מהי ספרות? ושירים נבחרים

 

השפה שלי היא שפה שנפלה וקיבלה מכה חזקה. היא התפרקה בנפילה. במשך השנה האחרונה אני אוספת אותה לאט מהרצפה, מנסה להשיב אותה אלי בחשדנות, גם בעדינות גדולה. עכשיו היא כבר נאספה לי באיזה אורח שברירי: ואז התקבלה המכה השנייה. אבל המכה השנייה היא מכה אחרת. היא המכה שאחריה מדברים. 

אני כותבת על המכה הראשונה והמכה השנייה בעקבות ז׳אן אָמֶרי. אחרי המכה הראשונה לא מדברים. אני עצמי, במשך שנה, לא הצלחתי לכתוב שום דבר. אחרי המכה השנייה אני כותבת את הטקסט הזה. אבל אני כותבת את הטקסט הזה עם סימנים כחולים בשפה. ואני רוצה לכתוב, שאולי ספרות נכתבת תמיד עם סימנים כחולים בשפה. שאולי אין ספרות בלי סימנים כחולים בשפה. שספרות נכתבת אחרי שמקבלים מכה בשפה. 

יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה. 

נעמה צאל ז"ל, מתוך "השפה שנפלה"

*

ספרות פירושה לדבר באמצעות אפרסק על חרדה, באמצעות חרדה על השמש, באמצעות השמש על צדק, באמצעות הצדק על אפרסק. פירושה לתפוס מה כוונתה של ישות מסוימת בדברה על צדק לאפרסקים. היא הדמיוּן העקשני של העצמי את עגתו הייחודית, את הגיונה, יופיה, מדוויה, בגדרות הפוליטי והמטפיזי, מנגד לשפה המסדירה אותן, מתוך שרייה בה, מתוך סירוב להיתרגם אליה.

(שמעון אדף, "הנס הגדול של התודעה האנושית" )

*

אז מהי ספרות, לעזאזל? נדמה שרק לאגו התשובה. ספרות היא חתיכת עינוי עצמי כפיוני שהוצאתו לרשות הרבים מתסכלת. אף שבעצם התהוותה, במיצי הדחפים, בהתפרצות הצללים והשדים הפנימיים, ובמלאכה האינטימית, הכנה והכולית שהיא תובעת – הספרות שבמחשכים היא התענגות ממכרת על חיוּת ללא קץ. כל רגע כתיבה, זר וקרוב מאין כמותו, הוא רגע משייך ומשחרר. והספרות היא בית נדודים. חיים חלופיים. עד שבהוויה הזו של התפצלות מהתפצלות על התפצלות, נדלק עוד פנס: ואולי הספרות היא זכות מופלאה שנפלה בחלקה של כותבת – בסך הכול חוליה בשרשרת כותבות – להפיק מאותה לשון קדומה, משומשת ונקלית,משב אנושי רענן 

כן, בהחלט יתכן, שהספרות היא אושר מלוכלך.

(לאה איני, הספרות כאושר מלוכלך)

*

הכתיבה היא מעשה אינטימי. חדר הכתיבה אינו שונה בהרבה מחדר המיטות. ומעשה הכתיבה אינו שונה בהרבה ממעשה האהבה. על הנעשה בתהליך הכתיבה להישאר כמוס. ומה שמותר בכתיבה אינו מותר תמיד בחיים. אלה הם דברים שביני לביני. ובאין עדים למעשה הכתיבה, הטקסט כמו מעיד על עצמו. הטקסט כמו נוצר יש מאין. וכל הספרים הם הספר הראשון. 

(אילנה ברנשטיין, על סף הפיתוי)

*

הפלנטה של היוצאים מן הכלל – היוצאים מגדר הרגיל האלה –  האחרים  –  אלה שמכדררים את המציאות ממקום למקום לכל ארבע רוחות השמיים, עושים ממנה פיסחת, עיוורת, חירשת, הופכים אותה לדחליל, לגרוטאה אדומה עם שיער לבן. זה בדם שלהם: לחוש את רעידות הרעש שלה, לפלח אותה עד העצם, למחוק את הכל, לזכור, לשכוח, לנקות את הפנים המפויחות של אלפי-רבבות החיים שקרו לה – כל מיני חיים – לשיר לה שיר ערש איטי: נומי נומי מציאות מתוקה, נומי בתולת הים הקטנה, לעבור בנהר הגדול השחור של הלילה שלה, לעשות ממנה דברים אחרים, דברים שיחזיקו מעמד לנצח

(חדוה הרכבי, הפלנטה של היוצאים מן הכלל)

