כמה מילים על על סטראנס (ד"ר זטורנסקי) מחבר ספר הסאטירה
מסתורין באיסברגטאון
נולדתי למשפחת רופאים בלנינגרד בסוף אוגוסט 1954 תחת צבר כוכבי מזל בתולה, יומיים לפני תאריך הולדתו של הסופר הרוסי הדגול לב ניקולאייביץ' טולסטוי(28 באוגוסט 1828), כך שהכוכבים הבטיחו לי חברה טובה במיוחד.
אולי היה זה צחוק הגורל או אולי יד אלוהים, אבל כבר בגיל רך הופעתי בטלוויזיה של לנינגרד – גן הילדים שלנו היה ממוקם מול מרכז הטלוויזיה של העיר, ומדי פעם באו לקחת אותנו משם להצגות ילדים.
כדרך הסופרים, שבלי יכולת לפנטז קשה לקרוא להם סופרים, אני התחלתי לפנטז בהשפעת סיפוריה של סבתי, שלא חדלה מלספר ולקרוא לי אגדות וסיפורי ילדים מאת סופרים רוסיים שכתבו לילדים וגם סיפורי עם של עמים אחרים. אלה יצרו בי פנטזיה שאם אני כבר יודע לכתוב, ואני כבר תלמיד בכיתה א', גם אני יכול לצרף מילים ומשפטים על הדף הלבן ולברוא לי סיפורים משלי. לכן, מיד כשידעתי צורת אות, כתבתי בעצמי סיפור קצר, ובהצלחה בלתי מבוטלת קראתי אותו באוזני חבריי לכיתה - ממש באמצע שיעור החשבון. מיותר לציין ששילמנו על כך מחיר כבד, כיוון שהמורה שמה לב לעובדה זו וכולנו, הסופר הצעיר ומאזיניו, קיבלנו הערה ביומן והורינו הוזמנו לקבל נזיפה על חטאי ילדיהם. כבר אז התחלתי להבין שלהיות סופר אינו עניין קל במיוחד, ומוטב להסתיר את תשוקתי להידמות לסופר הדגול שנולדתי בתאריך הולדתו, אלא שלמחרת חבר שלי ביקש ממני שאספר לו את המשך, והחלטתי שאני חוזר בי מהחלטתי הקודמת.
בכיתה ט' הוריי העבירו אותי לבית ספר עם מגמה מורחבת של פיזיקה וכימיה, כדי שאתכונן טוב יותר לקראת כניסה לפקולטה לרפואה. כיוון שכל בני משפחתי היו רופאים: סבתי רופאת ילדים, סבי רופא שיניים, אמי רופאה פנימית, ואבי פסיכיאטר, מובן שלא נשארה לי ברירה אלא להמשיך בדרכם. (מאוחר הרבה יותר הבנתי שבמקצוע הרפואה יש אלמנט חשוב ביותר של שליחות. אנטון צ'כוב שהיה כידוע רופא, אמר פעם שיכול היה להיפתח לזולתו רק מפני שיש לו עין של רופא, וכיוון שפגש את האנשים בביתם במצבי סבל, כאב ומצוקה, כשהם שרויים במציאות עגומה כפי שהיא ממש וללא כחל וסרק. אני מסכים לגמרי עם אמירה חכמה ועמוקה זו , לכן אינני מצטער על שבחרתי לעסוק ברפואה. זהו עיסוק שמציב את הרופא מדי יום ביומו בפני שאלות עמוקות ואמיתיות ביותר של החיים).
ונחזור לסיפורנו - אז, התקלקלה כל חופשת הקיץ שלי, מפני שכדי להתקבל לבית ספר הזה הייתי חייב לעבור מבחני כניסה לגמרי לא פשוטים. לבית ספר אמנם התקבלתי בהצלחה, אבל לאחר מחצית השנה כמעט עפתי ממנו עם עוד שניים מחבריי, בגלל התפוצצות של אסלה בשרותי הבנים כתוצאה מניסיון שערכנו עם חומרים כימיים.
עם סיום לימודיי בגימנסיה התקבלתי לאוניברסיטה, ויש לציין שכיוון שגרתי קרוב לאוניברסיטה איחרתי באופן קבוע להתחלת השיעור.
