עדיף שהיה מת במלחמה | טעימה

הקדמה להדפסה השנייה
התאבדות היא מההתנהגויות האנושיות המורכבות ביותר, המותירה
את כל מי שנאלץ להתמודד עמה כואב ומבולבל; שהרי מטרת רוב
פעולותינו היא שימור קיומנו והעברתו הלאה: אנחנו ישנים, אוכלים,
לומדים, עובדים, פוגשים חברים, יוצרים ומקריבים - וכל זאת כדי
להמשיך לחיות. ואם כך, איך זה שיש אנשים רבים, רבים מדי,
הפועלים בדיוק ההיפך? מה מביא אותם להחלטה לסיים את חייהם,
להפסיק להתקיים?
לעתים נדמה כי פאזל זה הוא בלתי פתיר, ולעתים נדמה שיש לו
הסבר, גם אם מורכב וחמקמק. היום אנו יודעים כי התאבדות היא
תוצאה נוראה של מגוון משתנים, החל מגורמי סיכון כמו מגדר,
בריאות הנפש, מבנה אישיות, אירועי חיים ומרכיבים ביולוגיים
וגנטיים, ועד לגורמים חברתיים ובין־אישיים וגורמים מתווכים כמו
שימוש בסמים ובאלכוהול, חשיפה לבריונות ולהשפלות, הסתבכות
עם החוק, אובדן ופרידה וזמינות כלי נשק.
אולם יותר מכול, ברור לנו היום כי התאבדות ניתן למנוע. בשנים
האחרונות מתרבות העדויות כי פעולות למניעת אובדנוּת מניבות
פרי. תכניות לאיתור, מניעה וטיפול ממוקד מפחיתות את שיעורי
ההתאבדות בעולם. כל אלו מדגישים את העובדה שהתאבדות אינה
גזרת גורל; אפשר וצריך למנוע אותה ואין זה חלום רחוק, זה בהישג יד.
גם בישראל השינוי כבר מתחיל להניב פירות. לאחר שנים רבות
של השתקה, נעשית ההתאבדות אט־אט לנוכחת בתודעת הציבור,
באקדמיה ובתקשורת. לפנינו עדיין כברת דרך ארוכה, אך לאחרונה
מתרגשות עלינו התפתחויות ראשוניות מבטיחות, עם תחילת פעולתן
של יחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות ושל מועצה לאומית
למניעת התאבדויות, ועם הקמתם של גופים העוסקים בנושא
במשרדי הממשלה. במקביל יצאה לדרך התוכנית הלאומית למניעת
התאבדויות.
בכל שנה מתנהלות בישראל סדנאות והכשרות ל"שומרי סף",
הלומדים לאתר גורמי סיכון ולשאול את מי שנמצאים בקרבתם, אם
מתעורר בהם חשש, על קיומן של מחשבות אובדניות; מתקיימים
כנסים ארציים ובינלאומיים המתמקדים בחקר האובדנות ובדרכים
למניעתה; ונערכת מדי שנה צעדה של עמותת "בשביל החיים"
בתל אביב בשעות החשיכה, הקוראת לציבור "לדבר על זה". אלה
הם צעדים רבי חשיבות בדרך להגשמת החזון של צמצום היקף
ההתאבדויות בישראל.
ומה ביכולתנו לעשות - כחברה, כקהילה וכבני אדם - כדי למגר
את התופעה הכאובה הזו? נדמה כי הדבר הבסיסי והחשוב ביותר הוא
להפסיק להותיר את ההתאבדות במחשכים. לדבר עליה, לכתוב עליה,
להניח אותה בגלוי על השולחן; לזכור כי יש מה לעשות, וכי בעזרת
מודעות ומעט אומץ - לשאול אדם על מחשבות אובדניות כשהוא
במצוקה - אפשר להציל חיים. פשוטו כמשמעו.
