האימפרוֹ - כוח המחשבה
מאת : שיר גוּר
1
זוהי שעת צהריים מוקדמת, ובכל זאת בים לא צפוף במיוחד. חוץ
משלושה גולשים שנהנים מהגלים הגבוהים עמוק בתוך המים,
אשה שמשתזפת באזור הכי שטוף שמש על החוף, ואמא שמנסה
להשתלט על הילד הקטן שלה בזמן שהשניים האחרים רצים
בצרחות על החול, החוף ריק.
וגם אני שם, כמובן.
אני שוכבת על מגבת מפוספסת על החול, קרוב למים. אני נשענת
על המרפקים, מטה את הראש לאחור אך עדיין מסוגלת להשקיף
על הגלים. התיק שלי, שמדיף ריח ים קל מרוב הפעמים שבילה כאן
לצידי, מכיל בתוכו פחית קולה, משקפי שמש שעלולים להתפרק
בכל רגע, את הטלפון הסלולרי ובגדים, שאלבש כשאחזור לאורך
דרך של חמישים מטרים בין החוף לבית שלי.
למרות שאין הרבה אנשים על החוף, אי אפשר להגיד ששקט.
הגלים מכים בשובר הגלים, הרוח המלוחה נושבת ושורקת,
והשחפים צווחים במלוא גרונם. הקולות האלה מוכרים לי כמו
קולות הבית. ככה זה כשאתה הולך לים כל יום.
סן דייגו ידועה בחופים שלה, ואני לא האדם היחיד שמבקר בים
לעיתים קרובות. אבל אני לא מכירה אף אחד שמגיע כל חופש
בקביעות בעשר בבוקר לחוף, נשכב על מגבת וחוזר הביתה
רק אחר הצהריים. אמנם לפעמים אני נשארת לישון עד אחת
בצהריים, או מעדיפה לבקר את ג'ן במקום, אבל אני מגיעה לים
מספיק פעמים בשביל להרגיש שהוא הבית השני שלי.
הנייד שלי מצלצל. בהתחלה אני לא שומעת, כי אני מרוכזת באחד
הגולשים. הוא עושה תרגיל שאני מעולם לא הצלחתי לעשות,
למרות שהתאמנתי עליו מי יודע כמה פעמים. עכשיו אני כבר
לא גולשת, אבל אני עוד זוכרת את העקרונות הבסיסיים, ועדיין
אוהבת לראות אנשים גולשים.
כשאני שומעת לבסוף את קול הצלצול, אני מכניסה את היד לתיק
ושולפת את הסלולרי. השם של ג'ן מופיע על הצג, עם תמונה
שלה מוציאה לשון ועוצמת עין אחת.
ג'ן היא החברה הכי טובה שלי. הכרתי אותה לפני שנה בערך,
בחופש הגדול שלפני הכניסה לתיכון. היא למדה בחטיבה שונה,
ומעולם לא יצא לי לראות אותה, עד אותו היום בו הלכנו לאמץ
את הכלב שלי, גוֹ רדוֹ .
רציתי כלב כבר כמה שנים, ורק לפני שנה, יום לפני תחילת
הלימודים, ביום ההולדת הארבעה־עשר שלי, אמא התרצתה
והסכימה שאקנה כלב. היא תמיד טענה שכלב עושה יותר מדי
לכלוך ודורש יותר מדי טיפול ביחס לתמורה שהוא נותן, ובכלל,
אם נאמץ כלב, בחיים לא נצליח להגיע לרמת ניקיון הבית של
אמא של ניקי, הילדה הכי עשירה בכיתה, שאמא תמיד לקחה
ממנה דוגמה.
ובכל זאת, בסופו של דבר היא הסכימה שאקנה כלב. בשלב מסוים
אפילו אחי התחיל להצטרף למחאה, ולשנינו היא לא יכלה לסרב.