גרתי בבית שנבנה במאה ה- 19, עם כניסה ראשית רחבה, חדר לשוער, קמין גדול ויפה, ומדרגות שיש עטורות במעקה אמנותי שטיפס לאורך כל חמש הקומות, בדירה בת שמונה חדרים שגובה התקרה היה שלושה וחצי מטר, ומדרגות נוספות 'שחורות' נמתחו בקצה השני של הדירה. כאשר עליתי לישראל וסיפרתי לישראלים שגרתי בדירה במרכז העיר בת שמונה חדרים, הביעו פניהם התפעלות והפתעה, אבל כאשר סיפרתי להם את האמת, שבכל חדר גרה משפחה בעלת שניים שלושה או חמישה אנשים כולל ילדים, הם איבדו לגמרי את אמונתם בי.
לפקולטה לרפואה נכנסתי לא בדיוק בצורה רגילה! בעצם אפשר לומר בכל זאת די רגילה- על אלונקה של הצלב האדום, היישר למחלקה הכירורגית של בית החולים האוניברסיטאי. זה קרה מיד לאחר המבחן האחרון. באותו לילה סבלתי מכאב עז באזור הבטן, והוריי הבחינו שלקיתי בדלקת חריפה של התוספתן (אפנדיציט).כיוון שנותחתי בהרדמה מקומית, זכרתי היטב את התהליך. סטודנטים ממדינות אפריקה השתתפו בניתוח, ואני ראיתי את פניהם שמתחת למסכות. הם חיפשו בעקשנות את התוספתן שלי הניתוח הסתיים בהצלחה ומאז התאהבתי בכירורגיה.
יסלח לי קורא של אופוס זה על פרטי הפרטים של הביוגרפיה, אבל חיים אינם ימים שחלפו אלא ימים שנשארו בזיכרון!
ובכן, אני סטודנט בפקולטה לרפואה באוניברסיטה החשובה ביותר במדינה! ואחד הדברים המעניינים ביותר באוניברסיטה זו היה תיאטרון הסטודנטים, וההצגות שרבים מתושבי העיר נהרו לראותן.
חיי האמנות קסמו לי וכבשו את ליבי, כמובן על חשבון לימודי המקצועות הרפואיים. העונש לא איחר לבוא, שכן נכשלתי במבחן האנטומיה אצל הפרופסור המפורסם ביותר במדינה שעל פי ספרי הלימוד שלו למדנו. הייתה זו הפעם השנייה בקריירה שלו שנמשכה 70 שנה, שסטודנט נכשל אצלו במבחן. לקחתי את עצמי בידיים כדי להצדיק את בחירתי במקצוע הרפואה, אך בכל זאת לא ויתרתי על נטייתי התיאטרונית ולשם גיוון הפכתי גם לכתב בעיתון המקומי.
בסוף שנות ה-70 עליתי ארצה עם רעייתי ובני הקטן מלנינגרד -עיר שחזרה לשמה המקורי שלפני המהפכה- סנט פטרבורג. ברשותנו היו כמה מזוודות מלאות ספרים ובידי - תואר רופא, בוגר אוניברסיטת לנינגרד. בפברואר, ביום שיצאנו מלנינגרד שררה שם טמפרטורה של מינוס 43 מעלות, וכאשר הגענו ארצה אחרי יומיים נפלנו היישר למזג אוויר אביבי של פלוס 20 מעלות.
לאחר שהייתנו באולפן ועשיית סטאז' רפואי התגייסתי לצבא. עקב מראי החיצוני הבריא ביותר והפרופיל הגבוה, החליט הצבא לשלוח אותי לשרת כרופא של סיירת גולני. ב-1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, בה לקחתי חלק כרופא. כאן עליי לציין את תפקידה של אשתי אירנה - האישה שבעורף, שבלי שמץ ידיעה היכן אני נמצא ומה קורה איתי, ושהיא מטופלת בשני ילדים קטנים, החזיקה מעמד ולא התמוטטה.
אמנם כתבתי לה גלויה מהחזית, אבל בתמימותי כתבתי את הגלויה ברוסית והיא כנראה נתקעה בצנזורה, כיוון שבאותן שנים רק מעטים ידעו רוסית, לפיכך גלויה זו הגיעה לביתי אחרי חודש וחצי, כשכבר קיבלתי חופשה ראשונה לאחר חודש של קרבות עזים בלבנון.
