בוא כמו שאתה | רון דהן

בוא כמו שאתה

מאת רון דהן

 

1. איתמר 

הסוף האמיתי מתרחש לפני הסוף הרשמי. כמה לפני? לא ברור. רץ מסיים את ריצת המרתון שלו, הוא מניף את ידיו לצדדים, קצת כמו ישו, קצת כמו חייל לפני הפגישה עם הקרקע, הוא עובר את קו הסיום באנחה מיוסרת, רגע לפני ההקלה. הסוף.

אבל לפני כן, עוד במהלך הריצה, נניח, בעיקול האחרון, בעשרת הקילומטרים האחרונים, בתחנת המים האחרונה, הוא כבר יודע, הוא כבר מרגיש, תודעת הסוף מתרחשת בו, בועטת בחוזקה או מהססת, מבוישת. אבל הוא  שַם - הסוף. אחריו כבר דבר לא משנה. גם לא הבזקי המצלמות, רגע העצירה, החיבוק והלילה הארוך שעוד יבוא. אלה הן רק התרחשויות חיצוניות, ביטויו של הסוף ההוא, הנלחש, הפנימי.

בעוד שנים, יספר רץ המרתון את סיפור הריצה בעיניים דלוקות- נוסטלגיה. מישהו ישאל, "איך? איך היה הסוף?" והרץ יגיד, "היה נהדר לחצות את קו הסיום, הרגשה של הצלחה, של סוף, אבל בתוך תוכו ייזכר ברגע ההוא, לפני העיקול, תוך התנשמות מאומצת, תוך מבט קדימה. הוא ייזכר בטלטול הנשמה, בצלילות המוח, בשריריו שידעו עוד לפניו: זה הסוף האמיתי.

                       

נפגשנו בביתו כמה ימים לאחר רצח רבין. חופשה ראשונה מהצבא. הוא נראה עייף, בחוסר חשק סיפר קצת על החבר'ה במחלקה, על הסמל המניאק, התיזוזים והימים הארוכים. הדברים הרגילים. אני כמובן לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר, הייתי קטן ממנו, בגיל ובגוף. הוא, יותם, גבוה ורחב, אצבעותיו ארוכות ורחבות ואילו אני, הרזה, נמוך ממנו כמעט בראש ומרגיש עוד יותר מצומק כשאני לידו.

החדר שלו נראה אותו דבר, רק מסודר. המדים הירוקים היו מקופלים על הכיסא ונראו זרים לחדר וזרים בכלל. אוסף הגיטרות שלו היה מונח בפינה, לפי הסדר: החשמלית, האקוסטית ו'דינה',", הגיטרה האהובה שלו. על הקיר, פוסטר ענקי של עטיפת התקליט WISH YOU WERE HERE של פינק פלויד - שני גברים מחויטים לוחצים ידיים באמצע כביש התָחום בבניינים תעשייתיים, כשאחד מהם, הימני, נוטה קדימה וכשלהבות פורצות מחלקים בחליפה שלו. אף פעם לא הבנתי את התמונה הזאת, עד שיותם הסביר לי, תוך שהוא מקשיב לדיסק, ששני האנשים האלה מייצגים את התרבות האנגלית השמרנית ושהגבר הנוטה קדימה ונשרף מייצג את סיד בארט, הגיטריסט שהשתגע מכמויות בלתי נתפשות של סמים ושלמענו יצרו שאר חברי הלהקה את הדיסק הזה.

"יצירת מופת," אמר אז, "תקשיב, תקשיב איך הגיטרה בוכה עליו", הוא מגביר את הווליום ב-SHINE ON YOU CRAZY DAIMOND  והולך לשבת בפינה עם הגיטרה. תמיד עם הגיטרה.

הקשבתי והבטתי בו מתמסר למוסיקה. זה היה לפני שנים, עוד כשהיינו ילדים, כשרק הכרנו. אחר כך לקחתי אתי את הדיסק לכל מקום: לבית הספר, לטיולים, לארוחות משפחתיות. חשבתי שגיליתי את כל היופי שבעולם. הרגשתי כמו גולה שחזר למולדת שלו אחרי שנים של נדודים. שמעתי אותו שוב ושוב, הכרתי כל צליל, כל מילה, כל פאוזה. נאחזתי בו כמו בקרש הצלה, למרות שיותם כבר חדל להקשיב לו ובאופן כללי נמאס לו מהפינק פלויד ומ"הגיטרות המעייפות" שלהם,  אבל התמונה נשארה על הקיר. וגם אוסף הדיסקים והקסטות שלו, שתמיד עורר בי קנאה. המשכתי עוד שנים אחר כך להאזין לאלבום הזה, עד שלבסוף גם אני חדלתי. מתי זה קרה? הכול מעורפל עכשיו.

