הולכים לפגוש את האיש | טעימה

סיפוריו של ג'יימס בולדווין, מגדולי הסופרים האמריקנים, התפרסמו במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה־20. בסיפורים אלה, בין שהם מתרחשים בעיר התוססת ובין שבאווירה כפרית־דתית, היטיב בולדווין להעמיד תשוקות גדולות, אהבה ואנושיות אל מול ולצד יחסי כוח, אלימות וגזענות.

 

פתיחה לסיפור "הולכים לפגוש את האיש",

הולכים לפגוש את האיש
מאנגלית: יואב רוזן


"מה קרה?" היא שאלה.
"אני לא יודע," הוא אמר וניסה לצחוק. "כנראה שאני עייף."
"אתה עובד קשה מדי," היא אמרה. "אני כל הזמן אומרת."
"טוב, לעזאזל, אישה," אמר, "זאת לא אשמתי!" הוא ניסה שוב;
גם הפעם נחל כישלון חרוץ. ואז הוא רק שכב שם, שקט, כועס וחסר
אונים. ריגוש מילא אותו כמו כאב שיניים, אבל סירב לעורר את
הבשר. הוא ליטף את שדהּ. זאת הייתה אשתו. הוא לא יכול לבקש
שתעשה בשבילו רק משהו קטן, רק כדי לעזור לו קצת, רק לרגע, כמו
שהיה יכול לבקש מבחורה כושית. הוא שכב שם, ונאנח. התמונה של
בחורה שחורה עוררה, כמו אור מרוחק, איזה ריגוש נידח בתוכו; אבל
שוב, הריגוש דמה יותר לכאב; במקום להכריח אותו לפעול, הוא מנע
כל פעולה.
"לךְ לישון," היא אמרה, ברוך, "יש לך יום קשה מחר."
"כן," הוא אמר, התגלגל על צִדו והפנה פניו אליה, כף ידו האחת
עדיין מכסה על אחד משדיה. "כושים מזוינים. החיות השחורות
המסריחות האלה. היה אפשר לחשוב שהם ילמדו. לא היית חושבת
שהם ילמדו? זאת אומרת, לא היית חושבת?"
"הם הולכים להיות שם מחר," היא אמרה והסירה מעליה את ידו,
"תנסה לישון קצת."
הוא שכב שם, ידו האחת בין רגליו, ובהה במִקלט השברירי שהייתה
אשתו. אור קלוש הגיח מבין התריסים; הירח היה מלא. הרחק משם,
שני כלבים נבחו זה על זה, הלוך ושוב, בעיקשות, כאילו ניסו לקבוע
ביניהם פגישה. הוא שמע מכונית שמתקרבת על הכביש לכיוון צפון,
התרומם לחצי־ישיבה והושיט יד לנרתיק האקדח שנח על כיסא ליד
המיטה, על המכנסיים שלו. האור פגע בתריסים וכמו שייט ברחבי
החדר ואז נעלם. קול המכונית גווע, הוא שמע אותה עולה על דרך
החצץ ואז לא שמע אותה עוד. בטח כמה סטודנטים עבי־שפתיים
בדרכם חזרה לקולג' ההוא - אבל מאיפה? שעון היד שלו הראה
שתיים לפנות בוקר. הם יכולים לבוא מכל מקום, מחוץ למדינה קרוב
לוודאי, והם יהיו מחר בבית המשפט. הכושים התכוננו. טוב, גם הם
יהיו מוכנים.
