סיון בסקין
מתוך מחזור השירים This is the last call
שמונה תרגילים מאוחרים בקומפוזיציה
5
לֹא אָב, לֹא בַּעַל, לֹא חָבֵר, לֹא מְאַהֵב.
בִּרְגָעִים כָּאֵלֶּה אֵין דָּבָר זוּלַת כְּאֵב,
וּבְמֶרְחַק חָמֵשׁ דַקּוֹת מִכָּאן
אַתָּה יָשֵׁן, אוֹ מְנַגֵּן, אוֹ מְרוֹקָן.
וְגַם אֲנִי אֵינֶנִּי רַעְיָה, כִּמְעַט לֹא אֵם,
כִּמְעַט לֹא בַּת וְלֹא אָחוֹת, וּפִי טוֹעֵם
אֶת הַמָּרָק אֲשֶׁר נוֹעָד לַאֲכִילָה לְלֹא חֶבְרָה.
לֹא אֶתְקַשֵּׁר לְאַף אֶחָד. אֶכְתֹּב, אוּלַי אֶקְרָא
וְאֶעֱשֶׂה קְצָת תַּרְגִּילֵי דִקְדּוּק בְּאִיטַלְקִית.
בִּתִּי אֵצֶל הַסָּבִים, הַתִּינוֹק יָשֵׁן. שַׂקִּית
עִם חִתּוּלִים תַּמְתִּין עַד שֶׁאַחְלִיט לָצֵאת.
אַתָּה לֹא כָּאן. הַדַּף לָבָן, קוֹרֵץ וּמְרַצֵּד.
הילה להב
חיה
אֲנִי גּוֹוַעַת.
כְּדֵי לְהֵחָלֵץ עָלַי לִלְעֹס אֶת רַגְלִי.
אֲנִי מֻרְעֶבֶת כָּל הַזְּמַן.
בִּמְקוֹם לוֹמַר אֶת הַדָּבָר הַבָּהִיר,
הַדַּק מִכָּל דַּק, עָלַי לְהִתְפַּטֵּם בּוֹ.
אֶת הַדָּבָר הַדַּק אוֹמְרוֹת תָּמִיד הָאַיָּלוֹת שְׁקוּפוֹת־הַגֵּו.
וְהַהֶמְיָה הָעֲדִינָה עוֹלָה מִתּוֹךְ מֵעַי.
לֹא מֵהַלֵּב.
כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת הָרָעָב עָלַי לְהִתְחַזּוֹת לְכֶלֶב:
לְהִתְהַלֵּךְ בּוֹדֵדָה וּלְהַתְעוֹת אֶת הַחַיּוֹת.
אוֹי לְרַגְלִי הַלְּכוּדָה עַכְשָׁו.
אֲנִי גּוֹוַעַת בָּרָעָב.
פַּעַם בִּשְׁבַע־מֵאוֹת שָׁנָה בָּאָה אַיָּלָה כָּמוֹךְ
טוֹבַת עֵינַיִם מְאִירָה בְּלִי הַפְסָקָה –
אֲנִי לוֹעֶסֶת אֶת בְּשָׂרָהּ בְּמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים.
בִּטְנִי רֵיקָה.
הַיֵּאוּשׁ לֹא יַהֲרֹג אוֹתִי כִּי לֹא
יִהְיֶה לוֹ אֹמֶץ: בְּכָל פַּעַם שֶׁעוֹרְפִים לִי רֹאשׁ
גָּדֵל לִי הַיַּשְׁבָן.
הַפֶּצַע בִּכְרֵסִי נִפְתָּח וּמִתְאַחֶה –
חַיָּה שְׂעִירָה מְכַרְסֶמֶת מִבֶּטֶן לְגַב.
לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאָמוּת מֵאַהֲבָה,
מָה שֶׁמַּזְכִּיר לִי: אֲנִי מֵתָה מֵרָעָב
אפרת מישורי
חשבון
יֹפִי מְגֻנֶּה, אַחֵר, נָדִיר,
נָחָשׁ שָׁחֹר עוֹבֵר בַָּךְ
וְהַמְּחִיר הַכָּבֵד
שֶׁל הַבָּהִיר.
