קוּקוֹלְקָה | הפתיחה

קוּקוֹלְקָה הוא סיפור על כוח רצון, תושייה ותשוקה עזה לחיים, זהו סיפור על ילדים בלי הורים בשולי החברה.

הוא מתחיל במעון ילדים באוקראינה של שנות התשעים, שם מתגוררת סמירה הקטנה עם חבריה, המחכים כולם להורים מאמצים. כשחברתה הטובה מרינה נלקחת לאימוץ, משתנים גם חייה. היא מוצאת את דרכה לחבורת ילדים, לומדת לכייס ולגנוב, היא שרה ברחוב כדי לקבץ נדבות.
יותר מכל היא אוהבת לשיר וחלומה הוא להיות לזמרת. אבל יש לה עוד חלום: לפגוש שוב את מרינה, חברתה ממעון הילדים. אלא שאת מרינה אימצו זוג הורים גרמנים, ואיך תגיע סמירה לגרמניה?

קוּקוֹלְקָה, בסגנונו הישיר והריאליסטי, מרתק את הקוראים והקוראות אל חייה של סמירה, ילדה יפה כמו בובה, ומכאן הכינוי "קוקולקה" (בובה ברוסית). סמירה מיטלטלת תדיר בין תקווה לייאוש, ורק בזכות הרצון העז לחיות חיים טובים יותר היא נאבקת, מנסה בתושייתה להיחלץ מחיים של ניצול, נלחמת ולא מרפה, כמו ניצוץ שלעולם אינו כבה.

קוּקוֹלְקָה הוא ספר ביכורים מרשים וסוחף של הסופרת הגרמנייה ממוצא אוקראיני לאנה לוקס, ילידת 1986. ע