הוא גנח. הוא רצה לתת מוצא לדבר הזה שעלה בתוכו, מה שלא
יהיה; אבל לשווא. לעזאזל! אמר בקול רם, התהפך שוב על צדו,
הרחק מגרֵייס, ובהה בתריסים. הוא היה גבר גדול ובריא, ומעולם
לא התקשה להירדם. והוא עדיין לא היה זקן עד כדי כך שתהיה
לו איזושהי בעיה להעמיד אותו - הוא היה בסך הכול בן ארבעים
ושתיים. והוא היה איש טוב, ירא־שמיים, כל חייו השתדל לעשות את
המוטל עליו, וכבר כמה שנים שימש בתפקיד סגן־שריף. שום דבר לא
הטריד אותו בעבר, ובטח לא הפריע לו להעמיד אותו. לפעמים, ברור,
כמו כל גבר אחר, ידע שהוא רוצה קצת יותר פלפל ממה שגרייס
יכלה לתת, ואז היה נוסע לאנשהו ואוסף איזו חתיכונת שחורה או
פשוט עוצר אותה, זה הרי הסתכם באותו הדבר, אבל הוא לא יכול
להמשיך ולעשות את זה, לא עוד. אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות
ברגע שהתחת שלך חשוף באוויר. והם מנוולים מספיק בשביל להרוג
אדם ברגע כזה, כל אחד מהם, אפילו הבחורה עצמה עלולה לעשות
דבר כזה, בדיוק בזמן שהיא גורמת לך להאמין שאתה עושה לה כל־
כך טוב. הכושים. על מה אלוהים הטוב והרחום חשב כשברא את
הכושים? טוב. הם היו די טובים בזה, זה כן. לעזאזל. לעזאזל. לכל
הרוחות.
כל זה לא עזר לו להירדם. הוא שב והתהפך לעבר גרייס, וקרב
אל גופהּ החמים. עלה בו רגש שמעולם לא הרגיש קודם לכן. הוא
הרגיש שהוא רוצה להחזיק בה, להחזיק בה, להחזיק בה, ולהיטמן
בתוכה כמו ילד ובחיים לא להידרש לקום שוב בבוקר ולרדת העירה
ולהתייצב מול כל הפרצופים האלה, ישו הטוב, הכיעור שלהם!
ובחיים לא להידרש להיכנס שוב לכלא הזה ולהריח את הריח הזה
ולשמוע את המזמורים האלה; בחיים לא להרגיש שוב את השערות
המקורזלות, השמנוניות, המטונפות האלה תחת ידו, בחיים לא לראות
שוב את החזוֹת השחורים האלה קופצים בגלל הדוקרן החשמלי של
הבקר, בחיים לא לשמוע את הגניחות האלה או לראות דם זולג או
את השפתיים השמנות האלה נסדקות או את העיניים הסגורות האלה
נאבקות להיפתח. הם חיות, הם לא יותר טובים מחיות, מה כבר אפשר
לעשות עם אנשים כאלה? שנים במדינה מתורבתת והם עדיין חיים
כמו חיות. הבתים שלהם חשוכים, החלונות מכוסים בחתיכות קרטון
או שעווניות, ורק מהריח אפשר להקיא את כל המעיים החוצה, והם
יושבים להם שם, כל השבט, משריצים ילדים, ככה זה נראה, כל חמש
דקות, וצוחקים ומדברים ומנגנים כאילו אין להם דאגה אחת בעולם,
והוא תיאר לעצמו שבאמת אין להם, וכשניגשו לדלת, הם רק עמדו
שם, באור היום, ורק נראו מטופשים, ולא חשבו על שום דבר חוץ
מאיך יחזרו למה שעשו קודם, ורק אמרו, כן, אדוני, מר גֶ'סי. אני בטח
אעשה את זה, מר ג'סי. מזג אוויר יפה, מר ג'סי. מה, אני מודה לךָ, מר
ג'סי. תקופה מסוימת עבד במרכז של הזמנות בדואר והתפקיד שלו
היה לגבות את התשלומים על הדברים שרכשו. הם היו טיפשים מכדי
להבין שמרמים אותם בלי למצמץ, אבל זה לא היה עניינו - הוא רק
היה אמור לעשות את המוטל עליו. הם איחרו בתשלומים - לא היה
להם שכל לשים קצת כסף בצד; אבל היה קל להפחיד אותם, והוא לא
ממש נתקל אי־פעם בבעיה. להיפך, הם כולם חיבבו אותו, הילדים
היו מחייכים כשהופיע בדלת. לפעמים נתן להם סוכרייה או חתיכת
מסטיק ושפשף את הראשים הקשים והמוארכים שלהם. אולי היה
צריך להרעיל את הסוכריות. הילדים האלה כבר גדלו עכשיו. ואחד
מהם עשה לו צרות היום.