השפעת ההתאבדות על המשפחה והחברים
התאבדות היא מהתופעות המדאיגות במאה העשרים ואחת; כמיליון
בני אדם מתאבדים בעולם מדי שנה - התאבדות נמנית עם עשר
סיבות המוות המרכזיות ברוב מדינות המערב. בישראל מתאבדים
מדי שנה קרוב ל־ 500 איש ועוד כ־ 10,000 ישראלים מנסים להתאבד.
כיום, בקרב צעירים, התאבדות היא סיבת המוות המובילה בישראל,
כמו ברוב מדינות העולם המערבי.
אולם זהו רק קצה הקרחון. מעגל הכאב והצער אינו מסתיים באדם
האובדני. פועל יוצא של כל התאבדות הם אותם גלים עמוקים של
צער, של יגון ושל כאב, ההופכים למנת חלקם של קרובי משפחתו
וחבריו של המתאבד למשך שנים ארוכות. מחקרים מצאו כי לאחר
כל התאבדות נותרים לפחות עשרים וחמישה (!) אנשים המוגדרים
בני משפחה, חברים - (suicide survivors) " "שארי התאבדות
ועמיתים לעבודה ולקהילה - שעולמם הזדעזע כתוצאה מההתאבדות.
הפסיכולוג אדווין שניידמן, מגדולי חוקרי האובדנות במאה העשרים,
דייק כשקבע כי התאבדות אינה רק סיום של חיים, אלא גם תחילתם
של חיים מורכבים עבור אלו שנותרו מאחור. שארי ההתאבדות
מתמודדים עם קשיים רבים, החל מתחושות אשמה וייסורים, דרך
היבטים בין־אישיים הכוללים סטיגמה, בדידות ובושה, ועד ליחסים
עם המתאבד, המשתנים כל הזמן וכוללים לעתים גם כעס והקלה.
ברור כי אוכלוסיית השארים זקוקה לליווי ולסיוע ייחודיים, היכולים
לאפשר עיבוד נכון של ההתאבדות ושל הקשיים הנלווים אליה.
במקביל, בשנים האחרונות הולכת ומתבססת הטענה כי אירועי
טראומה ואירועים יוצרי דְחק, כגון שכול, יכולים לשמש גם מנוף
לצמיחה ולהתפתחות. ריצ'רד טדשי ולורנס קלהון ( 2004 ) היו
הראשונים שטבעו את המונח "צמיחה פוסט־טראומטית", המתייחס
לשינויים פסיכולוגיים חיוביים שחווה אדם כתוצאה מהתמודדות עם
אירועי חיים קשים.
בסדרת מחקרי האורך שביצענו במרכז לחקר האובדנות והכאב
הנפשי, מצאנו כי קיימים מאפיינים של צמיחה פוסט־טראומטית גם
בקרב שארי התאבדות. ממצאים אלו מדגישים כי לצד הכאב, האשמה
והבדידות, קיים פוטנציאל לשינוי חיובי כתוצאה מהאירוע הטראומטי,
גם כאשר מדובר במעשה טרגי וכואב כמו התאבדות. הממצא החשוב
ביותר שנמצא במחקר זה הוא התרומה הגדולה של מאפיינים בין־
אישיים לצמיחה. ניכר בבירור כי בקרב שארים בעלי רמה גבוהה
של תחושת שייכות, תמיכה חברתית ובעיקר חשיפה עצמית - יכולת
לשתף אחרים בקשיים הרגשיים ובהתמודדויות המורכבות שהם
חווים - נמצאו סימני צמיחה בולטים יותר שהתמידו זמן רב יותר.
במילים אחרות, כאשר אדם מצליח לבטא את תחושותיו הקשות,
את הכעס והבושה, את המצוקה ואת הקושי שחווה, ובייחוד כאשר
הוא מצליח לשתף בכך אנשים קרובים לו, מתפתחת תנועה חיובית
המלווה בהגברת תחושת התמיכה מהסביבה, וכפועל יוצא מסייעת
לצמיחה פסיכולוגית. הכאב אינו נגמר, אבל במסע ההתמודדות עם
ההתאבדות יש גם נחמה ותקווה.
