קוֹרִיגדוֹרָה נחשב לאחד הרומנים הנועזים בספרות האמריקאית המודרנית המתאר את חיי העבדוּת ואת תולדותיהם, ובייחוד את עולמן של הנשים. הרומן פורץ הדרך ראה אור בשנת 1975 וזכה להערכה רחבה מצד יוצרים.
אוּרְסָה היא זמרת בלוז. לאחר שנפגעה מהגברים שבחייה, בגופה ובנפשה, היא מעמיקה אל העבר ומתבוננת בשנאה העזה שהיא נושאת כלפי קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי ששכב עם השפחות הרבות שהחזיק, בהן גם "הסבתא הגדולה" של אורסה וגם הבת שנולדה להם, סבתהּ של אורסה.
בלשון פראית ומהפנטת מגוללת גֵייל ג'ונס את קורותיה של אוּרְסָה קוֹרִיגדוֹרָה, את הבדידות והזעם, האלימות, התשוקה והאהבה המתגלגלים בקשרי דם מדור לדור.
תרגמה מאנגלית והוסיפה אחרית דבר: תמר משמר
***
ב־1947 מַאט ואני התחתנו. שרתי בקפה של הפִּי באזור רחוב דֶלאוֶור.
הוא לא רצה שאשיר אחרי החתונה, כי אמר שבדיוק בשביל זה הוא
התחתן אִתי, כדי לפרנס אותי. אמרתי שאני לא שרה רק כדי להתפרנס.
אמרתי שאני שרה בגלל שזה משהו שאני צריכה לעשות, אבל הוא אף
פעם לא הבין את זה. התחתנו בדצמבר 1947, ובאפריל 1948 מַאט
בא שיכור לקפה של הפִּי ואמר שאם אני לא ארד מהבמה הוא יוריד
אותי בכוח. לא זזתי, וכמה גברים לקחו את מאט החוצה. כששרתי את
הכמה שירים הראשונים יכולתי לראות את מאט מציץ פנימה, הוא
נראה שיכור ומרושע, ואחר כך לא ראיתי אותו וחשבתי שהוא הלך
הביתה למיטה כדי להפיג את השכרות בשינה. תמיד עזבתי מהדלת
האחורית. יורדים כמה מדרגות צרות ודרך סמטה קצרה, ואז מגיעים
למלון דרייק, שם מאט ואני התאכסנו באותו זמן. אמרתי לילה טוב
ויצאתי כדי לחזור לשם.
"אני הבעל שלך. תקשיבי לי, לא להם."
בהתחלה לא ראיתי אותו כי הוא עמד בין הצללים, מאחורי הדלת.
לא ראיתי אותו עד שהוא תפס אותי בכוח במותני ונאבקתי להשתחרר.
"אני לא אוהב שהגברים האלה מתעסקים אִתך," הוא אמר.
"אף אחד לא מתעסק אִתי."
"מתעסקים דרך העיניים שלהם."
זה היה כשנפלתי.
הרופאים בבית החולים אמרו שיצטרכו להוציא את הרחם שלי.
מאט ואני לא נשארנו ביחד אחרי זה. אפילו לא הרשיתי לו לבוא
לבקר אותי בבית החולים כשהבנתי מה קרה. הם אמרו שהוא בא
כשעדיין לא ידעתי מה קרה. הם אמרו שכשהייתי מטושטשת קיללתי
אותו ואת הרופאים והאחיות.
טַדְפּוֹל מקורמיק היה הבעלים של הקפה של הפִּי. עם הלסת המרובעת
ועצמות הלחיים הגבוהות, הוא היה אחד מאלה, מהנִיגֶרְס של האזֶרְד,
קנטאקי. שרתי בקפה של הפִּי כשדמוסתנס וושינגטון היה הבעלים
שלו, כשנתיים לפני שטַדְפּוֹל השתלט עליו. אף פעם לא הבנתי איך
הוא קיבל את השם "של הפִּי" כי מעולם לא הִכרתי מישהו בשם הפִּי
שהיה הבעלים שלו. טַדְפּוֹל אמר שהוא קיבל את שמו בגלל שבילדותו
הוא תמיד הסתובב סביב מחילות של רֹאשנים.* הוא בא לראות אותי
כשיכולתי לקבל מבקרים.
