ראשונים הגיעו העורבים.
להקת עורבים שלמה.
הם הקיפו את בית הקברות במבנה תעופתי מוקפד. עיניהם השחורות הקטנות צפו, צפו בנוקשות, בעוד גופיהם השחורים החלקים נחבטים במשבי הרוח. הם התעלמו מהחום היבש והקופח, ומהאוויר דל החמצן כתוצאה משריפות הפרא שהשתוללו לא רחוק. אלה חרכו את שמי הארגמן והמטירו ריבועי אפר חמים על ראשי המתאבלים.
מי שאוזנם הייתה כרויה ועינם הייתה פקוחה לדברים שכאלה, לא יכלו שלא להבחין באות הברור. פלומה סַנְטוֹס, שהייתה משוכנעת שמותו הפתאומי של בנה לא היה מקרי, הבינה את משמעותם האמיתית של העורבים: הם לא היו רק אות לבאות, אלא בְּשוֹרָה – סימן לבואו של הנצר הבא בַּשושלת – שהוא נוכח ממש כאן בבית הקברות.
חשדותיה התאמתו ברגע שכרכה את זרועה המנחמת סביב חבֵרתו מוכת היגון של בנה, והרגישה את החיים הנובטים בתוכה.
הנצר האחרון לשושלת סנטוס.
נכדה שנבואות עתיקות בישרו את גורלה.
אך אם העורבים מודעים לכך, גם אחרים עלולים לדעת על קיומה. אלה שרוצים יותר מכול לחסל את הילדה שטרם נולדה – לוודא שלעולם לא תממש את זכותה המוּלדת.
פלומה, שביטחונה של נכדתה עמד לנגד עיניה, נטשה את ההלוויה דקות ארוכות לפני שחופן האדמה הראשון נזרק על הארון. היא נדרה לשמור על שתיקה, להיעלם, עד שימלאו לילדה שש-עשרה שנים, עד שתזדקק לעצה שרק פלומה תוכל להעניק לה.
שש-עשרה שנים להתכונן.
שש-עשרה שנים לשקם בהן את כוחותיה המידלדלים, ללבות את גחלת המורשת, עד שיגיע הזמן להעבירהּ הלאה.
היא קיוותה שתחזיק מעמד עד אז. מותו של בנה גבה ממנה מחיר יקר, יקר יותר מִצער.
אם לא תצליח לשרוד, אם לא תצליח להגיע לנכדתה במועד, הילדה תמות מוות טראגי בטרם עת, כפי שקרה לאביה. פלומה לא יכולה לקחת את הסיכון הזה.
הילדה הזו היא הנצר האחרון לשושלת.
דברים רבים מדי מוטלים על הכף.
גורל העולם כולו מוטל על כתפיה של הילדה שטרם נולדה.