הספר שלפנינו הוא מעין מגדלור של אור אל מול המחשכים של
האובדנות. בצורה ישירה, חדה ואמיצה, יוצאת שירלי אברמי למסע
פנימי לעיבוד השכול הפרטי שלה, משרטטת בבהירות את הדרמה
האובדנית ושָׂמה על השולחן את ההתאבדות, את הלך הרוח האובדני
המוביל אליה וכן את העוצמה הכואבת של שארי ההתאבדות - בני
המשפחה והחברים הנותרים להתמודד עם התאבדותו של האדם שכה
אהבו.
הספר מאיר בצורה יוצאת דופן את עולמם של שארי ההתאבדות,
שמאפייני האֵבֶל שלהם אמנם דומים במידת־מה למאפייני האבל
של מי ששכלו אדם יקר בנסיבות שאינן התאבדות, אך יש להם
גם מאפיינים ייחודיים ומורכבים. זהו ספר ראשון בישראל, ואחד
הראשונים בעולם, המתמקד במאפיינים אלו ומאפשר הבנה של
חווייתם הייחודית של השארים. יותר מכול, ברור שרגשות אלו של
בושה וכעס, כאב ואשמה, ריקנות וחשש מסטיגמה, הינם מנת חלקם
של לא מעט שארים. לכך יש אפקט מרפא, לא פחות. במהלך הראיונות
בספר מתבהרות ההתמודדויות הרגשיות של שארי ההתאבדות ועולה
קול ברור הקורא להפחתת הסטיגמה, הבושה והאשמה שחווים
השארים. הרוח המיוחדת של מחברת הספר, הכנות העמוקה של
המרואיינים ועיבוד התכנים בפרקים שמלווים את הראיונות מדגישים
את חשיבות הדיבור על תופעת ההתאבדות, על גורמי הסיכון ועל
ההתמודדות שאחרי.
כמי שעוסק שנים רבות בתחום מניעת ההתאבדויות בארץ ובעולם,
אני רואה את הספר המיוחד הזה כנדבך משמעותי במלחמה בתופעת
ההתאבדות ובעזרה לאלו שנותרים מאחור. זהו מקור מידע חשוב
מאין כמותו למשפחות, לאנשי מקצוע ולקהילה כולה. אני מאמין
כי הוצאתו המחודשת תסייע להפחתת הסטיגמה ולהגברת המוכנות
שלנו להושיט יד למתמודדים עם משבר אובדני ולאלו שחווים את
הכאב הבלתי נתפס של התאבדות אדם יקר להם. בספר השירים "צל
עריות" של סמדר וינשטוק, כותבת המשוררת: "אם תפגוש אדם שבור/
שב איתו/ על סף השבר הארור/ אל תנסה לתקן/ אל תרצה שום דבר/ ביראה
ובאהבת הזולת/ שב איתו/ שלא יהיה שם לבד."
ספר זה חושף את עוצמת "השבר הארור" ומעניק לנו מנה של חמלה
ואמפתיה הנדרשת על מנת לשבת עם אותו אדם שבור, להושיט לו יד
מחבקת ולברוא עבורו את היקר מכל - תחושה של קרבה, של שייכות
ושל חיבור, כדי שלא יהיה שם לבד.
פרופ' יוסי לוי בלז
ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי
המרכז האקדמי רופין

מבוא
כשאבא שלי התאבד הייתי בת תשע. תלמידה בכיתה ג'. תוך יום אחד
ובבת אחת הוא נעלם מחיינו, כאילו לא היה שם מעולם. אף אחד לא
היה צריך להגיד לי שאסור לדבר עליו, או לשאול מה היה שם: זה
היה מסר שָׁתוּק.