"היה איזה כושי אחד היום," הוא אמר; ואז עצר; הקול שלו נשמע
מוזר. הוא נגע בגרייס. "את ערה?" שאל. היא מלמלה משהו בקוצר
רוח, מן הסתם אמרה לו שיֵלך לישון. זה היה בסדר גמור. הוא ידע
שהוא לא לבד.
"איזה שעה משונה," אמר, "לחשוב על משהו כזה. את מקשיבה?"
היא שוב מלמלה משהו. הוא התהפך על הגב. "הכושי הזה הוא אחד
מהמנהיגים של הכנופיה. כבר היה לנו צרות אִתו. זרקנו אותו לחוות־
עונשין בטח איזה שלוש או ארבע פעמים כבר. טוב, ג'ים סִי הגדול *
וכמה מהבחורים יהיו חייבים לקרוע לכושי הזה טוב־טוב את התחת
היום." הוא העיף מבט לעבר גרייס; לא הייתה לו יכולת לקבוע אם
היא מקשיבה או לא; והוא חשש לשאול שוב. "היה להם תור כזה, את
יודעת, בשביל להירשם״ - הוא צחק, אבל היא לא - "והם לא נשארו
איפה שג'ים סי הגדול רצה שהם יהיו, לא, הם היו חייבים להתחיל
לחסום צירי תנועה בכל האזור של הבית־משפט בשביל שאף־אחד
ושום דבר לא יוכל לעבור, וג'ים סי הגדול אמר להם להתפזר והם
לא זזו, הם רק המשיכו עם השירים האלה, וג'ים סי הגדול חשב שאם
הכושי הזה יזוז האחרים יזוזו גם, כי הוא מנהיג הכנופיה, אבל הוא לא
זז והוא לא נתן לאף־אחד לזוז, אז היו צריכים להרביץ לו ולעוד כמה
מהאחרים וזרקו אותו לניידת - אבל אני לא ראיתי את הכושי הזה
עד שהגעתי לכלא. הם המשיכו לשיר ואני הייתי אמור לגרום להם
להפסיק. טוב, לא הצלחתי לגרום להם להפסיק אבל ידעתי שהוא
יצליח. הוא שכב על הארץ והתפתל ונאנח, הם זרקו אותו לתא לבד,
ודם ירד לו מהאוזניים איפה שג'ים סי הגדול והבחורים שלו החטיפו
לו. לא היית חושבת שהם ילמדו משהו? נתתי לו קצת עם הדוקרן
והוא ככה התפתל עוד קצת וצרח, אבל לא נשאר לו הרבה קול בגרון.
'אתה תגיד להם להפסיק עם השירים האלה,' אמרתי לו, 'אתה שומע
אותי? תגיד להם להפסיק עם השירים האלה.' הוא התנהג כאילו הוא
לא שומע אותי ואני נתתי לו עוד פעם עם הדוקרן, מתחת לבית־שחי,
והוא רק התגלגל על הרצפה והתחיל לצאת לו דם מהפה. הוא כבר
השתין קודם במכנסיים." הוא נעצר בדיבורו. פיו היה יבש והגרון שלו
היה מחוספס כמו נייר זכוכית; כשדיבר, התחיל לכאוב לו בכל הגוף
באותו ריגוש משונה שסירב להתפרק. "'אתם כולכם הולכים להפסיק
עם השירים האלה,' אמרתי לו, 'ואתם הולכים להפסיק לבוא לַבית־
משפט ולהפריע לתנועה ולהטריד את האנשים ולהפריע לנו למלא את
החובה שלנו ולהפריע לרופאים להגיע לנשים לבנות חולות ולהביא
את כל הזבל מהצפון לעיירה הזאת ולעשות לעיירה שלנו שם רע!'"
בזמן שאמר זאת הוא המשיך לדקור את הנער עם הדוקרן, וזיעה זרמה
מתחת לקסדה שעדיין לא הסיר. הנער התגולל בלכלוך ובשתן ובדם
של עצמו וניסה לצרוח שוב כשהדוקרן פגע באשכיו, אבל הצרחה
לא יצאה, רק מין קרקוש וגניחה. הוא עצר. הוא לא היה אמור להרוג
את הכושי. התא התמלא בריח נורא. הנער שכב דומם. "אתה שמעת
אותי?" הוא קרא. "הספיק לך?" השירה נמשכה. "הספיק לך?" כף
רגלו זינקה קדימה, הוא לא ידע שזה הולך לקרות, ופגעה בנער ישר
בלסת. אלוהים, הוא חשב, זה לא כושי, זה שור מזוין, והוא צרח שוב,
"הספיק לך? אתה תגיד להם להפסיק עם השירים האלה עכשיו?"
