הקסום והנלהב
מאת: חיים גורי
עם צאת:
כל השירים | ע. הלל
אני בא לברך על מכלול שירתו של ע. הלל. צר לי כי נלקח מאיתנו לפני ימים רבים ולא אוכל לשוב ולומר לו עד כמה היה יקר לי כחבר ועד כמה יקרה לי שירתו המיוחדת במינה. הוא חסר לי מאוד. ע. הלל הוא משוררה המובהק של הכאניות הארצישראלית אף שפרקים ביצירתו נפתחים אל מעבר מזה, אל האישי המובהק, אל הכלל-אנושי, אל העל-זמני.
אינני 'אובייקטיבי'. ע. הלל הוא המשורר היחיד המופיע כמה פעמים בשמו וביצירתו בספרַי שלי, כגון בספר 'מחברות אלול' שיצא לאור בשנת 1985; בשיר "מנוחה" נאמר בין השאר: "ראיתי אלה עבותה וזכר אבשלום שנאחז בה / וארץ צהריים ע. הִללית מלוא האופק". וב"שיר המעלות", המצוי בספר 'הבא אחרי' (1994), כתוב: "מעלה הנחושת, המור והלבונה, מעלה חשיש / מעלה עקרבים (ע. הלל עודנו שם)". וכן נמצא שמו בשיר "בקעת הירח" שבספר 'מאוחרים' (2002):
ע. הִלֵּל, יַקִּירֵנוּ, בִּקֵּשׁ לִהְיוֹת מִדְבָּר
אוֹ הָרִים אוֹ רוּחַ
אֶפְשָׁר לְהָבִין לְרוּחוֹ
הוּא חָסֵר לִי כָּל כָּךְ.
(חיים גורי | "בקעת הירח")
לא, אין זו הקדשה של שיר לאיש, אלא שילובו של המשורר ההוא בשיר. נוכחות זו משנה את הכתוב, קורעת שער לדברו המצטרף והנעשה חלק לא נפרד מהשיר הזקוק לו.
ע. הלל מנסה להגדיר את ארץ-ישראל בשש שורות:
מִתְבּוֹנֵן בָּאֲדָמָה הַחֲזָקָה הַזֹּאת
מַבִּיט בָּהֶם, בְּהַרֲרֵי הַסֶּלַע הַחֲמוּרִים,
צוֹפֶה בִּשְׁמֵי אֵין-קֵץ-הַנְּהָרָה
וּבְכָל הַפָּנִים וְהָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ
וְרוֹאֶה אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנִים שֶׁל יֹפִי
וּצְעָקָה
(ע. הלל | "ארץ ישראל", 'כל השירים', עמ' 183)
הארץ נחשפת בשירתו בכל פניה, מראותיה, קולותיה ותווי הזהות שלה, מ"הר האלוהים" ומ"מרחבי הנגב הסוהר" עד "עֵז לבנה קשורה לממטרה... בת משקו של מושבניק מאלישיב"; והיא בו בשיר "במעלה-העקרבים":
אֵל-אֱלֹהִים.
מַדּוּעַ יְצַרְתָּנִי אָדָם, וְלִבִּי מֵת לִהְיוֹת מִדְבָּר, אוֹ לִהְיוֹת הָרִים.
אוֹ לִהְיוֹת רוּחַ!
וְעֵינַי – לִהְיוֹת שָׁמַיִם, אוֹ שֶׁמֶשׁ!
('כל השירים', עמ' 59)
והיא בו בשיר "בית בפרוזה":
פְּלָקַט בָּאָרֶץ:
כָּאן נִבְנֶה בַּיִת!
קַבְּלָנִים:
רֶזְנִיק אֶת רוּבִּינְשְׁטֵין.
פְּלָקַט:
בְּעִנְיְנֵי דִּירָה – לִפְנוֹת בַּמָּקוֹם!
('כל השירים', עמ' 16)
ע. הלל הוא משורר העוצמה הפנתאיסטית ואיש ההומור הדק המאתר את המאפיין ומעניק לחולין את יופיו. שפתו של ע. הלל היא הארצישראליות בהתגלמותה, החל ברבדים התנ"כיים הקדומים וכלה בלשון הרחוב הישראלית בת זמננו. צר לי שכמה מקוראיו יתקשו לחדור פה ושם אל יצירתו בשל 'הנתק האסוציאטיבי' כלפי רבדים ומרכיבים בעבריות ההִללית.
זו שירה ססגונית מאוד. כאן – החגיגיות הפתטית, שיש בה מן הקדושה החילונית ומכלות הנפש, וכאן – ההומור ההִללי השופע, המנטרל את ה'גבוה' ויוצר מארגים רגישים של יופי וריתמוס אחר.
