ההגעה
אדם פשוט בשנות העשרים לחייו נסע בעיצומו של קיץ מעיר הולדתו המבורג אל
העיירה דאבוֹס־פְּלאץ שבקנטון גְראובּוּנדן. הוא תכנן לשהות בה שלושה שבועות.
מהמבורג עד שם למעלה, זו הלוא נסיעה ארוכה; בעצם ארוכה מדי לשהייה
קצרה כל־כך. המסלול חוצה חבלי ארץ אחדים, מטפס ויורד לסירוגין, עובר
מהרמה הבווארית עד לחוף ימת קוֹנסטַנץ, משם באונייה על גלים מקפצים,
והלאה מעל תהומות שנחשבו פעם בלתי עבירות.
מרגע זה המסע, שהתקדם עד כה בקצב משביע רצון ולאורך נתיבים ישירים,
הולך ונעשה מקוטע. יש להתמודד עם עיכובים ועם הליכים מנהליים. בעיירה
רוֹרְשאך שעל אדמת שווייץ שוב עולים לרכבת, אלא שנאלצים לרדת בלַנדקְוַרט,
תחנה הררית קטנה, כדי להחליף רכבות. לאחר המתנה על רציף חשוף לרוחות
שמשקיף אל נוף משמים, עולים לרכבת הרים שנעה על גבי מסילה צרה. הקטר
קטן המידות אך רב העוצמה יוצא לדרך, ומרגע זה מתחיל הקטע ההרפתקני של
המסע, עלייה תלולה ועיקשת שדומה כי אין לה סוף. תחנת לַנדקְוַרט נמצאת
בגובה בינוני, אבל מכאן ואילך תוואי הנסיעה משתחל בין צוקים פראיים ומטפס
אל תוך נוף הררי של ממש.
הַאנְס קַסטוֹרפ – זה שמו של הצעיר – ישב בגפו בתא קטן מרופד באפור, וברשותו
שמיכת צמר דקה מגולגלת, תיק יד עשוי עור תנין שקיבל מדודו ואפוטרופסו
הקונסול טינַפְּל – אם כבר מזכירים שמות – ומעיל חורף תלוי על קולב ומתנדנד
לפי קצב הנסיעה. הוא ישב ליד חלון פתוח, ומכיוון שהשעה התאחרה והאוויר
נעשה קריר, הרים בן הטיפוחים המפונק את צווארון מעיל הקיץ שלו, שגזרתו
הייתה רחבה לפי צו האופנה ובטנתו עשויה משי. לידו על המושב היה מונח ספר
בכריכה רכה, שמו Ocean Steamships , שבו עיין מפעם לפעם בתחילת המסע;
אבל זה זמן מה נזנח הספר, וכריכתו הלכה והתכסתה חלקיקי פיח שחדרו מבעד
לחלון יחד עם הבל נשיפותיו המאומצות של הקטר המחרחר.
שני ימי נסיעה מפרידים בין האדם – אפילו אותו אדם צעיר שטרם הכה שורש
בחיים – ובין השגרה היומית שלו, כלומר כל מה שהוא מכנה חובותיו, תחביביו,
דאגותיו וציפיותיו, וזה הרבה יותר ממה שהעלה בדעתו כשהתיישב בכרכרה
בדרכו אל תחנת הרכבת. המרחב המשתרע בין האדם ובין סביבתו הטבעית בשעה
שהוא חולף על פניו מגלם בתוכו כוחות שמקובל לייחס לזמן; משעה לשעה
המרחב מייצר תמורות פנימיות, שדומות במידה רבה לאלה שהזמן מחולל ואף
גוברות עליהן מבחינות מסוימות. בדומה לזמן, המרחב מוליד את השכחה, אלא
שהוא עושה זאת על ידי הרחקת האדם ממערכות היחסים שלו והעתקתו למצב
חופשי וראשוני. אפילו את האדם הפדנטי והזעיר־בורגני הוא הופך בן רגע לסוג
של נווד. יש המשווים בין הזמן ללֵתֶה, נהר השכחה המיתולוגי; אבל האוויר
שנושמים בנכר גם הוא משכר ומשכיח, ואף שפעולתו פחות יסודית, היא מהירה
שבעתיים.