במשך עשרים וחמש שנים לא הוצאתי מפי את המילה "התאבדות".
אז יצאתי למסע, שלא הסתיים עד היום, לדבר עליו ועם זכרו ולהבין
את התשובה לשאלה: כיצד משפיעה התאבדות על בני המשפחה
הנותרים.
המסע שלי החל במחקר התיזה לתואר השני, שבתחילתו אפילו לא
הגדרתי לעצמי מה אשאל, ובוודאי לא מה אגלה. ידעתי רק שאני רוצה
לפגוש ולראיין אנשים שהוריהם התאבדו, ואולי ללמוד דרכם את מה
שעובר גם עליי. מהר מאוד הבנתי שלמרות המגוון הגדול של מרואיינים
- גברים ונשים, צעירים ומבוגרים - ומגוון נסיבות ההתאבדות של
הוריהם, השפעות ההתאבדות על כולם היו דומות להדהים. לפני
הכל - הסוד, הפיכת ההתאבדות לסוד שלא מדברים עליו עם אחרים,
ולעתים אפילו לא בתוך המשפחה פנימה; רגשי האשמה; הכעס,
המתחלק לשניים, "למה הוא עשה את זה" ו"למה הוא עשה את זה לי";
ההתחבטות באשר לסיבות ההתאבדות; והפחד, אולי הגדול מכולם,
האם זה יכול לקרות שוב. בעקבות פרסום ממצאי המחקר קיבלתי מבול
של פניות מאנשים שלא הכרתי בבקשה להתראיין ולספר את סיפורם
שעליו לא דיברו מעולם. כך נפגשתי עם הורים, אחים, ילדים ובני זוג
של אנשים שהתאבדו, וכך נולד הספר, שהראיונות איתם מופיעים
בו בארבעה פרקים נפרדים. אחד המשפטים ששמעתי כמעט מכולם,
והוא זה שנתן לספר הזה את שמו, היה "עדיף שהיה מת במלחמה",
משפט שמקפל בתוכו את הסטיגמה שמשיתה התאבדות על המתאבד,
ובהיעדרו - על בני המשפחה הנותרים; ואת "ההירארכיה של השכול"
שמעמידה את המתאבדים ואת בני משפחותיהם בתחתית סולם בלתי־
נראה שבראשו עומדים הנופלים בקרב.
על כל אלו בני המשפחה במקרים רבים אינם מדברים, ועל כן
אינם יודעים כי מה שעובר עליהם אינו תגובה ייחודית, חריגה או
יוצאת דופן, אלא להיפך - כך נראה תהליך האבל לאחר התאבדות:
יש בו הרבה שתיקות ומעט ידע, הרבה תהיות ומעט שיתוף, ומהלכו
במקרים רבים איטי, מורכב ובודד. עצם הידיעה שמדובר במהלך
קבוע ומשותף לרבים מהווה נחמה בפני עצמה, ובמובן זה מהווה
"עדיף שהיה מת במלחמה" מעין קבוצת תמיכה כתובה.
השלב הבא במסע שלי היה הניסיון להבין לא רק מהי השפעתה
של ההתאבדות, אלא גם מהי ההתאבדות עצמה; מהם הגורמים לה
ואילו תחומי ידע מנסים להסבירה. כך התוודעתי לתיאוריות מתחום
הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, הביולוגיה והסוציולוגיה, הפילוסופיה
והאמנות. מקצת המחקרים שמהם למדתי מופיעים בראשו של כל
פרק, ויש לזכור כי הם נכונים לתאריך פרסומם, ומאז חלו חידושים.
למדתי וקראתי, חקרתי והרציתי בפורומים רבים, ועדיין איני מבינה.
איני מבינה איך אדם מגיע לנקודה בה אינו יכול לשאת את מצוקתו,
איך הוא מגיע למצב בו טוב מותו מחייו, ואיך אינו רואה את הדרכים
להיחלץ מהמצוקה הזו. זה שנים אני פעילה בעמותת "בשביל החיים"
המסייעת לבני משפחה שיקיריהם התאבדו ופועלת להגברת המודעות
לתופעה ולהרחבת דרכי מניעתה.