אך בצד מקומיותו המובהקת ע. הלל הוא גם משורר המצב האנושי באשר הוא, משורר הוגה המתמודד עם הטרגי והנאצל.
אני שב וקורא בשורות הרחבות והנסערות, הוולט-ויטמניות שלו, ב"בסיבוב כפר-סבא":
וּבַחֲמִישִׁי לְחֹדֶשׁ אֲדָר פָּרַח עָלַי הָעוֹלָם בִּסְעָרָה,
וַאֲנִי זֹרַקְתִּי אֶל כֹּתַרְתּוֹ צָלוּף בַּבְּשָׂמִים הַשְּׂמֵחִים,
וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל פִּרְחֵי-הָאוֹר וְאֶת צִלְצוּלֵי-הַמַּיִם קוֹרְאִים לִי בִּשְׁמִי:
הֵנָּה, הֵנָּה!
[...]
וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי הַחוּצָה, דִּמִּיתִי פִּתְאֹם שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ רָצָה לָהּ,
כְּפָרָה אֲבוּדַת-עֶשְׁתּוֹנוֹת.
אַךְ לַאֲמִתּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁרַצְתִּי לִי עִם שְׁתֵּי פָּרוֹת לִכְפַר-הָרוֹאֶה
– אַחַת הוֹלַנְדִית וּשְׁנִיָּה דַּמֶּשְׂקָאִית,
[...]
אֲבָל מַה יּוֹדְעִים הַסְּפָרִים עַל הָעוֹלָם בַּחוּץ, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר,
בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא!
('כל השירים', עמ' 13)
וזה אותו ע. הלל הכותב גם לנו בשיר "יגונות אחרונים", בשורות הראשונות:
כָּל הַלַּיְלָה שָׁכַבְתִּי בַּחֹשֶךְ וְעֵינַי הָיוּ מֵתוֹת.
לֹא שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי לְעִצְּבוֹנָהּ, כִּי יְדַעְתִּיהָ
וְלֹא רָצִיתִי לְצַעֲרָהּ.
והשיר מסתיים:
וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי כָּל הַלַּיְלָה בַּחֹשֶךְ. מֵת עֵינַיִם.
וּבַחוּץ יָרְדוּ הַגְּשָׁמִים לְמַטָּה-לְמַטָּה, וְהָיְתָה רוּחַ.
וַאֲנִי לֹא חִכִּיתִי לַבֹּקֶר.
('כל השירים', עמ' 60-62)
ובין לבין הידיעה הקֹהלתית: "וַאֲנִי בָּכִיתִי בֶּכִי מַר מְאֹד עַל פַּחְדִּי שֶׁחָכַם. / וְעַל אָבְדַן כְּסִילוּתִי מִמֶּנִּי [...]
וְנִבְעַתִּי מְאֹד לָדַעַת כִּי יוֹתֵר לֹא אוֹסִיף כְּסִילוּת,
רַק אוֹסִיף עוֹד חָכְמָה וָמָוֶת.
(שם, עמ' 60)
ולא הרחק משם גבישים מהוקצעים של שלוש-ארבע שורות; כאילו ביקש הלל ה'מקסימליסט' לא פעם להגיע עד המינימום, שבו כל מילה נוספת כמוה כצרימה. שם השירים שבהם זוכות המילים למרחב הלבן ולריח שבדף ולדומייה המאפשרת להן להיות כבנות יחידות:
מַה סּוֹד הַקֶּסֶם הַנָּשִׁי
בֶּן שְׁמוֹנֶה כִּי תַּכֶּה
יַלְדָּה
מַה סּוֹד הַקֶּסֶם הַנָּשִׁי
אַלְמוֹנִית אֲפוּלַת מַבָּט כָּל הַלַּיְלָה לִבְּךָ
כִּנּוֹרוֹת
מַה סּוֹד הַקֶּסֶם הַנָּשִׁי
בֶּן תִּשְׁעִים עַל מִטַּת מוֹתְךָ, כַּף יָדָהּ בְּכַף יָדְךָ
תִּשְׂחַק,
מַה סּוֹד הַקֶּסֶם
("סוד הקסם" | 'כל השירים', עמ' 185)
ע. הלל הוא גם משוררה המובהק של ארץ-ישראל הלוחמת. בשירים כמו "כיתה בארץ", "דבר החיילים האפורים", "פקודת-חיים" ו"לנִשמת רֵעַ" נמצא אותו אחוז עד תום כמשורר לוחם בימים ההם, בהוויה ההיא. בייחוד יקר לי השיר "לנִשמת רֵעַ", המוקדש לחיים בן-דור, חברי היקר מימי ילדותי עד מותו לרגלי הכרמל, בקרב בלאד-א-שיח' בינואר .1948 הייתי רוצה למצוא גם את השיר הזה בכל אסופה של שירה עברית בת זמננו, משום שהוא שונה מכל שנכתב אז בשירת הקינה על אובדן הרֵעים. מצויים בו מרכיבי האתוס של הזמן הוא:
וַאֲנַחְנוּ רֵעֶיךָ עוֹמְדִים וְתוֹהִים: הִנֵּה חַיִּים הָלַךְ.