שלוש שנים שרתי כרופא בסיירת גולני, ותוך כך הכרתי את הארץ ורכשתי לי חברים טובים. ביניהם
את גוני הרניק ז''ל, מפקד סיירת גולני, שחזר לשירות צבאי לאחר שכבר השתחרר מהצבא, ותפס את מקומו של משה קפלינסקי לאחר שקפלינסקי נפצע קשה. גוני נפל ראשון בקרב על כיבוש הבופור ועימו כמה לוחמים, שאף אותם הכרתי היטב. עבורי היה זה ניסיון מר ועצוב לאבד כל כך הרבה חברים לנשק.
עוד במסגרת השירות כתבתי סיפורים קצרים ברוסית בשבועון פופולארי "קרוג" שרואה אור בארץ. פרסמתי שם רשימות תחת הכותרת "יומן לבנוני", שזכו לקוראים רבים. לאחר שלוש שנות שירות צבאי התקבלתי להתמחות ברפואת עיניים בבית חולים "כרמל", ולאחר חמש שנים סיימתי את ההתמחות וכעת אני עובד בתור רופא עיניים בבית החולים ובקופת חולים כללית בצפון.
כך נראה מן הסתם מסלול רגיל של כל ישראלי מצוי. ואכן אני ישראלי, אם כי מבטאי הרוסי כבד ובולט מאוד.
דוסטוייבסקי אמר פעם ש ''המציאות היא כה בלתי אמינה, שכדי לאמת אותה יש להוסיף עליה מעט שקר''. ובמובן זה בספר מסתורין באיסברגטאון יש מעט מאוד שקר. כלומר לא אטעה אם אומר, שמידת האמת בו, בלבוש מוקצן כמובן, מתקרבת יותר לקוטב האמת.
רציתי לבטא את דעתי על המתרחש כאן במצב כמעט בלתי אפשרי שנוצר במציאות הפוליטית בארץ. אולם הטריגר לכתיבת הסאטירה היה בתחילת שנות ה-80 . כאשר קמה ממשלת אחדות לאומית, שני ראשי הממשלה היו נתונים בהסדר של רוטציה ואני שמתי לב לפחד שמבצבץ בעיניהם, אולי בגלל חשש לא בלתי מבוסס של חוסר הגינות ביחסם זה לזה, וסברתי כי בעיה מובנית זו לא תאפשר, לפחות לאחד מהם לסיים את הקדנציה שלו.
זה היה הטריגר לתחילת כתיבתו של הספר, שהוא אכן פוליטי לגמרי, והמציאות הוכיחה שאפילו דמיון פרוע אינו מסוגל לעלות עליה. אף על פי שהספר נכתב לפני זמן לא מועט, אם כי רק עתה הוא רואה אור, ומתרחש בעיר בדויה ששמה איסברגטאון, בכל זאת עולמם של הפוליטיקאים בכל אתר ואתר, ובכלל זה גם אצלנו - לא השתנה, ומפני זאת הוא רלבנטי ואקטואלי גם בעצם הימים האלה.
במהלך חיי הספרותיים פרסמתי בארץ ובחו"ל סיפורים קצרים, פובליציסטיקה, מחזה ואגדה "כיפה ירוקה" שמחכה עדיין במגירה. הרומן ילדי סדום ראה אור ב- 2009 בסנט פטרבורג. רומן נוסף פגישה פורסם לאחרונה באינטרנט בשפה הרוסית.
מסתורין באיסברגטאון הוא ספרי הראשון שלי בעברית, וראה אור ממש לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
שיחה בין עורכת הספר לאה שניר לבין על סטראנס,
מחבר ספר הסאטירה מסתורין באיסברגטאון
למה החלטת לכתוב על פוליטיקאים כאשר זה נושא נדוש ומאוס?