גם את זכרו של אבי פגשתי במהלך המסע, באופנים חדשים. זה
קרה, בין השאר, בהשפעתו של הריאיון עם מתן (כל הראיונות בספר
מופיעים בשמות בדויים), שאמר על אחותו שהתאבדה כי אינו רוצה
ש"השם שנתן לה מותה" יהיה שמה היחיד. וכך, עשרות שנים אחרי
שהתאבד, יצאנו - אחיי ואני - להיכרות עם חבריו של אבא מבית
הספר היסודי, עם בני המחזור שלו ב"כדורי" ועם עמיתיו למחזור
הראשון של קורס טיס. גילינו איש אשכולות נשכח ואהוב, הקמנו
לתחייה את זכרו, ושתלנו את זכרו בסיפור המשפחתי שממנו נעקר.
רק עשרות שנים לאחר מותו ערכנו לו, לראשונה, אזכרה בכפר
ילדותנו. וכך הבנתי שהתאבדות במשפחה הינה סיפור שהשפעותיו
לעולם אינן נגמרות; שיש בו עצב ואבל, כעס ואשם, צער וגעגוע,
אבל גם נקודות אור, דרכים לקבל תמיכה, מקומות לשתף בהם
ורגשות שיש להוציאם אל האור.
על כן הוצאתו לאור של הספר הזה בהדפסה שנייה היא בשבילי גם
נקודה אופטימית במסע. יש דרכים למנוע התאבדויות, ויש אפשרויות
לקבל עזרה, כולן כרוכות בהצלת חיים של ממש. וכל המציל נפש
אחת כאילו הציל עולם מלא. אני מזמינה אתכם להצטרף אליי למסע
הכאב והנחמה, השיקום והתקווה.
הספר מוקדש לזכרו היקר של פרופ' ישראל אור־בך, שהיה המנטור
שלי לנושאי חקר ההתאבדות ודרכי מניעתה, והותיר בעולם שובל של
אור, אהבה וחמלה.
ד"ר שירלי אברמי
ירושלים, 2020

אמיר
אני בן עשרים ושתיים... אבי התאבד בערך לפני עשר שנים.
בילדותי נשמרו הרבה סודות בבית שלא ידעתי עליהם דבר. הכול
נראה ורוד. היה לנו בית גדול, מכוניות, לא הבנת שמשהו לא בסדר,
עד שהיה מאוחר מדי. זה קרה כשהייתי בן שתים־עשרה. הוא היה
אדם ישר מאוד והתמוטט בעקבות הסתבכות בעסקים. זה היה בל"ג
בעומר. אבי נהג להביא בכל שנה את העצים למדורה. אספנו את
העצים, ואני חיכיתי וחיכיתי ליד המדורה, והוא לא בא... התחילו
להתרוצץ שמועות שקרה לו משהו. הלכתי הביתה וראיתי את כל
השכנים. בשבילי הוא היה הכול. אבא שלי ושל כל החברים שלי.
עברו בערך שבועיים עד שסיפרו לי את האמת. שמעתי אנשים
מדברים על מה שקרה, סיפורים... בהתחלה חברים עזרו לנו. אבל
ככל שחלפו השנים הם נעלמו. אנשים חושבים שהתאבדות זה סוג
של מגיפה. היו לי חברים רבים שפשוט נעלמו. כאילו אני אשם,
כביכול זה קרה בגללי. אני רואה את התופעה הזו לא רק לגבַּי אלא גם
לגבי אמי והחברים שלה. החֶברה לא יודעת איך להתמודד עם מוות,
ובעיקר לא עם התאבדות. אני לא יודע מה הם חשבו. אולי חשבו
שאנחנו משוגעים, ואנשים התחילו לדבר. המקום שגרנו בו אז היה
קטן, והגענו לנקודה שלא יכולנו לעמוד יותר בלחץ הזה, ונאלצנו
לעזוב. עברנו למקום אחר.
