לילך שריד וייטמן
בארוחת שישי שגרתית בבית משפחת ינאי, מבשרים הוריה של תוּת בת השלושים בשורה המטלטלת את חייה.
תות, רווקה המתפרנסת מעריכת סרטי חתונות, היא בתם של עמירם, עיתונאי ידוע ושנוי במחלוקת, ושל תרצה הספרנית. אחותה הבכורה איילה, קרייריסטית, נשואה ואם לילד, היא מראה הפוכה לתות ה'מבולגנת' והאימפולסיבית. אחיה הצעיר דני לומד אדריכלות באמסטרדם וחי עם בן־זוגו.
תות מתמודדת עם השינויים במשפחתה ועם הסודות הקשים המתגלים בה. בה־בעת היא מחדשת את הקשר עם תום ברגר, אהובה המיתולוגי מהתיכון. התנגשות אופניים מגלגלת את העלילה לכיוון בלתי־צפוי.
הרומן בלדה לארוחת שישי עוסק בהכרח להתבגר, בקושי לראות את ההורים בפגמיהם ובחולשותיהם, ובניסיון המורכב של צעירים בני דור ה־ Y לסלול לעצמם דרך בעולם מעורער וחסר־ודאות.
לילך שריד וייטמן כתבה סיפור סוחף, עם סצנות מלאות חיוּת, הומור ושנינות. הדמויות שעיצבה אנושיות, אמינות, ישראליות מאוד, ומוכרות לרבים מאיתנו מארוחות שישי.
.jpg)
אני דוהרת על אופני הירוקים, הפנסים מהבהבים קלושות,
והשקית שנתנה לי אמא רגע לפני לכתי תלויה על הכידון ומתחככת בגלגל. גם כשהעולם מתהפך היא לא שוכחת
לצייד אותי בשאריות מארוחת־הערב, מסודרות בקופסאות פלסטיק
מלבניות עם מכסים כתומים. אמא משתדלת שלכל הקופסאות
שהיא קונה יהיו מכסים כתומים, כדי שיהיה קל לזהות ולהחזיר
בביקור הבא. אני חולפת על פני רמזורים ומשאירה מאחור שיירה
של מכוניות, משפחות חוזרות מארוחת שישי, ילדים ישנים במושב
האחורי.
המרחק בין הדירה שלי לדירת הורי ניתן לגישור ברכיבה בת
ארבעים דקות בלבד. שנים רבות עוד גרתי איתם, בדירת ארבעה
חדרים וחצי עם אמבטיה אחת, ובכל־זאת נדרש ממני עכשיו
מאמץ להיזכר בקצב החיים שפָּעַם בה, איך נראה היומיום, איך היו
השבתות. הזיכרונות שעולים בי קבועים ומשומשים, כמו תקצירים
על גב ספרים שקראתי שוב ושוב עד שלא יוכלו עוד לרגש אותי.
ההרגלים הקטנים של הורי, משקעי הקפה השחור של אבא בקרקעית
כוס הזכוכית, כריות השינה שאמא מניחה מדי בוקר על אדן החלון
- כי כריות צריך לאוורר.
לא יכול להיות, אני מדברת אל עצמי, זה לא היה צריך לקרות, לא
לנו, ומשחזרת את הפנים של היושבים סביב השולחן, שאמא טרחה
לערוך כאילו מישהו יאכל אחרי השיחה הזאת. מתי הם יספרו לדני?
ואיך יספרו לו דבר כזה בטלפון? אני חייבת להגיע לדירה מהר, ככה
ארגיש יותר טוב. אני מפדלת במרץ, משתלבת בשביל האופניים בלי
להאט ומתנגשת ברוכב אחר.
רגע לפני ההתנגשות, כשכבר מאוחר למנוע אותה, אני משקיפה
כצופה מן הצד בהילוך האטי. עוד רגע אתקפל תחת משקל אופני
וברכי החשופות ישתפשפו באספלט. אלא שהרוכב, באינסטינקט
משובח, פונה בחדות לצד הדרך ומטיל את עצמו אל השיחים.
אופני בולמים בחריקה ושלוש הקופסאות הכתומות מתגלגלות ממני
והלאה.
הוא מתרומם במהירות ומרים את אופניו.
"אתה בסדר?"
