרים נעלמו ואת מקומם תפסו המכשירים החכמים; דבר שיש
לקבל בהרכנת ראש, ואכן הסביב כולו מורכן. אולם בעוד שעיון
במכשיר חכם כזה או אחר תוך כדי עמידה מתקבל כיום בעיני
המתבונן (זאת אומרת, ההתקבלות מתבטאת בחוסר התבוננות),
אז קריאה באוטובוס תוך כדי עמידה? זה חמור יותר מלא לעמוד
בצפירות במקום ציבורי! אין דבר נלוז מקריאת ספר בעמידה
באוטובוס, למרות האבולוציה. מי אתה שבאת לעשות לנו רע על
הנשמה? מה באת להוכיח? למה אתה חושב שאתה יותר חכם מאתנו?
איזו התנשאות! האם לא שמעת על קצת ענווה? עלוב, עולב, ועוד
ספר כזה עבה? אה! ובכן, במקרים כאלה עליך להתאפק עם קריאתך,
לפחות עד שהטלת שתן באוטובוסים, לדוגמה, תיכנס לסבב בעקבות
דיון פלורליסטי כזה או אחר ברשתות החברתיות, דבר שייתן, שוב,
לגיטימציה לקריאת ספר בעמידה. אתה מבין למה אני מתכוון.
אה, עוד משהו לגבי קריאה באוטובוסים:
יש לבטל את ההנחה שכולם סביבך טיפשים. אמנם ישנה יהירות
בקריאת ספר באוטובוס כאשר שאר הנוסעים מחליקים את
אצבעותיהם על מכשיריהם המסורקים, וכמובן שמחשבה זו, שכולם
טיפשים, הִנה רפלקס ראשוני ותלוי זמן, אבל עליך להציף את ראשך
במחשבה אחרת, כזו שתנטרל את אותו ירי אוטומטי המשפריץ
מאבק בין־דורי כזה, וזאת כדי לא להשתגר אל השגרה: אולי אלה
המרכינים ראש אל המכשיר החכם קוראים מאמר של בן משפחה
שכותב באיזה אתר וצריך עוד צפיות כדי שלא יפוטר, מנסים לפענח
ויכוח ירושה שנכתב בקאפס לוק. כאלה. או אולי אפילו שומרים
בתכתובת מישהו שמאיים להתאבד. הדבר הזה — מתן קרדיט — הוא
חשוב מאין כמוהו על מנת שתוכל להמשיך לחיות כאדם הגון אל
מול העולם. הנה, פעם אחת מישהו שישב לידי דיבר בטלפון ולא
קרא. תפסתי אותו בצוואר, ירקתי עליו, מחצתי את ראשו אל החלון
והיממתי אותו בכמה אגרופים (אני חושב שמסוג מגל; לא היה מקום
פיזי ליותר מכך). אתה לא תעשה לי פה רעש עם הטלפון שלך. אף
אחד מסביב לא התרעם, הרי קראתי ספר.