כזאת הייתה גם התנסותו של האנְס קַסטוֹרפ. מלכתחילה לא תכנן להתייחס אל
הנסיעה הזאת ברצינות יתרה ולהניח לה להשפיע על חייו. הוא ראה בה משימה
שיש להשלים במהרה כדי לצאת ידי חובה, וכל כוונתו הייתה לשוב הביתה
כלעומת שנסע ולהמשיך במסלול חייו בנקודה שבה נאלץ לסטות ממנו לזמן מה.
עוד אתמול היה מרוכז כולו בעיסוקיו היומיומיים והרהר במה שקרה זה עתה,
בחינות הסיום שלו, ובמה שעמד לקרות, הצטרפותו לחברת "טוּנדֶר את וילְמְס –
מספנות, הנדסת מכונות וייצור דוודים". הוא ציפה בקוצר רוח, ככל שהמזג שלו
אפשר זאת, למה שעתיד לקרות בתום שלושת השבועות. אלא שכעת התחוור לו
שהנסיבות מצריכות את תשומת ליבו המלאה, ואל לו להקל בהן ראש. הובלתו
אל על למחוזות שמעולם לא נשם את האוויר שלהם, שלמיטב ידיעתו תנאי החיים
השוררים בהם שונים ומשונים, דלים ומוגבלים – כל זה החל לעורר בו מידה רבה
של התרגשות ואף של חרדה. לא זו בלבד שהשאיר את מולדתו ואת שגרת חייו
הרחק מאחוריו, הן היו עכשיו גם עמוק מתחתיו, ועדיין העלייה נמשכת. ובעודו
מרחף בין הנודע לבלתי נודע תהה איך ירגיש שם למעלה. אולי היה זה לא נבון
ואף מסוכן לאדם כמוהו, שהורגל מינקות לנשום אוויר בגובה של מטרים אחדים
מעל פני הים, להניח לעצמו להיטלטל לאזורים כה קיצוניים בלי לשהות לפחות
ימים אחדים במקום שגובהו ממוצע? הוא השתוקק להגיע ליעד, שכן שם למעלה,
כך דימה בליבו, אפשר לחיות כמו בכל מקום בלי שהטיפוס המתמשך יזכיר לך
עד כמה הסביבה הזאת לא מתאימה לך. הוא הסתכל מבעד לחלון: הרכבת נטתה
הצידה בעודה פונה למעבר הרים צר; הוא ראה את הקרונות הקדמיים, הוא ראה את
הקטר המתנשף בכבדות ואת גושי העשן החומים, הירוקים והשחורים מתפזרים.
מים געשו בעמק לימינו, ובין הסלעים לשמאלו הרימו אשוחיות את ראשן אל
השמיים האפורים. מנהרות התקרבו והחושך בא, וכששב אור היום נפערו תהומות
רחבות ידיים ובמעמקיהן מכונסות עיירות. התהומות שוב נסגרו, ובעקבותיהן
הופיעו מעברי הרים חדשים עם פה ושם שרידי שלג בסדקים ובנקיקים. הרכבת
נעצרה בתחנות קטנות ועלובות שבהן הסתיימה המסילה, ויצאה מהן בכיוון
ההפוך, וזה גרם בלבול, שכן היה קשה להתמצא בכיוון ולהבין לאן נוסעים.
ככל שהרכבת הוסיפה להתקדם בנוף ההררי, כן הלכו והתגלו תצפיות מרהיבות
אל עולם תעתועים של פסגות עילאיות, ושוב נעלמו מעיני הצופה הנפעם בשל
עיקולים במסילה. האנְס קַסטוֹרפ העלה בדעתו שהשאיר מאחוריו את אזור העצים
הנשירים, ואיתו, כך סבר, גם את ציפורי השיר. המחשבה הזאת על סיום ועל
התמעטות, שלוותה בתחושה קלה של סחרחורת ושל בחילה, גרמה לו להליט
לרגע את עיניו בידו. התחושה חלפה. הוא הבחין שהעלייה הסתיימה. הרכבת
צלחה את מעבר ההרים והתקדמה כעת בניחותא בעמק מישורי.