מָה נוֹתַר מִנְּעוּרַיִךְ, אֶפִי?
מָה נוֹתַר מִשְּׂעָרֵךְ?
פִּתְחִי לִי אֶת הַשַּׁעַר, אֶפִי,
אַדְלִיק נֵרוֹת שֶׁל מִין וַאֲבָרֵךְ.
כּלָ הַלַּילְָה
לִטַּפְתִּי אֶת עַצְמִי
כְּשֶׁהָאֵינְסוֹף דָּפַק בַּדֶּלֶת.
כּלָ הַלַּילְָה
הִקְשַׁבְתִּי לַקּוֹלוֹת הַמְּגוּנִים שֶׁהִתְנַגְּנוּ
בְּתוֹךְ גּוּפִי.
כּלָ הַלַּילְָה
הִתְהַפַּכְתִּי עַל בִּטְנִי
וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר הִתְעוֹרַרְתִּי
בְּאֶמְצַע שׁוֹשַׁנָּה
יחזקאל רחמים
ובטן העוּד הרה ויולדת
וַאֲנִי הָיִיתִי יֶלֶד נִצְמָד אֶל מִסְעַד הַסַּפָּה וְנִקְשָׁר וְנִשְׁבֶּה בְּקִסְמֵי מֵיתָרִים,
וְהָיִיתִי מַבִּיט בְּאָבִי הָעוֹטֵף בִּכְנָפָיו אֶת בֶּטֶן הָעוּד וְדוֹאֶה לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים.
וְרָאִיתִי עֵינֵי עֲנָנִים בְּפָנָיו שֶׁל אָבִי הָרוֹכֵן, אֶת יְדֵי הַבַּרְזֶל מִתְרַכְּכוֹת,
אֶצְבָּעוֹת חָרוּצוֹת מְרִיצוֹת אַיָּלוֹת בֶּהָרִים
וְהָיִיתִי רַק יֶלֶד נִצְמָד אֶל מִסְעַד הַסַּפָּה, אָז בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בִּי מִלִּים,
אַךְ נִנְגַּעְתִּי רִטּוּט הַחַיִּים שֶׁבָּקַע כִּקְרִיאַת מוּאַזִּין מֵחֲזֵה גִּבּוֹרִים.
וְרָאִיתִי אֵיךְ עוּד מְיַלֵּד יְצוּרִים מֻפְלָאִים מִלֵּב גֶּבֶר לֻבַּן בְּפַטִּישׁ הַחַיִּים,
יְצוּרִים מִתְמַלְּטִים בִּשְׁבִילֵי הַבָּשָׂר עַד לִקְצוֹת אֶצְבָּעוֹת יוֹדְעוֹת מֶלֶט וָאוֹר,
וּמִשָּׁם אֶל מֵיתָר וְהֵיכַל צַלְעוֹת עֵץ נִכְפָּפוֹת שֶׁחֻבְּרוּ יַחְדָּו בְּדֶבֶק עֲצָמוֹת,
וְכָךְ, בְּדֶרֶךְ בִּטְנוֹ הֶהָרָה שֶׁל הָעוּד, נִמְלַט נִיצוֹץ מִלֵּב אָבִי אֶל לְבָבִי
וְאֵינֶנִּי עוֹד יֶלֶד נִצְמָד אֶל מִסְעַד הַסַּפָּה, וּמִלִּים מְמַלְּאוֹת אֶת לִבִּי הַהוֹלֵם,
וְנִגּוּן אַהֲבָה שְׁתוּקָה שֶׁנֶּחְצַב מִלִּבּוֹ שֶׁל אָבִי עוֹדוֹ מִזְדַּמְזֵם. וַעֲדַיִן זוֹכֵר
אֵיךְ הָיָה סוֹכֵר אֶת עֵינָיו. גַּם אֲנִי מִמְּקוֹמִי עוֹצֵם וּפוֹקְחָן: אַיֶּכָּה אָבִי?