"איך את מרגישה, א.ק.?" הוא לא ישב על הכיסא שעל יד המיטה
אלא עמד.
"בסדר."
"אמרו לי שקיללת בגסות כשהיית חולה."
"כן."
הוא לא אמר דבר. הייתי אומרת שהוא הרגיש נבוך. שאלתי אם ירצה
לשבת. הוא אמר: "לא תודה." ואז הוא אמר, "טוב, רק רציתי להגיד לך
שנאסר עליו להיכנס למקום, אז כשתחזרי הוא לא יטריד אותך."
"נאסר עליו גם להיכנס למקום שלי. איך אתה מסתדר בינתיים?"
"השגתי הרכב ג'אז קטן. ההרכב של אדי פֵּייס."
"אה."
הוא לא אמר דבר.
"אתה יודע מה קרה?" שאלתי.
הוא נד בראשו.
"האם פעם הרגשת שמשהו זוחל מתחת לעור שלך?"
הוא שוב נד בראשו.
"טדי, תיקח אותי הביתה כשיגיע הזמן ללכת?"
הוא אמר כן.
כשהגיע הזמן ללכת הביתה הוא לא לקח אותי למלון דרייק. היו לו
שלושה חדרים מעל לקפה. ישנתי על ספה שנפתחה לְמיטה. הוא ישן
על הספה שלא נפתחה למיטה. הייתי עדיין חלשה ונשארו התפרים
שלא הוציאו אותם בינתיים. הארוחה הראשונה שהוא הכין לי הייתה
מרק ירקות. הוא לא לקח לעצמו. הוא ישב על יד המיטה.
"אני שמחה שלא חשבת ש'בית' זה מלון דרייק."
"לא נאסר עליו להיכנס לדרייק," הוא אמר.
המרק היה טוב אבל אכלתי רק את הנוזל. הרגשתי שאני עלולה
להקיא.
"חשבתי שתרצי עוד," הוא אמר.
"לא, אני לא מאוד רעבה. הבטן שלי עדיין רגישה מכל הנוזלים
שהם הכניסו לי."
היה ערב אבל לא שמעתי אפילו מוזיקה עמומה מלמטה.
"איפה הרכב הג'אז הקטן?"
"אמרתי להם לא לבוא הערב."
"מה יהיה עם העסק?"
"אַת יותר חשובה מהעסק."
לא אמרתי דבר. נראה לי שהוא חש שוב מבוכה. הוא לקח את
הקערה וחזר למטבח. כשחזר, הוא אמר, "הם עדיין באים לשתות."
אז הוא אמר, "אני יורד. אחזור יותר מאוחר לראות אם את צריכה
משהו."
"אוקיי."
הוא הלך.
כשהוא חזר, פקחתי את עיניי.
"חשבתי שאת ישנה," הוא אמר.
"לא."
"את צריכה לישון. איך את מרגישה?"
"עדיין חלשה. זה לא כל כך ההרגשה בגוף שלי."
"מה את מרגישה?"
"כאילו חלק מחיי כבר סוּמן בשבילי - החלק העָקר."
"אי־אפשר לצפות מאישה לקחת דבר כזה בקלות."
"מה לגבי הגבר?"
"את מתכוונת למאט? את לא חושבת לחזור אליו, נכון?"
"לא, אני מתכוונת לכל גבר אחר."
"אם הייתי הגבר, זה לא היה משנה לי. אני לא יודע לגבי כל גבר
אחר."
לא אמרתי דבר. אולי רציתי שהוא יאמר את זה, אבל לא התכוונתי
לכך.
"אני צריכה לישון עכשיו," אמרתי.
הוא כיבה את האור והלך לחדר שבו הייתה הספה. הוא סגר את
הדלת.
* Tadpole, רֹאשן באנגלית. (המתרגמת)