"למה את לא מסתכלת לאן את נוסעת?" הוא מנער מעליו לכלוך
ופירורי עלים יבשים.
"סליחה־סליחה", אני קוראת אחריו גם כשהוא כבר מתרחק על
אופניו וממלמל משהו שנשמע כמו "מטומטמת".
את שאריות האוכל שהתפזרו אני אוספת בכפות ידי ומחזירה
אל השקית, ערמה עלובה של פשטידה, אורז לבן, שעועית ירוקה,
ואדמה.
הרוח שוב מכה בפני והשקית הטיפשית מפריעה לי לרכוב. אני
מסננת קללות מבלי להחליט אם הן מכוונות אל רוכב האופניים,
לעצמי או ליקום, זו הרי היתה אשמתי. הכל באשמתי. באמצע
השבוע, כשאמא התקשרה וביקשה שאקדים בשישי, לא ייחסתי
לכך חשיבות. כמו תמיד בחרתי להעלים עין, זה כלום, יש לה נטייה
להישמע מודאגת גם כשמדובר במעטפת דואר עם שמי שנשלחה
אליהם בטעות.
רמזור אדום מעכב אותי. הרוכב שהתנגשתי בו ממתין על שפת
המדרכה, הזיעה מדביקה את חולצתו אל גבו הרחב. עצרתי מאחוריו,
ובכל־זאת הבחין בי.
"שיט... את לא בוכה, נכון?"
בתנועה אחת אני מנגבת את הדמעות שנקוו בעיני.
"לא התכוונתי לקרוא לך מטומטמת", הוא מתנצל במבטא רוסי
קל, "אבל את באמת צריכה להסתכל לאן את נוסעת".
"אתה צודק", השפה התחתונה שלי רועדת והרמזור עדיין לא
מתחלף.
"שיט", הוא אומר בפעם השנייה, "אל תבכי, תראי, אני לגמרי
בסדר".
מאוחר מדי, אפי כבר דולף והתייפחויות מביכות בוקעות מגרוני.
אחד הנהגים מאט במעבר החצייה רק כדי לבהות במחזה האומלל:
אשה כבת שלושים, נמוכה, מבנה גוף בינוני, שיער קצר מבולגן
בצבע סתמי, חובשת קסדה של ספיידרמן, מחזיקה שקית מלאה
בערמת זבל ובוכה באמצע הרחוב כמו ילדה.
הבחור מוציא מתרמיל הגב שלו בקבוק, "רוצה לשתות?"
"לא לא". מה מים יעזרו? אבל הוא מתעקש ודוחף את הבקבוק
לידי. כמה מגעיל שרוק, דמעות ונזלת של בחורה זרה יתערבבו לו
על הפייה.
"את יכולה לשמור אותו, זה לא עלה לי כסף", הוא מתלוצץ כשאני
מושיטה לו את הבקבוק בחזרה, "גנבתי אותו מהמקרר בעבודה".
אנחנו מחליפים חיוכי נימוסים.
"יכול להיות שאנחנו מכירים?" הוא שואל.
"לא חושבת", אני מנידה בראשי לשלילה, ומבחינה בהקלה
שהרמזור מתחלף.
שנינו מחכים שהאחר יתחיל לרכוב ראשון, אני מתמהמהת, מכניסה
את הבקבוק לשקית ומחליפה את המיקום שלה מן הצד הימני של
הכידון לצד השמאלי.
דני: הם באמת מתגרשים?
אני: לא יודעת
דני: אמא נשמעה לא משהו. זה רעיון שלו, נכון?
אני: לא יכולת להתקשר?
דני: חשבתי שאת כבר ישנה
אני: אתה באמת חושב שאני מסוגלת לישון? ושאספר לך מה היה
בהודעות טקסט?
דני: אנחנו בדיוק יושבים באיזה מקום. טוב חכי, יוצא ומתקשר
(סמיילי קורץ)
אני: (סמיילי), באמת???
הטלפון מצלצל ופניו העגולות של דני מביטות מן המסך, חיוך
מוגזם, לחיים סמוקות, השקע שנפער בסנטרו. הוא שלח את התמונה
לפני חודשיים מאיזה קוֹפִי שוֹפּ באמסטרדם, כשהתלוננתי שאני
בקושי זוכרת איך הוא נראה.