הלכתי למרכז האימוץ לכלבים עם אבא, כי ידעתי שאמא תכריח
אותי לאמץ צ'יוואווה בגודל של סוכריית טופי, ולאבא לא ממש
אכפת מה אני עושה כל עוד אמא בסדר עם זה. זאת אומרת, כל
עוד הוא חושב שאמא בסדר עם זה.
כשהגענו למרכז, אחת העובדות הראתה לנו כמה כלבים שיכולים
להתאים לנו. רובם לא נראו נחמדים במיוחד, או סתם היו עייפים
מאוד, אבל היו כמה חמודים. כשהתקרבתי אל אחד מהם כדי
לבחון אותו מקרוב, הראש שלי התנגש במשהו. המשהו היה
הראש של ג'ן.
דיברתי איתה קצת, וכשהבנו שאנחנו עומדות ללמוד באותו בית
הספר מיום המחרת, החלפנו טלפונים וקבענו לשבת אחת ליד
השנייה, אם נהיה באותה כיתה. ג'ן הלכה משם בסוף עם חתול
קטן ומנומר בשם טִ ישוּ, ואני הגעתי הביתה עם גוֹ רדוֹ , כלב קטן,
כתום ושמנמן.
ג'ן לא הייתה הילדה היחידה שהכרתי ביום הראשון ללימודים.
בערך חצי מתלמידי הכיתה הקודמת שלי עברו גם הם לאותו
תיכון. וזה לא שלא היו לי חברים שם - לא היו לי חברים טובים
באמת. לא מישהו שיכולתי לסמוך עליו. כולם הכירו אותי ברמה
הבסיסית, אמרו לי שלום ולהתראות, אבל לא הרגישו צורך לדעת
יותר מזה.
המעמד שלי בתיכון לא השתנה מאז, רק שעכשיו יש לי מישהי
לסמוך עליה. מישהי לשבת לידה בכיתה, לרכל איתה על מורות
ולבכות לה אם משהו רע קרה - ג'ן.
אז ג'ן היא פחות או יותר האדם היחיד שמתקשר אלי לטלפון
בקביעות, חוץ מאמא, כך שלא הופתעתי כשראיתי שהיא
מתקשרת. פשוט לחצתי על כפתור המענה ואמרתי בקול רגוע:
"היי."
"היי, תקשיבי, נכון שקבענו להיפגש היום?" הקול של ג'ן בוקע
מהעבר השני של הקו במהירות, בלי הפסקות בין המילים. הוא
אפילו יותר מהיר מבדרך כלל.
"מממ..." אני עונה.
"טוב, אז אני לא יכולה להיפגש איתך בסוף. אמא שלי הולכת
לפתיחה של מוזיאון. בטח גם אמא שלך הולכת לשם, נכון?"
אני נזכרת במעורפל שאמא אמרה משהו שכלל את המילה
מוזיאון. "אני חושבת."
"אז אמא שלי מכריחה אותי לבוא איתה גם. זה יימשך עד איזה
אחת בלילה. לפחות אמא שלך לא מכריחה אותך. מה יש לי
לעשות שם בכלל?!"
"כלום." אני אומרת.
"בדיוק! בכל מקרה, אני לא יכולה להיפגש איתך. את יכולה אולי
ביום אחר השבוע?"
"אני לא חושבת..." אני עונה באכזבה. "טוב, יש לנו את כל
החופש לפנינו. עוד ניפגש."
"שמעתי שיש מסיבה בבית של רבקה ביום שלישי הבא. תוכלי
לבוא? אני חושבת שבת דודה שלי באה לשם, והיא ממש נחמדה,
כדאי שתכירו, קוראים לה אלי ו..."
"ג'ן, אני צריכה לנתק. יש פה... משהו מוזר. אני אחזור אלייך,
אוקי?"
"אוקי. ביי לִ יָ ה!"
אני לוחצת את כפתור הניתוק ותוחבת את הסלולרי לתוך התיק.