השעה הייתה כמעט שמונה בערב והאור היה עדיין מלא. אי־שם במעמקי הנוף
נראה פתאום אגם שמימיו אפורים וגדותיו התלולות מכוסות יערות שחורים של
אשוחיות. היערות הלכו והידלדלו ככל שטיפסו מעלה עד שלא נותרה אלא קרקע
סלעית קירחת אפופה ערפל. הרכבת נעצרה בתחנה קטנה, בדאבוֹס־דוֹרף, כך
נודע להאנְס קַסטוֹרפ מההכרזה שנשמעה על הרציף, והוא הבין שהוא מתקרב
למחוז חפצו. ופתאום שמע לידו את קולו של יוֹאכים צימְסֶן, הקול הנינוח של בן
דודו אומר בחיתוך דיבור המבורגי: "הי, אתה, למה אתה לא יורד?" וכשהסתכל
החוצה עמד לא אחר מאשר יוֹאכים על הרציף, מתחת לחלונו, במעיל צמר חום
וללא כיסוי ראש. הוא נראה בריא יותר משנראה אי פעם. הוא צחק ושוב אמר:
"נו, תרד כבר, לְמה אתה מחכה?"
"אבל עוד לא הגעתי," אמר האנְס קַסטוֹרפ בתדהמה והוסיף לשבת.
"ועוד איך הגעת. זה הכפר דאבוֹס. מפה קרוב יותר לבית המרפא. הזמנתי לנו
כרכרה. תן לי את החפצים שלך."
ובצחוק מבולבל, כולו נרעש מההגעה ומהמפגש, הושיט לו האנְס קַסטוֹרפ
מבעד לחלון את תיק היד, את מעיל החורף, את שמיכת הצמר המגולגלת, את מקל
ההליכה והמטרייה, ולבסוף גם את Ocean Steamships . ואז עבר במסדרון הצר
וקפץ אל הרציף כדי לברך את בן דודו לשלום כדבעי, באופן אישי כביכול. זה
נעשה ללא השתפכות, כמקובל בין אנשים שנוהגים בקור רוח ובאיפוק. אכן מוזר
הדבר, אבל מאז ומתמיד נמנעו השניים מלקרוא זה לזה בשם הפרטי, מהסיבה
הפשוטה שחששו מפני רגשנות יתר. ומאחר שלא ממש יכלו לפנות זה לזה בשם
המשפחה, הצטמצמו לכינוי הגוף "אתה". זה היה הרגל מושרש אצל בני הדודים.
גבר לבוש מדים שלראשו כובע מצחייה עמד בצד וצפה בהם בשעה שלחצו
ידיים בתנועה חפוזה ומעט נבוכה – צימְסֶן הצעיר בעמידה צבאית – וניגש אליהם
כדי לבקש את כרטיס הכבודה של האנְס קַסטוֹרפ. הוא הציג את עצמו כקונסיירז'
של בית המרפא הבינלאומי "בֶּרגהוֹף", והסכים להביא את המזוודה הגדולה של
האורח מתחנת הרכבת שבדאבוֹס־פְּלַאץ כדי לאפשר לאדונים להגיע ישירות
לארוחת הערב. האיש צלע באופן בולט, ולכן פתח האנְס קַסטוֹרפ בשאלה: "האם
הוא נכה מלחמה? למה הוא צולע כך?"
"בטח!" השיב יוֹאכים בנימה מרירה משהו. "נכה מלחמה! אצלו זה בברך; או
על כל פנים זה היה בברך, והוציאו לו את הפיקה."
האנְס קַסטוֹרפ מיהר להתעשת. "אני מבין," אמר וזקף את ראשו, ובעודם צועדים
שלח מבט חטוף לאחור. "אתה רוצה לומר לי שאצלך יש עדיין בעיה כזאת? אתה
הרי נראה כאילו כבר קיבלת את הקצונה ובזה הרגע חזרת מתמרון." והוא לכסן
מבט אל בן דודו.
יוֹאכים היה גבוה ממנו ובעל מבנה גוף רחב משלו, התגלמות כוח הנעורים, כמו
נולד ללבוש מדים. הוא היה כהה שיער וכהה עור מטבעו, זן שמולדתו הבלונדית
מולידה לפעמים, וגון פניו השזופות היה כמעט כשל ברונזה. היו לו עיניים
גדולות ושחורות ושפם כהה ודק מעל שפתיים מלאות ומעוצבות היטב, ויופיו
היה מושלם אלמלא אוזניו הבולטות. הן היו מקור מועקה ודאגתו היחידה עד לא
מזמן. כרגע היו לו דאגות אחרות. האנְס קַסטוֹרפ הוסיף ואמר:
"אתה חוזר איתי להמבורג, נכון? אני לא רואה שום מניעה."
"איתך להמבורג?" שאל בן הדוד והפנה אליו את עיניו הגדולות, הענוגות,
שבחמשת החודשים האחרונים נעשו יגעות, אפילו עגמומיות. "מתי?"
