ואחרי הדברים האלה
[...]
חברות מועדון השירה של אימא לא הבינו מי־יודע־מה בשירה,
אבל לא הייתה לכך חשיבות. מה שחשוב היה שאימא סיפקה להן
פעמיים בשבוע סיבה לקום בבוקר, להתלבש בקפידה ולטפוף על
רגליהן הכאובות העירה, לבית הקפה, להתיישב שם בעסק גדול
ליד השולחן הקבוע שלהן, להיאנח ולהגיד אוי־היום־הולך־להיות־
חם־כמו־בגיהינום, ואחר־כך להזמין קפה הפוך עם חלב חם או
כוס תה עם חתיכת לימון ולספר זו לזו אגב בחישת כפיות, הזזת
צלחות, וקריאות חוזרות למלצרית שהכירה את כולן, מה עבר עליהן
מהביקור האחרון שלהן בקפה ועד היום.
חבורה בוהמית של ממש אמנם אי־אפשר היה לכנותן, אבל הן
הקפידו להגיע בימים הקבועים לבית הקפה ששכן לא בתל אביב או
בירושלים, כי אם ברחוב החלפנים של נתניה, בשולי השוק, ממש
מתחת לאפו של איש הקרח, או על חוטמו ממש, כפי שכינו את מלאך
המוות בשיחותיהן. ההמולה נמשכה עד הרגע שבו הוציאה אימא
את מחברת השירים שלה, ופתחה אותה. כמעט מיד היו משתתקות,
מניחות את ידיהן בחיקן ומנסות להרצין. כל־כך הרבה מילים עוד רצו
להיחלץ מתוכן החוצה על הבוקר, ובלימתן הייתה כרוכה בהתאפקות
מכאיבה, אבל הן התגברו עליה כלביאות קשישות והיטו אוזן. אימא
המתינה עוד רגע, הניחה לקדחת הבוקר להתפוגג לאטה, ומשהשתרר
השקט הרצוי רשרשה בדפי המחברת, העבירה מבט על פני חברותיה,
והציתה סיגריה. השולחן העגול הפינתי נמלא יראה. ספלי הקפה
הרכינו את ראשיהם, ואלמלא הזבובים שנחבטו בעצבנות בשמשות
החלון, אפשר היה לתאר את השקט סביב השולחן כקול דממה דקה,
מה שבנתניה היה ועודנו בבחינת הישג אדיר. בנקודה זו הייתה אימא
מרימה את הסיגריה ומעבירה אותה על שערה. תיזהרי, את נשרפת,
לחשה מי מהן בפחד, אבל אימא אמרה “ובכן" והתחילה בקריאת
שיריה האחרונים, אלו שנכתבו במהלך השבוע. בהיגוי מושלם,
בקול רדיופוני, שצרידותו, אילו הייתה ניגשת היום למבחני קבלה
ברדיו, הייתה מעניקה לה יתרון משמעותי על פני מתחריה. היא
עשתה זאת באופן מושלם. לא פחות מאשר החלילן ההוא מהמלין
שבגרמניה, אותו פתיין של עכברושים וילדים. ריח מהביל של מאפה
טרי שמוצאו מבודפסט או קראקוב או וינה הסתנן למקום עם האור
שהגיע מהים, ועמו הבזקים של מראות רחוקים, רחבת השוק ביום
חג, רחש חצאיות מעופפות ויצולי עגלות מתרחקות. גאווה ביישנית
ניצתה בעיניהן, ניצחון מריר־מתוק, של מי שיכלו על אף ולמרות
הכול למכות הנפש והגוף, האלמנוּת והנטישה, שניחתו עליהן —
נשים שוחרות ספר, סקרניות וחיוניות. הן לא נדרשו לחוות את דעתן
על השירים, ובוודאי שלא להבחין ברבדים הלשוניים ובהיפרבולה
המתהפכת של תוכניהם, די היה שיתייחסו באופן זה או אחר לשורה
חזקה, לצירוף מילים מיוחד, לחרוז עשוי כהלכה, ושיאמרו נפלא, או
מאוד מרגש, ואחר־כך ייאנחו וישקעו במעין לאות קצפתית, נעימה,
בעודן גונבות פירורים אחרונים מהעוגה בצלחת המשותפת. לאימא
לא היה צורך ביותר מזה. היא קיבלה את מה שביקשה. בפיזור נפש
הקשיבה לקולות ההתפעמות שלהן, חייכה ונשפה את העשן לתקרה.
היה לה כיסא קבוע בשולחן, מול הדלת הנפתחת אל הרחוב. מכאן
יכלה להתחבר בקלות אל בתי הקפה של תל אביב ואל חסותם
המגוננת של הגברים גבוהי־המצח והבהירים בחולצות הבהירות
הקמוטות, חבריה העיתונאים ופטרוניה המשוררים בעבר. הם סגדו
לה, זינקו להצית לה סיגריות, בלעו בשקיקה את דבריה ולחשו
בדיחות ממולחות על אוזניה. היא הייתה התגלית שלהם, הילדה
שלעתיד ספרותי מזהיר נועדה, ולאהבה חופשית ששום אותות של
מאמץ אינם נראים בה. לרגע התרוממו לנגד עיניה — במוחשיות
מרתיעה — כתפיו הכבדות של האיש שאהב אותה אז, שכפיפותן
לא סתרה את רוחבן, והיא חשה את כף ידו קצרת האצבעות מונחת
על שערה כמו גג, ואת מבטו החום שוקע בפניה ואת שפתיו על
אוזנה ואת טעם הטבק בנשימותיו, הוא רצה בה, אף פעם לא הסתיר
זאת ממנה, והיא נענתה לו משום שהרגישה שלא ייפגע אם תדחה
אותו, הוא היה למוד ניצחונות ולמוד דחיות, האיש ההוא, ולא מצא
הבדל גדול ביניהם. מה נותר מכל זה? זיכרון משקפיו על השידה
של המיטה? או בעצם, רק זיכרון משקפיו ללא המיטה? היא הסירה
את משקפיה וניגבה את עיניה במפית. עכשיו רצתה הביתה, אבל לא
היה לה מושג איפה זה ה"הביתה" הזה. אלמלא המשב הקל שהגיע
מן הים, הייתה נרדמת מיד. חברות מועדון השירה החלו לנוע על
כיסאותיהן ולהציץ באי־שקט בשעון. ברצון הן היו נשארות עוד
קצת, מזמינות להן משהו נוסף לשתות או לאכול, אולי גונבות
סיגריה אסורה מחפיסת הברודווי הקמוטה של אימא, אלא ששוב
לא היו בטוחות במקומן. לכו, לכו כבר, נפנפה אותן ממנה בקוצר
רוח, וחזרה ואמרה שלא, היא לא רוצה שילוו אותה, “אני אוהבת
ללכת לבד, זה עושה לי טוב." את זה אמרה בקול רם במיוחד, שכל
בית הקפה ישמע, והדליקה עוד סיגריה. החברות נעצו בה מבטים
מעט פגועים, לא לפני שנדו זו לזו בתנועה הרגילה, אוי חיה'לה מה
יהיה הסוף אתך, כאילו התכוונו לאיזו הבטחה מיוחדת שלא קוימה