ברור שלהתאבדות היה גם צד כלכלי, ונוסף לכאב איבדנו את הבית
שלנו. בשבילי, כילד, היה מאוד עצוב לחגוג כך את בר־המצווה;
הרבה שנים עברו עד שחזרתי לעצמי. תמכתי באמי כל השנים, אבל
החברים שלי עזבו אותי. מפעם לפעם עלתה השאלה: למה הוא עשה
זאת. כילד לא יכולתי לראות דברים וכמובן שלא יכולתי למנוע את
האסון. אבל בכל פעם שאנשים שאלו אותי איך אבי מת, היה לי קשה
לענות. אנשים מסתכלים על מוות כזה ב"עין עקומה". כששואלים
אותי עליו, אני מנסה להתעלם, לא לענות, וזה קשה מאוד. כשניסיתי
לענות ולספר לאנשים שהוא התאבד, הם הסתובבו ועזבו אותי באמצע
השיחה. ממש כך.
ברור שלהתאבדות היו השפעות על חיי. מנקודת מבט חברתית
וכלכלית המצב בבית השתנה לחלוטין. אנשים אמרו לי "אתה הגבר
בבית". אבל כשניסיתי לקחת על עצמי את התפקיד הזה היו בעיות...
היה לי קשה מאוד להשלים עם העובדה שזה קרה. השתניתי לגמרי,
כבר לא הייתי הילד הטוב. המעשה הזה של אבי שינה לגמרי את חיי.
השפעה נוספת היתה שאיבדתי את האמון באנשים. אבא שלי נתן
אמון באנשים - וזה הרג אותו. עד שאני נותן אמון במישהו... כל אחד
חשוד בעיני. ולא הייתי כזה בעבר.
אבי אהב לטייל. נהגנו לצאת כל שבוע לטיולים. והוא עשה את זה
בטבע, במקום שהוא הכי אהב. הוא ירה בעצמו ואפילו השאיר מכתב,
מכתב שלא הסביר שום דבר.
- נשמע לי שאתה כועס עליו.
בוודאי שאני כועס... למרות שאני מבין שהיו לו בעיות, לא זאת הדרך
לפתור אותן. כסף זה לא הכול! הוא לקח הלוואות מחברים וכשלא
היה מסוגל להחזיר אותן, לא יכול היה להסתכל להם בעיניים. אבל
אני חושב שלפעמים צריך קצת לוותר על הכבוד העצמי. ואני כועס.
כן. משום שהוא השאיר אותי בלי אבא, אותי, את האחים הקטנים
שלי, ואת אמי. לשים קץ לחיים שלך זה לא פתרון. מה יהיה איתנו,
לא חשבת מה יהיה איתנו? סתם ככה לעזוב אותנו עם כל הבעיות?!
איך אני אמור לגדול, להתבגר, כשהבית זקוק לגבר? אבא - זה משהו
מיוחד. ולי לא היה ממי ללמוד. כך שאני מרגיש יותר כעס מאשר
הזדהות. הרבה מאוד כעס. לא זה הפתרון, כשיש לך שלושה ילדים
קטנים ואשה אוהבת.
הפכתי לנער מאוד סגור וקשוח. האשמתי את כל העולם במה
שקורה איתי, ולא רציתי לקבל עזרה מאף אחד. היום אני אחר, אני
מסתכל קדימה. אבל אני משוכנע שהמעשה של אבי יישאר איתי לכל
ימי חיי. המחשבות מלוות אותי כל יום, כל דקה. אני חושב שאנשים
מסוימים שנמצאים במשבר חושבים, אולי גם אני אעשה את זה. אם
הוא עשה את זה, למה לא אני? אבל צריך להבין שהתאבדות איננה
פתרון. מה זה כסף?! יש לך משפחה, חברים... תמיד צריך להסתכל
על חצי הכוס המלאה.