"חזרתי לכתוב," אמרתי לו בהתרגשות.

"אה אה," אמר בפנים רציניות, "זה טוב מאוד." הוא נשכב על המיטה הרחבה ונאנח. אחר כך קם והתחיל להוציא בגדים מתוך תיק צבאי. המדים עדיין היו  עליו.

משהו השתנה. חשתי זאת ברגע שראיתי אותו. משהו השתנה לתמיד, אלא שלא יכולתי להבין מה. נראה כאילו האוויר שזרם בינינו התאבך ונדחס. שתקנו, כאילו נגמרו כל המילים שבעולם.

אמא שלו נכנסה ושאלה אם אנחנו רוצים לאכול. הוא אמר שהוא לא רעב עכשיו. היא הצביעה על הכיסא, "גיהצתי לך מדים חדשים," אמרה. "ראיתי," ענה, "תודה." היא יצאה.

 ניגשתי למערכת ובחרתי דיסק של נירוונה בהופעה חיה בניו יורק.

 "עזוב, עזוב, אין לי כוח לזה עכשיו," שמעתי אותו אומר וכבר ידעתי: זה הסוף. המשכנו עוד לדבר אחר כך, אבל התהום כבר היתה  פעורה שם, ברורה וצלולה כמו מים קרים.

לא ראיתי אותו מאז. החיים לא זימנו לי אותו בקרן רחוב או במהלך  טיפוס על הר, ככה במקרה. הם נטשו את הסיפור שלנו כמו סחבה משומשת, כמו רוקר מזדקן.

 

לא ידעתי שהתחתנתְ אתו. גם לא ידעתי שיש לכם ילדה.

לאחר שדיברנו, בדרך אלייך, על כביש החוף, נזכרתי לפתע ששכחתי לחזור אל איילת. התקשרתי למשרד. נטלי ענתה לי.

"תעשי לי טובה, כנסי למייל של המשרד ותכתבי לאיילת שני שאנחנו נשמח לשמוע עוד פרטים  על האתר שלה, כדי שנוכל לגבש קונספט של תוכן, או קיי?"

"בסדר גמור."

"תעשי את זה רשמי ונקי, בסדר נטלי? אני לא רוצה טעויות."

"אין בעיה איתמר. אתה יכול לסמוך עלי."

"תודה. תעדכני אותי בכל בעיה."

"רגע..." קראה בקול בהול.

"מה?"

"אתה זוכר שאני צריכה לצאת מוקדם היום, כן?"

"לא," הודיתי, "על מה ולמה?"

"המבחן שלי," היססה, "זה בדיני עבודה, הזכרתי לך בבוקר, לפני שיצאת," הוסיפה.

"בטח, בטח," אמרתי לבסוף, "תלכי מתי שאת צריכה." לרשום, אני נוזף בעצמי. למה אתה אף פעם לא רושם?

נהגתי בשתיקה, מאזין לגלגל"צ בווליום נמוך. שירים על כלום בטעם של שום דבר. כבר הרבה זמן לא שמעתי משהו חדש, הרהרתי, הכול נשמע לי אותו דבר, אותה מנגינה נעימה שמלווה את היום במין רכות בלתי נסבלת ועם זאת, כל כך נוחה, כל כך נכונה. ולמי יש זמן בכלל להשקיע בהקשבה? אני מגיע הביתה מהמשרד ושוקע בחלל המנחם של הדירה. לעתים, כמו אתמול, אני שוכב על הספה ומביט בתקרה, יש סדק גדול שחוצה אותה מפינה לפינה, כמו נחל עצום שממנו מסתעפים יובלים קטנים. כמעט כל יום נוסף סדק קטן שהולך ומתרחב לאיטו. אולי הגיע הזמן לעבור דירה, אני חושב לעצמי תוך כדי נהיגה.

ברדיו שיר רודף שיר. לעזאזל, אפילו הקולות של הזמרים נשמעים אותו דבר. רגש חדש ישן של זעם מתחיל לנקר בי. פעם זה היה מובן מאליו, הזעם הזה, יכולתי לחוש בו באופן קבוע, כמו דופק. פעם גם לא היית שולחת לי מייל, גם לא היית מטלפנת לבית או דופקת על הדלת. לא. היית נעמדת מתחת לחלון בשעות הכי יפות של הלילה וצועקת:

"איתמר! איתמר!"