המבט שלי נעוץ בכלב גדול ורטוב שרץ במהירות לכיווני, מעיף
חול לכל עבר. עכשיו הוא כל כך קרוב, עד שאני יכולה לראות
את הטיפות עפות מפרוותו, ושהוא מחזיק משהו, אולי כדור,
בתוך הפה שלו.
אני לא מסיטה ממנו את עיני שעה שהוא נעמד על קצה המגבת
שלי ונועץ בי את עיניו, מתנשף. הוא בוהה בי דקה ארוכה, כאילו
הוא מחכה שאעשה משהו. כשאני לא מגיבה הוא מתקרב אלי
ודוחף את אפו הרטוב כנגד הכתף שלי.
מבולבלת, אני מושיטה את היד קדימה באיטיות. הכלב המדובלל
מפיל את הכדור שהיה בין שיניו היישר אל תוך כף ידי, מסתובב
ופורץ בריצה מהירה לכיוון ממנו הגיע, מעיף חול על המגבת.
תוך כמה שניות הוא כבר נעלם.
בשנייה הראשונה אני בשוֹ ק, ואז אני מעיפה מבט למטה, ורואה
שהכדור שהונח בידי הוא בעצם חתיכת נייר מקופלת, לחה ודי
מגעילה. אני מנסה לנגב ממנה חלק מהרוק על המגבת, ומצליחה
לראות שכתובות עליה מילים. בשתי אצבעות זהירות אני פותחת
אותה. למרות שהנייר נמעך והתגלגל ונרטב הוא לא נהרס
לחלוטין, ואני יכולה בקלות לפרש את המילים שכתובות עליו
בעט כחול ופשוט. אני מתחילה לקרוא:
"ליה,
בואי למוסך הישן שליד הבית שלי, היום בשעה 13:00. יש לי
משהו להראות לך.
ג'ן"
אפילו עשרים מילים לא כתובות שם. בכל זאת הן גורמות לי
להרגיש משהו שלא הרגשתי הרבה זמן, אם בכלל. כאילו יש
משהו מאחורי המילים שאני לא יכולה לראות. צמרמורת עוברת
בי כשאני מעיפה מבט נוסף בפתק ומכניסה אותו לתיק הים.
ג'ן לא כתבה את הפתק. אני יודעת את זה בגלל שזה לא כתב היד
שלה, לא הדרך בה היא מתנסחת, ובעיקר בגלל שדיברתי איתה
לפני כמה שניות.
המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא שמארגנים לי מסיבת
הפתעה, אבל עכשיו תחילת יוני.
אם מישהו מנסה לעבוד עלי עם הפתק, לא הייתי רוצה ליפול
ברשת שלו.
מצד שני, אולי אני עומדת לפספס משהו חשוב אם לא אלך
למוסך? ההתלבטות לא קריטית, אבל קשה. אני מחליטה לבסוף
לבחור בדרך היותר פשוטה, להתעלם מהפתק ומההוראה שכתובה
עליו.
אני נשארת לשבת על המגבת עוד כמה דקות, אך לא מצליחה
לסלק את הפתק מהראש. אפילו כשהגולש מולי עושה את אחד
התרגילים האהובים עלי, המילים הכחולות על הדף המעוך לא
נמחקות לי מהמחשבה.
אחרי עוד דקה של התלבטויות, אני מקבלת החלטה שמפתיעה
אפילו אותי. אני מכניסה את החפצים לתיק, מתלבשת ויוצאת
לכיוון המוסך.
אני חושבת לאורך כל הדרך מי מחכה לי שם. האפשרויות
החולפות בראשי נעות בין חייזר עם שש רגליים לגרגיר אבק עם
שכל מפותח במיוחד. חיוך עולה על פני כשאני חושבת שיכול
להיות שמישהו באמת מיוחד מחכה לי שם, אבל אני ממהרת
לבטל את האפשרות כשאני מבינה כמה הדבר חסר היגיון. אני
כל כך מרוכזת במחשבות, עד שאני לא שמה לב לאחד האנשים
שחולפים מולי בזמן שאני חוצה את הכביש ונתקלת בנער. אני
ממהרת לצעוד לאחור ולמלמל סליחה. לפני שאני קופצת קפיצה
חפוזה למדרכה, אני שמה לב לעיניו. הן בהירות כמו השמש
וזוהרות כמו שני פנסים.