בכל פעם שאני עונה על השאלה ממה הוא מת - השואל לא יודע
איך להגיב. כשאנשים שומעים שזאת היתה התאבדות, הם חושבים
שזו מין משפחה כזאת, הם מתאבדים. הם - את מבינה? אני חושב
שבגלל זה חברים שלנו עזבו אותנו, וזה משפיל. אני חושב שהיה
עדיף לנו לו היה נרצח. קשה לדבר על הנושא הזה עם אנשים שלא
נמצאים איתך באותה סירה. בדרך כלל נהגתי לומר שהוא נהרג
בתאונת דרכים, או שהייתי משנה את נושא השיחה. כן, היה עדיף לנו
לו נהרג במלחמה. הוא אהב ללכת לצבא...
לעתים אני חושב, איך אספר לילדי על סבא שלהם? אנחנו הרי לא
מדברים עם ילדים על נושאים כאלה, הם נאיבים ועלולים לספר על
זה לחברים שלהם.
הייתי זקוק לאבא שיתמוך בי ולא היה לי. וראיתי את אמא שלי
זקוקה לעזרה. כיום אני מדבר עם אביה של החברה שלי "שיחות
גברים", על נושאים שאינני יכול לדבר עליהם עם אמי. לא היה לי
אבא שאוכל להסתכל עליו, ללמוד ממנו. הוא היה הכול בשבילי.
הכול.
כשאתה רואה את אמא שלך מתקשרת עם מישהו אחר זה פוגע
בך. לילד יש רק אבא אחד. היום אני כבר יכול להבין אותה, אבל
אז אנשים דיברו עליה והיה לי קשה. כשאני מתחיל לדבר על זה
אני מרגיש יותר טוב. הלוואי שאנשים יוכלו לקבל אותי כמו שאני.
למה עלי לחוש אשמה בגלל משהו שאבא שלי עשה? ומצד שני, אני
מרגיש לפעמים שכביכול היו לי הכוחות למנוע את ההתאבדות שלו
ולא עשיתי את זה.
במכתב שהשאיר הוא כתב שהוא אוהב אותנו, והוסיף משהו לא
הוגן כלפי אמא שלי: "אל תבגדי בי"... כשהייתי קטן נהגתי להזכיר
לה שזו היתה הבקשה האחרונה שלו. שמרתי עליה כמו שומר ראש.
במקום לחיות את חיי - חייתי את חייה. הרגשתי שאני צריך לשמור
עליה.
חשבתי הרבה פעמים שאולי מה שסיפרו לי אינו הסיפור האמיתי.
אולי מישהו איים עליו, הכריח אותו לכתוב את המילים האחרונות.
אחותו לא משלימה עם עובדת ההתאבדות עד היום. התלבטתי הרבה
אם לספר לחברה שלי על נסיבות מותו של אבי, משום שידעתי שיש
אנשים שנוטשים כשהם שומעים את הסיפור. וגם לאחר שסיפרתי לה,
ביקשתי ממנה לא לדבר על זה עם אף אחד. ואפילו לה לא סיפרתי
את הסיפור עד שהיא אמרה לי, אני חושבת שאתה לא מספר לי את
כל האמת על אבא שלך.
אדם שמתאבד - או שהוא לא חושב עד הסוף, או שהוא חושב יותר
מדי. אדם הרי צריך תמיד לשאוף לכך שלקרובים שלו יהיה הכי טוב,
לא לגרום להם כאב וסבל. אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא שהילדים
של מי שהתאבד יקבלו עזרה. שלא יצטרכו למצוא לבד את דרכם
בחיים, את המקום שלהם בעולם, כפי שאני עשיתי.

-----------------------------

עדיף שהיה מת במלחמה | שירלי אברמי