כִּי אֲנִי מְחַפֵּשׂ, וְאַתָּה לֹא כָּאן... לֹא כָּתֵף, לֹא עֵינֵי עֲנָנִים מַחְלִימוֹת,
לֹא קְרִיצָה מַרְגִּיעָה, לֹא אָבִי הַשָּׁלֵם הַלּוֹטֵף מֵיתָרִים בְּאֶצְבָּעוֹת חֲכָמוֹת
לְחַלֵּץ מִן הָעוּד מַנְגִּינָה מֻפְלָאָה
וְשׁוּב בִּשְׁבִילֵי הַבָּשָׂר מִצְעֲדֵי יְצוּרִים מְחַפְּשֵׂי אֶצְבָּעוֹת, וְהָעוּד הַזָּקֵן
עוֹדוֹ מְבַקֵּשׁ לְהַקִּיז דְּבַשׁ שָׁחֹר מִלֵּבְאִישׁ שֶׁלֻּבַּן בְּפַטִּישׁ הַצָּרוֹת,
וְהִמְהוּם צוּר לִבּוֹ הַלּוֹהֵט שֶׁל אָבִי מְרַטֵּט וּפוֹעֵם וְהוֹמֶה בִּלְבָבִי.
וְשׁוּב אֶצְבָּעוֹת שֶׁזָּעוֹת מֵעַל מֵיתָרִים אֲחֵרִים שֶׁנָּתְנָה בִּי דַּרְכִּי
הַנּוֹדֶדֶת, וּבֶטֶן הָעוּד עוֹדֶנָּה הָרָה, הָרָה וְיוֹלֶדֶת
אדוניס
שירי מִהְיָאר איש דמשק
מן המחזור ״אביר המילים הזרות״
מערבית: עמרי לבנת
בין ההד והקריאה
בֵּין הַהֵד וְהַקְּרִיאָה הוּא יִתְחַבֵּא
תַּחַת כְּפוֹר הָאוֹתִיּוֹת הוּא יִתְחַבֵּא
בְּעֶרְגָּתָם שֶׁל הַתּוֹעִים הוּא יִתְחַבֵּא
בַּגַּלִּים, בֵּין הַצְּדָפִים הוּא יִתְחַבֵּא.
וְכַאֲשֶׁר יִסְגֹּר הַבֹּקֶר עַל
פָּנָיו אֶת שְׁעָרָיו וְיִסְתַּלֵּק,
יָסֵב אֶת פָּנָסוֹ אֶל הָר
שֶׁמִּיֵּאוּשׁוֹ נִסְתָּר, וְיִמְצָא מַחֲסֶה.
רבקה בסמן בן־חיים
מיידיש: רועי גרינולד
*
לַיְלָה בָּעוֹלָם. וְגִ׳ין וְטוֹנִיק.
עוֹלָם פִּלְאִי כְּמוֹ שֵׁכָר.
אִם הָיָה לָךְ לֵילֵךְ מוֹנוֹטוֹנִי,
הַכִּירִי תּוֹדָה לְמָחָר.
בִּשְׁנָתֵךְ, עוֹד לִפְנֵי שֶׁתַּשְׁכִּימִי
וְיַשְׁכִּים הָעוֹלָם לְצִדֵּךְ –
סַסְגּוֹנִי בֶּאֱמֶת, אוֹ פּוּרִימִי,
כּוֹזֵב וְנִפְלָא בִּצְבָעָיו.
הַכּוֹס, כְּשֶׁתִּשְׁתִּיהָ עַד כְּלוֹת
וְהַגִ׳ין יַחֲלֹף כְּאוֹרֵחַ,
לַיְלָה שִׁכּוֹר מִלֵּילוֹת
יְדוֹבֵב אֶת הַשִּׁיר הַפִּכֵּחַ.