"יום אחד, אחרי שנים של נדודים בעולם הגדול שמחוץ לחצר, תרמיל הנדודים על השכם, ניצב על הגבעה המשקיפה על כפר הולדתו - על איתקה שלו. פריז ולונדון וניו יורק נראו לו כערים נידחות לעומת הכפר הקטן הזה, טבור העולם."
כך פותח עלי אלון את ספרו איתָּקָה.
עלי אלון, בן וחבר קיבוץ עין-שמר, מבני הקיבוץ הראשונים, מספר באיתקה את חוויית בני הדור השני בקיבוץ. איתקה הוא שֵׁם אי מכורתו, אהבתו ומחוז געגועיו של אודיסאוס, אליו הוא עורג לאחר מלחמת טרויה ושנות נדודיו.
"רבים שם איֵּי הים אפס איתקה למעלה מכולָם;
ארץ טרשים, מגדלת אנשים בני-חַיִל, ואנוכי
ארץ אחרת לא אדע נחמדה ממנה לעיניים (...)
יען כי אין לךָ דבר המתוק מארץ-האבות
ומן האבות, ולוּ גם ישבנו בבית רב-עושר
הרחק בארץ נוכריה ורחוק מהורים ילדוּנוּ."
(אודיסיאה שיר תשיעי)
כמו המסע האודיסיאי, מגולל המספר את האודיסיאה הקיבוצית. איתקה הוא שיר אהבה של אדם לנוף מולדתו.
"לפנינו הדמות הכי מקומית שנולדה בכפר הקיבוצי. החיבור ל'עין-שמר, לטבור העולם' הופך ממלכודת פרובינציאלית למנוף אוניברסלי. מעלה-מעלה הוא נוסק מכוח הקשר האינטימי הזה אל 'האדמה שילדה אותי'." (בארי צימרמן)