*

איך דווקא אנחנו זכינו ביכולת המופלאה לספר סיפורים? התשובה, לדעתי, נעוצה אי שם בעברנו הקדום, ברגע הרה גורל שבו גילו בני האדם כי הם עומדים למות. כל חיה בהגדרתה יודעת לשרוד, אך אף חיה אחרת לא חווה את המוות הוודאי כחלק מהתודעה שלה. אנחנו, למרבה הצער, יודעים את האמת המרה מגיל צעיר: זמננו על כדור הארץ קצוב. הסוף הבלתי נמנע יכול להגיע בכל יום, בכל רגע. התגלית הזו היא נקודת אל-חזור בהיסטוריה האנושית. והיא קשה מנשוא: כדי לשרוד בחייו הקצרים ורצופי הקושי, כשהוא יודע שהסוף כתוב מראש, היה האדם חייב להמציא מנגנון הסחה, דרך שבאמצעותה יוכל לחיות את חייו בלי עננת המוות השחורה שמעליו. מנגנון ההסחה הגאוני שהמציא האדם הוא הסיפור. 

(גיורא חמיצר, ספרות כמשתילת תודעה)

*

היצירה האמנותית מבקשת לשתף את הקורא בניסיון הנפשי שמבוטא בה. לא להבין, לא להסכים, לא לדעת – אלא לשתף. הקורא את תיאור הרצח שמבצע רסקולניקוב צריך להרגיש בנפשו את האימה, הבלבול והזעם של הגיבור עצמו, ולכן הוא מתמלא חרדה כאשר הוא מגלה שברגע ההתרגשות של הכניסה לדירה הוא השאיר את הדלת פתוחה ודרכה נכנסה אחותה של הזקנה שמתבוננת בגופת אחותה, וכעת אין לרסקולניקוב או לקורא ברירה אלא לרצוח גם אותה. 

מה מצליח לבצע את ההזדהות או השיתוף שעוברים כמו שתיל מן היצירה אל נפש הנמען שלה? בראש ובראשונה הטיפול או העבודה בחומר. כן, חומר, פשוטו כמשמעו. מה היא מוזיקה? קשת שמתוחות עליה שערות של זנב סוס, שמטיילת הלוך ושוב על גידי חיה. מי שנכנס לסטודיו של צייר או של פסל ורואה את בגדיו וידיו המוכתמים בצבעים, או את גזרי האבן המושלכים סביבו, או מי שנכנס לחדרו של מלחין ורואה אותו מסתבך שוב ושוב עם קלידי הפסנתר, מבין עד כמה האמנות נאבקת ראשית כל בחומר עצמו. דווקא משום שהיא מתיימרת להעביר ניסיון נפשי שיש בו גם ממשות אובייקטיבית ולא רק רעיונות היא חייבת להעביר את משמעותה גם דרך תיווכו של החומר ולא רק הרוח. אפילו בספרות אנו מכירים היטב את עבודת הסופר ובעיקר את עבודת המשורר על חומריותה של השפה ולא רק על דרך ייצוגה. על המקצב, הצליל, החרוז, בחירת מילים אלה ולא אחרות וכו' וכו'

יצירת אמנות איננה עבודה אינטלקטואלית או רוחנית, אלא בראש ובראשונה עבודה בחומר. שם שדה המערכה האמיתי שלה, ובו היא נבחנת.

(א"ב יהושע, הגדרת הספרות)

*

ספרות טובה באמת מאירה פינות אפלות שהסטנו מהן את מבטנו, היא מוליכה אותנו אל מקומות בנפש ששכחנו או שלא ידענו לתת להם מילים. היא מזכירה לנו שכל אחד ואחת מאתנו עשויים מחלקים שונים, או אם תרצו – מסיפורים שונים, שההתלכדות שלהם בתוכנו היא מה שהופך אותנו לשלמים. היא משמיעה לנו קולות שלא שמענו מעולם או כאלה שהפסקנו לשמוע והיא מראה לנו דברים דרך נקודות מבט שמעולם לא התבוננו דרכן. 

לא רק שחרזדה מלמדת אותנו מהי ספרות. גם הסולטן האכזר מלמד אותנו להיות קוראת או קורא טוב, משמעו להיות מוכנים ואפילו חפצים להיפרם בכל סיפור מחדש, בכל ספר מחדש. זה לא קורה בכל פעם. אבל זה עשוי לקרות. וכשזה קורה, נארגים אל תוכנו רסיסי סיפורים שונים משלנו והם משנים גם את תפיסת המציאות שלנו ואת האנושיות שלנו, משום שהם מלמדים אותנו כמה חסר זה להיות הבעלים של סיפור אחד בלבד.

(ראובן ריבלין, מהי ספרות - גרסת נשיא המדינה)