וְאִישׁ מֵאִתָּנוּ אֵינֶנּוּ בּוֹכֶה. אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בּוֹכִים.
– אוּלַי עֵינַי רְטֻבּוֹת מְעַט, מֵילָא, אֲנִי הָרַגְשָׁן שֶׁבַּחֲבוּרָה.
[...]
לֹא בָּכִינוּ עָלֶיךָ,
אֲבָל נַפְשׁוֹתֵינוּ הָיוּ בּוֹכוֹת.
נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵינָן אַנְשֵׁי-צָבָא, וְהֵן בּוֹכוֹת בְּמוֹת אֲחוֹתָן.
[...]
וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא רָאִיתָ אֶת עֲנַן-הָאַהֲבָה שֶׁהָלַךְ לְפָנֶיךָ;
אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אוֹתוֹ!
חֲבָל שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ לְךָ זֹאת קֹדֶם.
("לנִשמת רֵעַ" | 'כל השירים', עמ' 38)
אמרו שהושפע במישרין משירת יונתן רטוש, שנתפס לחוויה הכנענית בשל פגישה משמעותית ונמשכת עם התנ"ך ושירי "האלה ענת" ומשאר המקורות הכנעניים. עודני חושב ששירת רטוש היתה מתווך משמעותי בקשר הזה. אך הלל הלך בדרכים אחרות.
הלל הוקסם, כרבים מבני דורו, משירת נתן אלתרמן, אך ידע בעודו באיבו להיזהר מפני לשון הדימויים והמראות והמאגיה הריתמית והחריזה של השיר האלתרמני, שכמו נקבע מראש לא פעם במבנים הסימטריים וברצף הניגוני. כמה מבני דורו של הלל, ובהם כותב השורות האלה, טרחו קשות עד שעלה בידם להינתק מהכישוף הזה ולמצוא את קולם שלהם. אך אין ספק שכמה יסודות אלתרמניים, בלדיים בעיקר, קיימים בשירת הלל, והביקורת עסקה בדבר.
ע. הלל. לא פעם חשתי כאילו הוא אח תאום לי מאז קראתי לראשונה את שיריו ב'ילקוט הרֵעים'. לא תאום לצורת הביטוי, רחוק מזה, אך קרוב מאוד בנשמה, בחוויית ההתגלות של בני דורנו, שנקרע בין המוות והישועה והיה אחוז עד תום בעיצוב זהותו העברית והמקומית, כאשר בגבנו שואת יהודי אירופה. גם נפגשנו בפלמ"ח בנגב, בחלקה השני של מלחמת השחרור. שם מצאונו אימי המלחמה ושכרון המרחבים. לכו אל שיריו מאז.
חיים שלמים קשרונו. לא חסרו בהם פרקי הצחוק וקלות הדעת, בצד קנאות וחרדה קיומית. רבות עסקנו בקרע העמוק שפקד את הישראלים לאחר ששת הימים ובתרבות האשמה והחרטה שפקדה רבים מקרב סופרי ישראל ומשורריה. הלל הפתוח לאסתטי, גם כאדריכל גנים, ידע היטב את 'צערו הגדול של העולם', ומקומיותו המובהקת לא גרעה מהאוניברסלי שבו.
עד אשר היינו לידו באיכילוב, עת נפרד מחייו באותה גבורה סטואית, מכתיב צוואות אחרונות ומחבר את שירו האחרון: "נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּׁבִיל, / גּוֹרֶרֶת
שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל / גְּדוֹלָה פִּי שָׁלֹש מִמֶּנָּה. / יִישַׁר כֹּחֵךְ, נְמָלָה. / הַלְוַאי עָלַי!" ושם גם חרגול וזוג חוחיות ו"אַיָּלָה שְׁלוּחָה דּוֹאָה בָּהָר". כולם בחגיגת חייהם מול מותו. והוא "עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה וּמְהַלֵּל יָהּ!". הלל המהלל. המשורר הקסום. אני רק בשולי אדרתו נגעתי הפעם, למקרא הספר האוצר בו את כולו.