אבל הנער היה חסר הכרה. ועכשיו הוא עצמו רעד יותר מכפי
שהנער רעד קודם. הוא שמח שאף־אחד לא יכול לראות אותו. בו
בזמן, הוא הרגיש קרוב מאוד לאיזו הנאה משונה מאוד, מסוימת
מאוד; משהו עמוק בתוכו ועמוק בזיכרון שלו ניצת, אבל מה שהיה
טמון בזיכרון הזה חמק ממנו. הוא הסיר את הקסדה. הוא ניגש אל
דלת התא.
"איש לבן," אמר הנער מהרצפה, מאחוריו.
הוא עצר. מסיבה כלשהי, הוא אחז במבושיו.
"זוכר את ג'וליה הזקנה?"
מהרצפה, בפה מוצף־דם ועין אחת פקוחה בקושי ובוהקת כמו
עין של חתול בחשכה, הנער אמר, "לסבתא שלי קראו גברת ג'וליה
בְּלוֹסוֹם. גברת ג'וליה בְּלוֹסוֹם. אתם עוד תקראו לנשים שלנו בשמות
הנכונים. והילדים האלה לא הולכים להפסיק לשיר. אנחנו הולכים
להמשיך לשיר עד שכולכם, אמהות לבנות עלובות שכמוכם, תצאו
לגמרי מדעתכם." ואז הוא עצם את העין האחת; הוא ירק דם; ראשו
צנח בחזרה על הרצפה.
הוא השפיל מבט אל הנער, שנתקל בו פה ושם בשנה האחרונה,
ולפתע נזכר: ג'וליה הזקנה הייתה אחת הלקוחות שלו בהזמנות
בדואר, אישה מבוגרת נחמדה. הוא לא ראה אותה שנים, והניח
שבוודאי כבר מתה.
הוא נכנס לחצר אז, הילד ישב על הנדנדה. הוא חייך אל הילד
ושאל, "ג'וליה הזקנה בבית?"
הילד התבונן בו ארוכות לפני שענה. "אין שום ג'וליה זקנה שגרה
כאן."
"זה הבית שלה. אני מכיר אותה. היא גרה כאן שנים."
הילד נענע בראשו. "אתה אולי מכיר איזה ג'וליה זקנה במקום אחר,
איש לבן. אבל אין שום מישהו בשם הזה שגר כאן."
הוא התבונן בילד; הילד התבונן בו. גילו של הילד ודאי לא עלה
על עשר. איש לבן. אין לו זמן לבזבז על איזה ילד דפוק. הוא צעק,
"הֵי! ג'וליה הזקנה!"
אבל רק הדממה ענתה לו. ההבעה על פני הילד לא השתנתה.
השמש קפחה על שניהם, דוממת ושותקת; עלתה בו תחושה שנקלע
אל סיוט, סיוט שחולם אותו ילד קטן; ואולי היה זה אחד הסיוטים
שחלם הוא עצמו כילד. זו הייתה התחושה - הכול מוכּר, ללא שום
שינוי, ובכל זאת הכול נעקר איכשהו והוסט מעט ממקומו בצורה
מחרידה: העצים, השמש, חלקות הדשא בחצר, המרפסת הקדמית
הנטויה והמדרגות השחוקות שמובילות אל המרפסת והקרטונים
שבחלונות והחור השחור של הדלת שנראה כמו כניסה למערה, ועיניו
של הכושון הקטן, הכול, הכול, היה טעון בזדון. איש לבן. הוא הביט
בילד. "היא יצאה?"
הילד לא אמר דבר.

* רמיזה לחוקי ג'ים קרואו (Jim Crow) שאִפשרו הפרדה גזעית גם לאחר ביטול העבדות בארה"ב.