ב-14 באוגוסט 1910 נולד נתן אלתרמן
ב-28 במרץ 1970 הלך לעולמו
הוא אהבתה הגדולה של השירה הארץ-ישראלית, מלכהּ הבלתי-מוכתר והטרובדור הגדול שלה.
בגיל 28, ערב מלחמת העולם השנייה, דרך כוכבו בבת-אחת בשמי השירה העברית עם הופעת ספרו הראשון כוכבים בחוץ, מהמפתיעים, הרעננים והססגוניים שבנוף השירה העברית, ספר העומד כולו בסימן האהבה והתשוקה, אובססיבית, רומנטית, נואשת; אהבת החיים, התבל, האישה - אהבה עזה ממוות. מכאן ואילך, בשנים שלפני הקמת המדינה ולאחריהן נתפס אלתרמן כנציגה האותנטי והווירטואוזי ביותר של החוויה הישראלית, הן בשירתו הלירית והן בשירת העת והעיתון, זו של הטור השביעי, של מכל העמים ומגש הכסף; וזו של הפזמונים והרומנסות, של אני מצפת, צריך לצלצל פעמיים, אוריאנה ועוד ועוד...
*
עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא
וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ
וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו
מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר־אֹרַח.
וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת
יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ
וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת
שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת - -
- - שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה
וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם
לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ
וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.
פגישה לאין קץ
כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!
לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.
פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,
עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,
תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.
אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.
לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.
תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,
תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת - הֵא לָךְ!
עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,
בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,
אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.
טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,
אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,
אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,
בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,
שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,
שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת
וַאֲנִי
אֶקֹּד לָהּ
וְאָרִים.
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,
בְּעָרֵי־מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.
עוג מלך הבשן
בדרך הגדולה
עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת
וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.
דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת,
מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וָדֶרֶךְ.
הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,
נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.
לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל
וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.
שיר ערש
שיר משמר
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי־בְאֵר וְאֵשׁ־כִּירַיִם.
נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר־רֹאשֵׁךְ,
עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.
הָעִיר חָשְׁכָה, אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מַה זֶּה עָם.
אֵין עַם יוֹדֵעַ מַה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה.
אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם,
בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה,
רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם
וְהַשְּׁקִיעָה שֶׁנִּפְרְדָה מִן הָעוֹלָם
וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה
הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם.
זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶׁבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מְנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישָׁן.
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וָטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.
עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, אֲשֶׁר הִדְלִיק אֶת הַצְּלָלִים,
עַכְשָׁו חַשְׁרוֹת הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת,
אֲבָל בַּחֹרֶף מִקּוֹלָן בֵּין הֶעָלִים
כָּל הַשְּׂדֵרוֹת בָּעִיר צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת.
עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת הֵן, כִּי צִפּוֹר אֵין בֵּין עָלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְגֶחָלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל שֶׁל אוֹתִיּוֹת.
מוּאָר שְׁלָטִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְשֶׁל מִלִּים,
מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת
נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית־חוֹלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת,
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְיָדַיִךְ.
הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְּתוֹךְ כַּף־יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂהּ אֶשְׁנָב?
הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד?
הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה,
רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יָ רֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה,
אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ,
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ - -
הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיךְ.
הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.
בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.
היציאה מן העיר
בַּעַל־בַּיִת אֶחָד בָּא חֲדָרָיו,
סָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו.
לְאוֹר הַמְּנוֹרָה מָנָה כַסְפּוֹ,
מָנָה שׂוֹנְאָיו. מֵעַל לוּחַ לִבּוֹ
אַחַר־כָּךְ מָחָה אֶת הַשֵּׁמוֹת כֻּלָּם,
הִשְׁאִיר שֵׁם אֶחָד לְשָׁמְרוֹ לְעוֹלָם.
אַחַר־כָּךְ עָמַד וְכִבָּה הָאוֹר.
צִמַּח נוֹצָה, כְּנָפַיִם וּמַקּוֹר,
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן נִתֵּר עָלָה,
חָלַף עַל הָעִיר כְּצִפּוֹר גְּדוֹלָה.
אני והיא וכל הדברים
הערב התוסס בגוני תכלת משתרעת וצוהב רפרופי ובגוני־גונים מרומזים ומנוחשים של סגול דשן ואדום מתקתק וירוק ארסי –
ובשילובי אוויר ושמים ושקט וחלונות מתמוגגים ונמסים בין כל אלה –
ובמזיגות גדושות ומשוּנות של זמן ומרחק ושכיבה ללא נוע –
ובתוספת משהו בלתי־ברור –
ובלי אור חשמל –
הערב התוסס הזה היה אתמול. הוא נראה לי מופלא ככל הדברים שהיו אתמול.
להמשך>
קישורים
אלבום נתן אלתרמן בדף הפייסבוק שלנו
50 שנה למותו - מקור ראשון בפרוייקט מיוחד
גיבור תרבות - פרוייקט מיוחד של מעריב
אתר נתן אלתרמן
פתח הדבר לטור השביעי כרך 4
אנשי הרוח וחופש הרוח - 'טורים', 7.12.1938; מתוך 'סער וּפרץ: פרוזה ומאמרים, 1940-1931', עורכים: אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
שירים נוספים:
מסע בוקר
הזר מקנא לחן רעייתו
כלל גדול - חזק אבל חלש החזיקו במכשיר
מכתב מאמא - שלום לך ילדי, שלום מאמא
מִכְתָּב שֶׁל מְנַחֵם-מֶנְדְל
ניסן
נקודת ארכימדס
קשה להיות ים
תחי הדמוקרטיה
תנאי ראשון