"נו, בעוד שלושה שבועות."
"כמובן. אתה כבר חושב על החזרה הביתה," אמר יוֹאכים. "תהיה קצת סבלני,
רק הגעת. שלושה שבועות הם הרי כמעט שום דבר בשבילנו פה למעלה. אבל
בשבילך, שהגעת לביקור ואתה מתכנן להישאר פה רק שלושה שבועות, ברור שזו
תקופה ארוכה. תסתגל קודם למקום, אתה תראה שזה בכלל לא מובן מאליו. וחוץ
מזה, האקלים הוא לא הדבר היחיד המשונה אצלנו. אם תפקח את העיניים תראה
פה כל מיני דברים חדשים. ולגבי מה שאמרת עליי, המצב שלי לא כל־כך מזהיר.
'הביתה בעוד שלושה שבועות', זו צורת חשיבה שמתאימה לשפלה. נכון שאני
שזוף, אבל זה בעיקר שיזוף מהשלג, ואין לזה שום משמעות. וכמו שבֵּרֶנס תמיד
אומר, והוא שוב אמר את זה בביקורת האחרונה, סביר להניח שאצטרך להישאר
פה עוד חצי שנה."
"עוד חצי שנה? השתגעת?" הזדעק האנְס קַסטוֹרפ. זה עתה התיישבו השניים
בכרכרה צהובה שהמתינה להם בכיכר המרוצפת הסמוכה לתחנת הרכבת, שלא
הייתה אלא סככה. ובעוד צמד הסוסים החל לגרור את הכרכרה היטלטל האנְס
קַסטוֹרפ בעצבנות על המושב הנוקשה ואמר במורת רוח: "עוד חצי שנה? אבל
אתה פה כבר כמעט חצי שנה! כמה זמן צריך...!"
"נכון, זמן," אמר יוֹאכים. הוא הנהן פעמים אחדות בלי להפנות את ראשו
והתעלם מהתרעומת הכנה של בן דודו. "אין לך מושג איך הם מתייחסים פה לזמן
של בני האדם. שלושה שבועות הם בשבילם כמו יום אחד. חכה ותראה. אתה עוד
תלמד איך החיים מתנהלים פה," אמר והוסיף: "כאן האדם משנה את המושגים
שלו."
האנְס קַסטוֹרפ הביט ארוכות בבן דודו מן הצד ואמר בניד ראש: "אבל אתה
באמת הבראת בצורה יוצאת דופן."
"כן? כך זה נראה לך?" השיב יוֹאכים. "אני מודה שגם אני מרגיש כך," אמר וזקף
את גוו על מושבו, אבל מייד שב לתנוחה שפופה. "האמת שהמצב שלי השתפר,"
הסביר, "אבל אני עדיין לא בריא. באונה השמאלית למעלה, איפה ששמעו את
החרחור, יש עכשיו רק אוושה מחוספסת. זה לא כל־כך חמור, אבל למטה החספוס
עדיין מאוד חזק, ויש גם רשרושים בחלל הבין־צלעי השני."
"איך נהיית מלומד," אמר האנְס קַסטוֹרפ.
"נכון, יופי של מלומדוּת," השיב יוֹאכים. "הייתי שמח לוותר עליה ולחזור
לשירות הצבאי. אבל יש לי עדיין ליחה," אמר ומשך בכתפיו בתנועה רפה
ותקיפה גם יחד, שכלל לא הלמה אותו. והוא הראה לבן דודו משהו שהוציא
חלקית מתוך הכיס הצדדי של מעילו, הקרוב אליו, ומיהר להחזירו לכיס: בקבוקון
שטוח ומעוקם עשוי זכוכית כחולה ועליו פקק מתכת. "רובנו פה למעלה מחזיקים
אחד כזה," אמר. "המצאנו לו אפילו שם, מין כינוי חיבה מצחיק כזה. אתה מסתכל
על הנוף?"
האנְס קַסטוֹרפ אכן הסתכל על הנוף ואמר: "מדהים!"
"באמת?" שאל יוֹאכים.
הם נסעו תחילה לאורך תוואי העמק, ברחוב המקביל למסילת הרכבת ובו שורה
בלתי סדירה של בתים, ואז פנו שמאלה, חצו את המסילה הצרה ועברו מעל פלג
מים. משם עלתה הדרך במדרון מתון לעבר צלע הר מיוערת, שבה נראה כר דשא
בולט מעט בשיפוליו ועליו בנוי בניין מוארך שחזיתו פונה לכיוון דרום־מערב.