הפילוסוף רומאי סנקה אמר פעם שהסכנה הכי גדולה לבן אדם נשקפת מבן אדם! זו אמירה עמוקה וחכמה ואנו עדים לנכונותה כל יום בחיינו, אבל מי יכול בהנפת יד אחת לשלוח אלפים ואף מיליונים למוות?! רק פוליטיקאי שעומד בראש המדינה! לדוגמא: נפוליאון שלח למוות 226 אלף צעירים צרפתים, בלי לקחת בחשבון את הפצועים והאבדות במדינות אחרות שעמן לחם. הרוסים איבדו במלחמות נגד נפוליאון 90 אלף חיילים. היטלר שלח למוות 3 מיליון צעירים גרמנים בלי לקחת בחשבון אבידות לכל המדינות האחרות. (על פי The Harper Encyclopedia of Military History). מנהיג של כל מדינה אחראי בלעדית על השגשוג של עמו שנתן לו מפתח לשלטון. אבל מנהיגים אלה, הפוליטיקאים האלה, הם בסך הכל אנשים בשר ודם. אז מי הם פוליטיקאים?
אני מצטט מהספר מסתורין באיסברגטאון: " אולם, ייתכן שאנו טועים בהנחת השאלה, וכדי להבין את נפש הפוליטיקאים, אנו זקוקים לכלי חד יותר מן ההבנה האנושית הממוצעת".
הספר שלך מזכיר ספרים סאטיריים של גוגול, דניאל דפו, סרוונטס, בולגאקוב, חנוך לוין. האם אתה ממשיך את הקו סאטירי של סופרים דגולים אלה?
זה בהחלט נכון, למדתי מכל אחד מהם ואפשר להוסיף לרשימה זו גם פרידריך דירנמאט. כולם תרמו לי להבין את הסגנון הכתיבה סאטירי.
מניין בא הרעיון עם השד?
יוהאן וולפגנג פון גתה ב"פאוסט" וגם מיכאל בולגקוב ב"אומן ומרגריטה" משתמשים בדמויות מיסטיות של שטן. גם בספר שלי ניצלתי את חוכמה של הגדולים, והבאתי את שד אלי עזאזלי שנולד מבטנו של שר עם תיק מאוד חשוב, לעולם של פוליטיקאים. השד די נחמד ועושה צרות רק לפוליטיקאים, לכן לקוראים אין מה לפחד ממנו. גם נעזרתי בדמויות אחרות מ"פאוסט" כמו ד"ר פאוסט ופרופסור מפיסטו, כמו גם פרופסור וולונוט מ"אומן ומרגריטה" שעוזרות מאוד לאלי עזאזלי לעבור מכשולים במלחמתו עם פוליטיקאים.
מה דעתך האישית על פוליטיקאים?
אני שוב אצטט מהספר. בשיחה בין ראש הממשלה שמרס ופילוסוף יווני סוקרטס ראש הממשלה מצטט את קנצלר גרמניה ביסמארק: "ובכן כמו שאמר ביסמרק, 'מעולם לא משקרים כל כך הרבה כמו בזמן מלחמה, אחרי ציד ולפני בחירות..." זה התמצית של מה שאני חושב.
מדוע בחרת רק חמשת הדיברות של פוליטיקאים?
זה לא אני בחרתי, זה סוקרטס וראש הממשלה שמרס הגיעו למסקנה זו, שכנראה לפוליטיקאים לעומת אנשים רגילים שמאמינים בעשרת הדיברות מספיק רק חצי. והנה הם:
"אל תאמין לאיש סביבך.
אל תאמר אמת בדברך.
הפלל את חברך לשם התקדמותך.
למען יאריכון ימיך דכא את מצפונך.
אל תשכח מאין ממונך להשגת מטרתך,
כי מאחורי הכול עומד אך ורק הכסף הגדול!
מה מטרת הספר?
לעורר את דעת הקהל, אבל בראש ובראשונה לעורר את דעתם של הפוליטיקאים! שיבינו שאנחנו איננו מריונטות שלהם וגם לא פריירים!
מהן הציפיות שלך מהספר?
קודם כל שהקוראים בו יצחקו מן הדמויות המופיעות בו, שידברו על מעשיהן וכוונותיהן, שימליצו עליו לאחרים, שבגלל שהוא כתוב באופן שמתאים לכל מדינה בעולם לכאורה דמוקרטי, הוא גם יתורגם לשפות אחרות, שיהפכו אותו למחזה, ואפילו שיהפכו אותו למחזה מוזיקלי, ובלבד שלספר הזה יהיו חיים ארוכים!
אם אתה מכיר כל כך טוב פוליטיקאים למה שלא תלך בעצמך לפוליטיקה?
אחרי מה שכתבתי עליהם?!
על סטראנס (ד"ר על זטורנסקי)