בהגיעו לגבורות נוכח צבי לוז כי בעיותיו הישנות, שטלטלוהו בחייו צבי לוז וביצירתו, עדיין מאתגרות כחדשות. הנה:
האם מתקיימת או לא מתקיימת בסיפוריו אותה הבטחה ציונית ש"בארץ יקום דור (...) יראה אור, יחיה, יאהב" (טשרניחובסקי)? שהרי רוב גיבורי הסיפורים הם בני דור שני ודור שלישי בארץ.
אכן, גם בסיפוריו כבר קמו נציגים של "הצבר הטיפוסי" – הארצי, החייָלי, החברתי, החופשי לאהוב ולחיות – אלא שכיחידים הם עדיין "לא שלמים עם עצמם". וזה המחדד לו שאלות על אותם מֵניעים – הנפשיים או העלילתיים – שהביאוהו לידי עיצוב הדמויות האמביוולנטיות, שכמה מהן נחשבו כאופייניות לדורן.
אותן שאלות נתחדשו לו מהתבוננות חוזרת אל תהליכי החיבור של סיפוריו. האם רק "נדחף" אז – על פי רוב בעל כורחו – בדחף יצירתי- פנימי, או גם אּותגר שוב ושוב מהשינויים ב"רוח הזמן", שהתרחשו עם חילופי המשמרות?
גם כחוקר ספרות עדיין הוא חוזר ותוהה על ערך ביקורתו. הרי סוד הקסם שביצירה לא יקסים אלא כ"סוד" – אז האם בכלל כדאי לפענחו? ממש כמו הדילמה המכונה "מצבו של האדם" – האם ניתן לאבחֵ ן מה בה גזרה תורשתית קדומה ומה נותר לבחירה חופשית? בעיות אלו, ורבות שכמותן, נידונות פֹה, נשארות פתוחות, ועדיין מאתגרות.
צבי לוז, בן קיבוץ דגניה ב' וחבר בו, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, פרסם סיפורים ורומנים, מחקרים ומסות אישיות.
צילום ועיבוד דיגיטלי: דניאל זריהן