הייתי רץ אל החלון. רק שאבא לא יתעורר.

 "אתה יורד?"

"אני ישן."

"אז אתה יורד?" האנוכיות שלך יכולה להבהיל לפעמים.

"שנייה."

"תביא סיגריות מאבא שלך."

אחר כך, בישיבה על הספסל הקבוע בגן השעשועים, את מדליקה סיגריה ומחייכת.

"תודה. הייתי צריכה את זה. רוצה?"

"בחיים לא."

"אל תגיד בחיים."

"בחיים לא, מאיה, את יכולה לרשום את זה."

"נחיה ונראה."

הנדנדות תלויות באפלה, מתחת לעצים. המגלשות שחוקות מצחוק מתגלגל של ילדים. את מתנועעת בחוסר נוחות, לא רגועה.

"מה יש לך?"

"כלום. סתם, לא יכולה לישון", את אומרת בחיוך קטן.

"בגלל זה באת?"

"לא. באתי לדבר אתך."

"על מה?" עכשיו אני ערני לחלוטין.

"לא יודעת, דיבורים, אל תהיה כבד. כמה סיגריות הבאת?"

"יש לי עוד אחת."

"אז תן לי אותה. אתמול קניתי קופסה ברוקסן, אבל סיימתי אותה."

"איך היה?" הרגל מתחילה לרעוד לי בעצבנות.

"מעולה. היתה הופעה של 'נושאי המגבעת' אני מטורפת על האדם הורביץ הזה."

"אני לא מבין איך נתנו לך להיכנס. לי בחיים לא היו נותנים."

"כי אתה נראה כמו ילד."

"תודה שאת מזכירה לי," ניסיתי לא להישמע נעלב. "גם את ילדה, את יודעת ."

"אבל לי נתנו להיכנס. איזו הופעה היתה, פיצוץ." את נעמדת ועושה תנועה של גיטריסטית, מניפה את שערך המתולתל קדימה ואחורה. אני תוחב את שתי ידי מתחת לשוקיים ובועט בדשא. מביך אותי להסתכל עלייך ככה. כמה חתולים מקומיים באו לראות את ההופעה ולטשו עיניים בסקרנות. את שרה: "אני טקסט פוליטי, יהההה", ומזיזה את הגוף הקטן והרזה שלך באקסטזה, תוך כדי הנפת ידיים לצדדים.

"די, נו, כל השכנים יתעוררו בגללך."

"שיתעוררו, מה יש?"

"תעשי את זה בשכונה שלך טוב?"

"טוב, טוב, מה אתה מתעצבן? מה יש לך היום?"

"שום דבר. הכול בסדר."

"שקרן. אתה רוצה לספר לי?" את מתיישבת לידי, צמוד. צמוד מדי. רוח קרירה משוטטת על המתקנים הכהים, מרעידה פחים שחוקים.

"אין לי מה לספר." העיניים שלי נעוצות בדשא הלח. עוד מעט יהיה בוקר, אפשר להריח אותו.

"יש מחר לימודים, איך תקומי?"

"אני לא מגיעה לשעתיים הראשונות," את ניגשת לקרוסלה ומתחילה לסובב אותה במהירות הולכת וגוברת, מוציאה ממנה יבבות דקות.

את גם לא מגיעה לשעתיים שלאחר מכן. את הרי חיה בלילה מאז ומתמיד. לפעמים היית לוקחת אותי כבן ערובה ללילה או שניים, כמו הלילה הזה בגן השעשועים. והלב מתפוצץ מרצונות לא אפשריים ושאלות מטופשות עם תשובות רגשניות, מכורות מראש כמו "מה הביא אותך אלי הלילה הזה?" או, "למה אני?" ובכל מקרה אין לי אומץ לשאול. אזעקה של מכונית מחרידה את החשכה המתבהרת.

אבל את שקטה, נגמרו לך הסיגריות ונגמרה ההופעה וצריך להתמודד עם האור הרך המופיע בשמים. ואת הרי לא יודעת איך. לא לבד, בכל אופן, אף פעם לא לבד. את מניחה את ראשך על כתפי. זה עושה לי זקפה מעצבנת.

"תגיד איתמר, מתי תכתוב לי שיר? ואז אני אוכל לשיר אותו."

"מתישהו," אני משקר.

"סתם. אני בכלל לא רוצה להיות זמרת."