כשאני מגיעה למוסך, השיער שלי, שאסוף בגומייה, עדיין לח
ממי הים. מעל בגד הים אני לובשת גופייה לבנה ומכנסי ג'ינס
קצרים ובהירים. בגלל שזו שעת צהריים, וזה אמצע הקיץ בסן
דייגו, החום בלתי נסבל, ואני יבשה כמעט לגמרי.
השעה עדיין לא אחת. למרות שאני מנסה להתנהג כאילו זאת
בסך הכול מתיחה מטופשת ומי ששלח לי את הפתק עומד מאחורי
איזה עמוד או שיח בזה הרגע, מסתכל עלי ומתאפק שלא לפרוץ
בצחוק, הלב שלי קופץ אחוז טירוף. אני לא מסוגלת להאמין
שעזבתי את הים ובאתי לפה בשביל זה. אני לא מסוגלת להאמין
שבאמת קיבלתי פתק מכלב.
חייבת להיות סיבה שמי־שזה־לא־יהיה רצה להיפגש איתי דווקא
במקום הזה. כבר מהמראה החיצוני של המוסך, לפי האבק
והחלודה שמכסים את קירותיו החיצוניים העשויים מתכת, ניתן
לראות שהוא נטוש זמן מה. זה מקום לא רע לרציחות.
אני צועדת אל עבר מחסום הכניסה הפתוח למחצה ומשתחלת
בקלות מתחתיו ופנימה.
חלקיקי אבק מרחפים בחלל המוסך. הם נראים כמו אבק פיות
כשהם עוברים בתוך קרני האור המעטות שחודרות מבעד לחרכים
קטנים בקירות. אל הקירות מחוברים מדפים רבים עמוסים כלי
עבודה שלא נגעו בהם כבר זמן רב, והם מכוסים בשכבות של
לכלוך. אני מסתכלת מקרוב על אחד המדפים, אך במהרה נמלטת
צרחה קטנה מפי ואני צועדת מספר צעדים אחורה, כשעכביש
גדול חולף במרחק סנטימטרים ספורים מפני.
בזמן שאני מחכה לאדם המסתורי שאמוּ ר להגיע, אני בוחנת את
הדבר המרכזי ביותר במוסך - מכונית אדומה, ישנה ודי זולה,
שחלודה מכסה חלקים רבים ממנה. היא ניצבת על ג'ק, כך שהיא
נמצאת בגובה מטר בערך באוויר.
נראה שהמכונית נמצאת במוסך מספר חודשים אם לא יותר,
והמכונאי לא הספיק להחזיר אותה לבעליה לפני שהמוסך נסגר,
או שאולי הבעלים שלה בכלל לא בא לקחת אותה?
אני שומעת צליל שמפר את השקט הממלא את חלל המוסך.
בהתחלה אני לא מזהה את הצליל. הוא מבהיל אותי כל כך, שאני
לא מספיקה להתרכז ולנסות לזהות אותו.
אבל בפעם השנייה שהצליל נשמע, אני מזהה. זהו צליל מכונית
מתניעה.
הצליל מגיע ממרחק סנטימטרים ספורים ממני, אבל המוח שלי
ממהר להתכחש לכך, כי אין שום סיכוי שזה באמת קורה. בתוך
המוסך יש רק מכונית אחת, והיא לא פועלת.
צליל ההתנעה נשמע שוב, כשהפעם הוא מגיע מאחורי.
אני מסתובבת בבהלה, ורואה רק קיר, עליו תלויים מדפים
מתפרקים המכוסים שכבות של אבק. או שהאקוסטיקה במוסך
היא מיוחדת במינה, או ש... אני מתקשה לחשוב על אפשרות
אחרת שתסביר את מה שקרה הרגע.
