עדנה קפלן-הגלר
דידי שם זמני
פרק 1:
הפּציעה
היא לא זכרה כמעט כלום. רק מכה חזקה, כאב ורעש של מכונית, צעקה של "קחו אותה מהר לרופא." בקול של ילד, טלטולים וּכאב חד.
אחר כך התעוררה בחדר מואר, בתוך כלוב גדול ונקי. ריח של דם טרי עמד באוויר ותחבושות עטפו אותה בבטן וּבגב.
בזהירות ניסתה להזיז את עצמה, אך לא יכלה.
"לאט לאט," שמעה מאחור קול. מישהו התקרב אליה, וכשנעמד לידה הבחינה בגבר צעיר שגחן וליטף את ראשה. "את פצועה. דליה ואני טיפלנו בך. אל תזוזי. מחר כבר תרגישי יותר טוב. בינתייםתנוחי ותהיי שקטה. זה חשוב."
יורם, כך הבינה מאוחר יותר, היה הרופא במקום ודליה, נערה צעירה שלמדה ועזרה לו.
מבחוץ הגיעו לאוזניה נביחות כלבים ויללות של חתולים.
באיטיות ליקקה מעט מים מקערית שהניחו לפניה, והמים טפטפו על זקנה הצהוב הקצר. הרוח שרקה וּמעבר לחלון המסורג יכלה להבחין בתנועות ענפי הברוש.עיניה עקבו אחריהן, עד שנרדמה.
כמה ימים עברו והיא הרגישה שכוחותיה חוזרים אליה.
"את מבריאה," דיבר אליה יורם בזמן הביקור והבדיקה במרפאה. "נכון שתישאר לך צלקת מכוערת בחלק העליון של הירך, אבל אין מה לעשות." הוא טפח קלות על גבּהּ, "החדשות הטובות הן שאַת עוברת היום לגור עם כלבים אחרים. מהיום, לא תהיי לבד. תישארי שם עד שיבוא מישהו שירצה דווקא בך וייקח אותך אליו."
היא הרימה את ראשה והסתכלה בו.
"זה מקום מיוחד," אמר כאילו בתשובה לעיניה החוקרות. "לכאן מביאים כלבים וחתולים שמוצאים ברחוב, בשדה, או כאלה שהבעלים עצמם מוסרים אותם אלינו מסיבות שונות, כדי שימצאו להם בית אחר. אנחנו מטפלים בכולם, עד שמגיע מישהו שבוחר אחד מהם ולוקח אותו אליו."
היא זקפה את אוזניה והשערות הבהירות והעדינות בצידם הפנימי של תנוכי אוזניה הזדקרו גם הן. אפָּהּ השחור בקצה ראשה המוארך והחד היה רטוב. במהירות ליקקה בלשונה את שפתיה, כמו תמיד בזמן התרגשות, והסתכלה ביורם בריכוז.
"כבר עברו יותר משבועיים שאַת כאן, ואף אחד לא שאל עלייך." הוסיף והשתתק. "אני מצטער, אני לא יודע למי היית שייכת קודם. גם על הקולר שהיה על צווארך לא היה סימן זיהוי שיְשייך אותך למישהו וגם על גופך לא מצאנו כל סימן. לכן, אני גם לא יודע את שמך."
ידיו ליטפו את גופה. הן היו חמוֹת, ועיניו החוּמות והטובות הסתכלו וּבחנו אותה. "זה לא נכון לחיות בלי שֵׁם. לכן, דליה ואני החלטנו לקרוא לך בינתיים בשם זמני, עד שתהיי שייכת למישהו שירצה בך ויקרא לך בשם שיבחר." הוא חיכה זמן והמשיך, "כאן, יהיה שמך דידי."
היא לא כשכשה בזנבהּ.
"איזה שם טיפשי," חשבה, "ממש לא מוצא חן בעינַי."
כאילו קרא את מחשבותיה, אמר לה יורם, "אל תדאגי, זה רק שם זמני." אחר כך הוציא מארונית קולר אדום, הצמיד לו תווית וּפנה אליה, "הנה רשמתי את שמך וכתובת המקום. בינתיים את שייכת לכאן."
פרקים ראשונים נוספים >>>