הטלפון דומם. מיד מגיעה עוד הודעה: אז את לא רוצה לדבר?
אני דווקא כן רוצה, רוצה לספר לו הכל, כולל כל הפרטים הלא
חשובים. אמא הכינה את עוגת הביסקוויטים שלה, עם השוקולד
המגורר למעלה. כאילו נשב ונאכל ממנה בנחת עם כוס קפה. אבא
לא אמר דבר, אפילו לא מלה, רק ישב חסר־הבעה, הכניס את ידו
פעמיים לקערת הסלט ושלה ממנה שני זיתים שחורים שומניים. ואז
הטלפון שלו צלצל והוא ענה, ככה, באמצע כל העסק, נשאר לשבת
אל השולחן וצחק ממשהו שאמרו לו מעבר לקו, ואמא רק חייכה
בסלחנות והעבירה את סלט הכרוב.
בילדותי אהבתי לשמוע שוב ושוב את הסיפור כיצד בחרו בשמי.
לאבא היו כמה גרסאות, ואני הייתי מבקשת שיספר לי בכל פעם
אחרת. הגרסה האהובה עלי היא זו של העכברים החרוצים שחזרו
מקטיף, ולא היה להם מקום לאחסן את כל התותים במחילה הקטנה
בקיר, אז הם השאירו אותם, סלסילות־סלסילות, ליד מיטת בית־
החולים של אמא.
כשדני נולד קנה אבא מצלמת וידיאו שלא אפשרה כל־כך הרבה
גרסאות, ומאותו יום החלו הקלטות הביתיות להצטבר על מדפי מזנון
הטלוויזיה, וכשהמקום כבר לא הספיק, הועברו חלקית למדף העליון
במזווה.
בקלטת המשפחתית הראשונה איילה ואני מתועדות משוטטות
במסדרונות בית־החולים ומחפשות בהתרגשות את חדרה של אמא.
איילה התעקשה ללבוש שמלה וגרביונים אטומים עם לבבות, ולנעול
נעלי־בובה־לכה, שבגללן דידתה מאחורי. הסיבה האמיתית לריצה
הנלהבת שלי היתה הבטחתה של אמא, שביום מן הימים כשייוולד
לי אח, אוכל לבחור את שמו. וכבר החלטתי! יקראו לו גיא. בגיל שש
הייתי מאוהבת, גיא היה הילד הכי מהמם בכיתה. היה לו שיער חלק
בתספורת פטרייה, וחשוב יותר, הוא צייר הכי יפה.
אמא מסננת אל הצלם באנגלית־ישראלית שהיא לא מאמינה
שהילדה זוכרת את ההבטחה, צריך להיזהר עם הילדה הזאת, היא
זוכרת הכל. מובן שאני זוכרת. את שמי בחרה איילה, ומתבקש שאת
שמו של התינוק החדש אבחר אני. אבא אומר מאחורי המצלמה בלי
להתבלבל שהם כבר בחרו שם לתינוק, וכשאני צועקת שזה לא הוגן,
מתלוצץ שהאחיות יבואו ויוציאו אותי מהחדר. הם לא טרחו לשאול
מה היה השם שבחרתי, הפעם הבטיחו לסבתא לבחור שם רגיל.
איילה נתנה לי את שמי. היא אהבה תותים, ליתר דיוק מעדן בטעם
תות. היא בחרה את שמי בגחמה של רגע, וההורים שלי הסכימו, כי
איילה היתה מהילדות שמסכימים להן. הגרסה הרומנטית מספרת
שאמא היתה כל־כך נרגשת כשאבא הגיע למחלקת היולדות,
בזרועותיו איילה ותחת גופה אחוז בין אצבעותיו זר פרחים. לנייר
הצלופן שעטף את הזר הוצמד פתק מקופל, שאבד עם השנים, ובו
ככל הנראה ציטוט משיר של אריק איינשטיין.
אפשר להתרגל לכל שם, הם אמרו לי לא פעם. אבל כשאת מגיעה
לגיל ההתבגרות נמוכה, מנוקדת בנמשים ורק מחכה שיצמח לך כבר
הציצי, את נוטה להאמין ששמך הקטן הוא שקובע את גורלך.