מעל הבניין התנוסס מגדל ועליו גג בצורת כיפה. חזית הבניין, שבה כבר דלקו
אורות הערב הראשונים, הציגה לראווה מספר רב כל־כך של מרפסות עד שנראתה
ממרחק נקבובית ומחוררת כמו ספוג. עד מהרה החלה החשכה לרדת. השקיעה
האדמדמה שהאירה את השמיים המכוסים שכבת עננים אחידה נמוגה כעבור שעה
קלה, והנוף טבל באור הביניים הנוגה, הדהוי ונטול החיים של שעת בין הערביים.
העמק המוארך והעקלקל הזרוע בתים הלך והתכסה נקודות אור, הן בקרקעיתו
והן בשתי צלעותיו, בייחוד בצלע הימנית הקמורה, שעליה התנשאה בנייה בצורת
טרסות. בצד שמאל הוליכו שבילים אל המדרון המדושא ונעלמו לתוך האפלה
העמומה של יערות עצי המחט. ההרים הרחוקים ברקע, היכן שהעמק הלך ונעשה
צר, עטו גוון כחול־אפור קהוי. רוח ערב נשבה והאוויר נעשה צונן.
"לא. למען האמת אני לא ממש נדהם מהנוף," אמר האנְס קַסטוֹרפ. "איפה
הקרחונים, השלג, הפסגות המרשימות? מה שאני רואה פה לא עושה רושם גבוה
כל־כך."
"ההרים פה מספיק גבוהים," השיב יוֹאכים. "כמעט בכל מקום אפשר לראות את
קו העצים. הוא ממש בולט לעין, האשוחיות נגמרות, הכול נגמר, שום דבר לא
צומח, יש רק סלעים, כמו שאתה רואה. שם במרחק, מימין לשוַרצהוֹרְן, הפסגה
המחודדת הזאת, יש לך אפילו קרחון. אתה רואה את הכתם הכחול הזה? הוא
לא גדול, אבל הוא קרחון אמיתי, קוראים לו סְקָלֶטָה. וגם על פִּיץ־מישֶל ועל
טינצֶנהוֹרְן, שם בפרצה בין ההרים, מפה אי־אפשר לראות אותם, גם שם יש שלג
במשך כל השנה."
"שלג תמידי," אמר האנְס קַסטוֹרפ.
"כן, אפשר לומר שהוא תמידי. כל הפסגות האלה גבוהות. אבל גם אנחנו פה
גבוהים בטירוף, תאמין לי, אלף שש מאות מטר מעל פני הים. בגובה כזה לא ממש
מרגישים את הפרשי הגבהים."
"נכון, איזה טיפוס עשתה הרכבת! אני מודה שזה היה מפחיד. אלף שש מאות
מטר! זה כמעט חמשת אלפים רגל, אם אני לא טועה. בכל חיי לא הגעתי לגובה
כזה." ומתוך סקרנות נשם האנְס קַסטוֹרפ עמוק כדי לבחון את האוויר הזר. הוא
מצא אותו רענן ותו לא. זה היה אוויר נטול ריח ולחות, אוויר ללא תוכן שנשאף
פנימה בקלות ולא דיבר אל הנשמה.
"מעולה!" אמר מתוך נימוס.
"כן, האוויר פה מפורסם. אבל הנוף לא נראה במיטבו הערב. לפעמים הוא
עושה רושם טוב יותר, במיוחד כשהוא מושלג. אלא שמהר מאוד הוא נמאס עליך.
תאמין לי שאנחנו פה למעלה כבר לא יכולים להסתכל עליו," אמר יוֹאכים, ופיו
התעוות בהבעת מיאוס שנראתה מוגזמת ונטולת ריסון עצמי ואף היא לא הלמה
אותו.
"אתה מתבטא בצורה משונה," אמר האנְס קַסטוֹרפ.
"בצורה משונה?" שאל יוֹאכים ושלח מבט מודאג במקצת אל בן דודו.
"לא, לא, אני מבקש סליחה. זה רק היה נדמה לי לרגע," מיהר האנְס קַסטוֹרפ
לומר. לאמיתו של דבר התכוון לניסוח "אנחנו פה למעלה", שיוֹאכים כבר נקט
שלוש או ארבע פעמים, ושעשה עליו משום מה רושם מעיק ומשונה.