"אז מה את רוצה?"

"שיהיה כיף, מעניין," את אומרת ולא מפרשת.

"מתי האזכרה של אמא שלך?"

"בשבוע הבא."

"בגלל זה אתה עצוב ככה?"

"אני לא עצוב."

"אתה כן. רואים עליך."

לבסוף את נרדמת עלי. אני משתדל לא לזוז כמה שאני יכול עד שנרדמת לי היד. אני מעיר אותך ושולח אותך חזרה לביתך. ייקח עוד כמה ימים עד שתבואי שוב. הרי לא תצלצלי ולא תבואי לבית הספר. ככה זה, צריך להמתין בסבלנות. ככה זה היה פעם. ממתינים.

 

אני עוצר לתדלק ונכנס לחנות כדי לקנות סיגריות וקפה. הפלאפון מצלצל:

"כן, נטלי."

"איילת שלחה מייל, היא רוצה להיפגש אתך. "

"מצוין. תקבעי לי פגישה למחרתיים, אם אפשר."

"אני אבדוק ואסמס לך."

"תודה נטלי. עבודה יפה."

אני עייף. קונה לעצמי קפה ומתיישב ליד שולחן עץ מטונף. בחוץ נובמבר קר אך יפה, השמים בהירים ורק ענן נוצתי עובר לעתים ומבריש את השמש. הכול כל כך נורמלי. אני חושב: אם היה אפשר, הייתי ממשיך לנסוע, חוצה את כל היבשת, לוקח מעבורת ונעצר איפשהו ביפן. למה לא בעצם? מה מונע בעדי?

מישהו נכנס לחנות, משלם על הדלק ויוצא. הקופאית הצעירה מדברת בפלאפון ותוך כדי עושה לעצמה קפה דלוח ומתיישבת לידי. אני לא מצליח להבין על מה היא מדברת, החיתוך מהיר מדי, מקוטע מדי. כמה פעמים ביום אפשר להרגיש זקן? אפילו הבגדים שלי רציניים. אם היית רואה אותי עכשיו היית מתפקעת מצחוק: "מה זה הבגדים האלה, פורים? שים עליך משהו, תעשה לי טובה

אבל אולי גם את ככה עכשיו, כמוני, רצינית, נורמלית, שוכרת דירה ומשלמת עליה יותר מדי, נרדמת להנאתך מול ריצוד מסך הטלוויזיה הגדול שקנית במבצע.

המייל ששלחת לי לא גילה כלום. זה קרה היום בבוקר, במשרד אבל כרגע זה נראה לי כמו לפני שנים רבות:

 

היי איתמר,

זו מאיה, כן, מאיה ההיא. אני צריכה לדבר אתך, זה בקשר ליותם.

תתקשר בבקשה ל- 0528734344

תודה.

מאיה

 

קראתי את המייל אולי עשר פעמים והמרחק והשנים נמחקו כמו אוויר לפני דלת נטרקת, מאיה? מה מאיה? יותם? מאיפה צצתם פתאום? אתם שייכים לחיים אחרים לגמרי. מה אתם רוצים ממני?

אני מסיים את הקפה, חוזר למכונית אבל לא מניע אותה. לפתע בא לי להסתובב חזרה ולחזור אל החיים הרגילים והמנומנמים שלי. ממה אני מפחד בעצם? הרי עברו כל כך הרבה שנים.

אבל בעצם, לא כל כך הרבה, אפילו הקול שלך נשמע לי אותו דבר כשהתקשרתי לאחר קריאת המייל:

"הלו?"

"היי. מאיה, אה... זה איתמר."

"היי איתמר, מה שלומך?"

מה שלומך? את רצינית?

"בסדר גמור, מה שלומך?"

"ככה. תקשיב, אני חייבת להאכיל את הילדה. אתה יכול להגיע?" 

ילדה? ממתי? אני מתיישב על הכיסא שקניתי במבצע, לא קל לי כרגע לשמור על שלוות נפש.

"איפה את גרה?"

"כפר גלעדי, אתה מכיר?

"כן, מכיר."

"אז אתה מגיע?"

"תשמעי, אני קצת עסוק כרגע."

"אז אתה מגיע?"

"כן."

"מתי?"

"אני יוצא עכשיו."

כעת אני פותח את חלון המכונית. רוח מהים מקררת את המחשבות שצפות כמו סירות דייגים קטנות, אבודות. מביט במראה, רק העיניים יודעות. אני מניע וממשיך צפונה.