כשאני מסתובבת בחזרה, אני כבר מזהה בלי ספק את מקור הקול
- זאת המכונית האדומה. אני מנסה להגיד לעצמי שמה שקורה
לא הגיוני, שזה חלום, או שאולי זו המתיחה שתכנן לי מי ששלח
את הפתק. אבל עמוק בפנים אני יודעת שלא משנה כמה זה לא
הגיוני, זה קורה.
זהו רק צליל התנעה מקרטע, ובכל זאת הוא יוצר אצלי את ההבנה
שהפתק ההוא לא היה מתיחה. שמשהו עומד לקרות, בגלל או
בזכות הפתק הזה.
הפעם נראה שהמכונית מצליחה סוף סוף להתניע, וגלגליה
מתחילים להסתובב באיטיות באוויר.
אני לא יכולה לראות מי נוהג בה כי חלונותיה כהים והדבר רק
מגביר את הלחץ והמסתורין בהם אני נמצאת. הפחד מתחיל
למלא אותי ואני צועדת צעד אחד לאחור לכיוון הקיר. אני יכולה
להריח שמשהו לא טוב הולך לקרות בשניות הקרובות.
אני שומעת את המכונית שואגת, ולפני שאני שמה לב, היא קופצת
בביצוע בלתי אפשרי מהמתקן עליו היא מונחת, מחריבה את כל
מה שבדרך אלי ואז מסובבת לכיווני את הפגוש שלה, שועטת
לעברי במהירות ועומדת לדרוס אותי.
באינסטינקט של השנייה האחרונה אני מחליקה הצידה אל מתחת
למתקן עליו ניצבה קודם המכונית ומונעת את המוות שיועד לי.
אני מרגישה את לבי פועם בקצב מטורף וברקע אני שומעת שתי
צנצנות זכוכית מתנפצות בפתאומיות בלי שום הסבר.
אני רוצה לצרוח: "אם זאת מתיחה, תפסיקו אותה עכשיו!" אבל
שום קול לא בוקע מהגרון שלי.
אני אפילו לא מצליחה להסדיר את הנשימה, וכבר המכונית פונה
לעברי שוב, מתעלמת מהמתקן עליו עמדה בעבר וכעת עומד
בדרכה.
למרות ההגנה המסוימת שמסב לי המתקן, משהו אומר לי שהוא
לא באמת מהווה בעיה למי שנוהג במכונית, הרי אם הוא הצליח
לגרום למכונית הזאת להתניע...
אני בקושי מספיקה להתגלגל הצידה, שבריר שנייה לפני שהמתקן
מתנפץ למיליארדי חתיכות פלסטיק קטנטנות שמתפזרות על
רצפת המוסך.
המכונית לא מאיטה אף לא לזמן קצר שיאפשר לי לנסות לעכל
את מה שקרה לפני רגע, וכבר היא פונה ימינה כך שהיא שוב
נוסעת לכיווני, וממשיכה לשעוט לעברי במהירות.
אין לי לאן לברוח. אני עומדת בגבי לקיר. ידי נאחזות בדבר
היחיד שהן יכולות להיאחז בו, כמה מדפים נמוכים המחוברים
לקיר שמאחורי. מפרקי מלבינים, עיני ופי נפערים לרווחה. אני
יכולה להרגיש איך הדם אוזל מגופי.
אני עוצמת את עיני בחוזקה ומתכוננת לפגיעת המכונית, כשכמה
דברים שכל אחד מהם לא אורך יותר משנייה קורים באותו הרגע:
חרטום המכונית נוגע בי, משב רוח עובר מאחורי גבי, מישהו
תופס בעוצמה בכתפי ואני נעלמת מהמוסך.
בשנייה האחרונה, כשאני כבר נמצאת הרחק מהמקום בו הייתי
קודם לכן, אני עוד יכולה לשמוע את המכונית מתנגשת בקיר
המוסך ומתפרקת לחתיכות.