"אתה רואה את בית המרפא שלנו? הוא עוד יותר גבוה מהעיירה," הוסיף
והסביר יוֹאכים. "בחמישים מטר. בעלון המידע כתוב מאה, אבל זה רק חמישים.
בית המרפא שנמצא הכי גבוה הוא 'שַאצאלְפ', הלאה בכיוון ההוא, אבל אי־אפשר
לראות אותו. בחורף דרכי הגישה לשם חסומות, והם נאלצים להוריד את הגופות
שלהם במזחלת."
"הגופות שלהם? נו באמת! מה זה צריך להיות!" הזדעק האנְס קַסטוֹרפ. והוא
פרץ בצחוק עז ובלתי נשלט שזעזע את בית החזה שלו. שרירי פניו, שנעשו מעט
נוקשים ברוח הקרירה, נמתחו לכדי העוויית כאב. "במזחלת! ואת זה אתה מספר
לי ככה, בשיא השלווה? אתה נהיית ממש ציניקן בחמשת החודשים האלה!"
"מה פתאום? אני בכלל לא ציניקן," השיב יוֹאכים ומשך בכתפיו. "וממילא
לגופות כבר לא אכפת... אם כי בהחלט ייתכן שהאנשים נעשים פה ציניים. בֵּרֶנס
עצמו הוא ציניקן זקן, וגם טיפוס מיוחד במינו, חבר ותיק באחוות סטודנטים,
מנתח מבריק לפי מה שמספרים. אני בטוח שהוא ימצא חן בעיניך. יש גם רופא
בשם קְרוֹקוֹבסקי, האסיסטנט שלו, אדם שמבין עניין. בעלון המידע מציינים
במיוחד את העבודה שלו עם הפציינטים: הוא מתמחה בנתיחת הנפש."
"במה הוא מתמחה? בנתיחת הנפש? אבל זה פשוט דוחה!" קרא האנְס קַסטוֹרפ,
וכעת גברה עליו עליצותו. הוא לא יכול עוד להשתלט עליה, נתיחת הנפש הגדישה
את הסאה, והוא געה בצחוק עד שרכן לפנים ודמעות זלגו מתחת ליד שכיסתה את
עיניו. יוֹאכים צחק אף הוא בכל ליבו, ודומה כאילו הצחוק היטיב איתו. וכך קרה
ששני הצעירים ירדו במצב רוח מרומם מהכרכרה, לאחר שהובילה אותם לבסוף
בקצב הליכה בדרך הגישה התלולה המסתיימת בלולאה מול שער הכניסה של בית
המרפא הבינלאומי "בֶּרגהוֹף".
*****
על הספר
בשנת 1912 שהה תומאס מאן שבועות אחדים לצד אשתו בבית מרפא באלפים השווייצרים, ובשל הצטננות נבדק על ידי רופא, שמיד גילה "נקודה לחה בריאותיו". שנים רבות אחר־כך סיפר באחת מהרצאותיו: "הרופא הבטיח לי שאנהג בחכמה אם אישאר שישה חודשים להירפא. אילו הייתי שועה לעצתו, מי יודע, אולי הייתי עדיין שם. במקום זה כתבתי את הר הקסמים."
גיבור ספרו של מאן בא כמוהו לביקור של שלושה שבועות בבית המרפא "ברגהוף" שבראש הר הקסמים, אלא שהוא דווקא נענה לעצת הרופא, נשאר שם, ובסופו של דבר מבלה שם את שבע השנים הבאות.
על ראש הר הקסמים יצר תומס מאן מעין מיקרוקוסמוס של חברה רב לאומית אירופית. הוא שתל בה צעיר רגיל מן החברה הגרמנית הבורגנית, והנחית עליו שפע של השפעות שונות ומגוונות המביאות את הגיבור לעסוק במהויות הקיום האנושי. אט-אט מגלה הגיבור את החופש הגלום בהיותו חולה, חופש מהשכל הישר ומהמחויבויות שמטילה השגרה – החופש להיות הוא עצמו.
הר הקסמים, מהבולטות ביצירותיו של מאן, ראה אור בשנת 1924 והיה לאחת הקלאסיקות של המאה ה-20. זוהי יצירה רבת שכבות, מאתגרת, עמוקה ומורכבת והיא מוגשת כעת בתרגום חדש לעברית. בסוף הספר מובאת הרצאה שנשא מאן על נסיבות כתיבת הספר.