את ההתחלה אינני זוכרת. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל חמש
בערך. זה היה ב־ 1993 . את זה חישבתי מאוחר יותר, כי ב־ 1995 ,
קצת לפני תחילת בית הספר, אמרו לי שאני בת שבע.
יש לי תחושה כאילו בילדות שלי היה רק חורף. אני נזכרת באולם
השינה הענקי והקר ובמיטות הברזל.
הן ניצבו שם באינסוף שורות. בהן ישנו. בלילות וגם בצהריים. כל
מה שהותר לנו לעשות במעון הילדים הוגדר במפורש, גם השינה.
קודם כול היה על כולנו ללכת לשירותים. אחר־כך היה עלינו
להתפשט ולמסור את הבגדים שלנו מקופלים. אסור היה לנו לשמור
לעצמנו שום דבר, אפילו לא את התחתונים. אפילו לא כשהחימום
שוב כבה. כלומר, הרבה ילדים עשו במיטה, וכדי שלא יתלכלכו כל
הבגדים, היה על כולנו לישון עירומים. בעיניי זה היה בהחלט נכון,
שהילדים, אשר שוב ושוב המשיכו לעשות במיטה, למרות העונשים,
ילכו לישון עירומים. אלא שרבים מאִתנו בכלל לא עשו במיטה,
ובכל זאת נאלצו להתפשט לגמרי. על כל פנים, אלה שעשו במיטה
היו תמיד אותם ילדים. כולם כינו אותם מסריחים. אני גם לא יודעת
למה הם לא רצו להפסיק עם זה. אני הייתי מפסיקה עם זה מייד, אם
הייתי חוטפת כל־כך אחרי זה.
בכל מקרה, כולם נאלצו להתפשט ולהיות עירומים לקראת השינה.
אחר־כך היה עלינו לשכב במיטה על צד ימין, הברך בזווית נכונה,
שתי הידיים דחוקות יחדיו מתחת ללחיים, עיניים עצומות, ולישון.
אחת המחנכות התהלכה אז תמיד בין השורות, ואם מישהו לחש, או
שינה את התנוחה או פקח את העיניים, נשמעה הצלפת חגורת העור.
המחנכות אמרו שחשוב מאוד בשבילנו לישון בדיוק בתנוחה הזאת,
כי בצד שמאל נמצא הלב, והוא עלול להימחץ אם שוכבים עליו.
אני אף פעם לא חטפתי הצלפות כי ידעתי איך נכון להתנהג. אני
הרי הייתי מאז ומתמיד במעון הילדים ולכן לא היה לי קשה כל־כך
לדעת מה נכון ומה לא נכון. ילדים שבאו מאוחר יותר תמיד עשו
הכול הפוך.
— — —
מרינה הייתה חדשה. ההורים שלה נפרדו, וכיוון שהאֵם הייתה
אלכוהוליסטית, האב קיבל את המשמורת. אבל אחרי זמן קצר זה היה
כנראה יותר מדי בשבילו. הוא הביא את מרינה אל מעון הילדים ואמר
שזה רק לקיץ, כי הוא צריך לעבוד הרבה. מרינה האמינה שזה באמת
רק לתקופת הקיץ. בהתחלה היא עשתה הרבה מאוד טעויות. היא לא
הסכימה שיקצצו את השיער שלה, בצהריים לא הסכימה לשכב על צד
ימין, סירבה לשתות את החלב, ועוד הרבה דברים אחרים.
המחנכות כמובן כעסו והענישו אותה לעִתים קרובות. בהתחלה היא
קיבלה רק את העונשים הקטנים, למשל היה עליה לשכב במיטה
לשארית היום על צד ימין, כדי שתלמד איך זה עובד. אבל כשהמשיכה
להתקומם והוסיפה ליילל עוד ועוד, נעשו העונשים מטורפים יותר.
פעם היא סירבה לגמור את המרק. אלנה ולדימירובנה חבטה בפדחת
שלה מאחור ואמרה: "אם לא תגמרי את המרק, מחר לא תקבלי שום
אוכל."
"אבל אני לא יכולה לאכול את זה," אמרה מרינה והגבירה את היללה
שלה.
זאת כמובן הייתה חוצפה. היינו מוכרחים לאכול כל מה שהגישו. זה
היה חוק. אלנה ולדימירובנה תפסה את מרינה בזרועה וגררה אותה
אל חדר הרחצה. שם נאלצה מרינה לעמוד בפינה עד ארוחת הערב
הבאה.
את עונש העמידה הממושכת העברנו תמיד בחדר הרחצה, כי שם
גם הרצפה הייתה מצופה אריחים, וכשהילדים עשו במכנסיים, היה
אפשר לנקות בקלות בצינור מים. מרינה פשוט לא רצתה להפסיק
לצרוח, וזה ממש הוציא את המחנכת מדעתה, לכן היא תחבה לה
סמרטוט לפה.
בלילה כשכולם ישנו, התעוררתי ושמעתי יבבה חרישית מחדר
הרחצה. ידעתי שהיא בוודאי רעבה כי היא עדיין לא הייתה רגילה
להסתדר בלי לאכול. היו לי תמיד קרומי לחם מתחת למזרן
למקרים כאלה. שלפתי שתי חתיכות, כדי להביא למרינה, אבל
אחר־כך החזרתי אחת למקומה. ראשית, משום שהיא עצמה הייתה
אשמה. שנית, היא לא הייתה חברה שלי. בכלל לא היו לי שום
חברים.
הלכתי לחדר הרחצה. מרינה הייתה מצונפת בפינה מכונסת בעצמה,
כשהבחינה בי. התכופפתי אליה ומשכתי את הסמרטוט מפיה. אבל
היא הייתה כל־כך מבוהלת שמייד רצתה לדחוף אותו בחזרה.
גיחכתי ואמרתי: "אלה, כולם ישנים, הנה, תאכלי את זה, אחר־כך את
יכולה להכניס לך את הסמרטוט בחזרה לפה, אם את רוצה."
"מה זה?"
"לחם."
"זה לא נראה כמו לחם. זה נראה כמו..."
"תקשיבי, ככה לא תסתדרי פה. אם זה לא מספיק טוב בשבילך אז
תישארי רעבה."
"דווקא כן, דווקא כן," היא הושיטה את ידה אל קרומי הלחם
והתחילה ללעוס אותם.
"תודה. מאוד יפה מצִדך," אמרה מרינה.
"את צריכה להסתדר פה הרבה יותר טוב. אם תשמרי על כל הכללים,
תקבלי פחות עונשים."
"אבל הרי לא עשיתי כלום. אם אבא שלי היה יודע איך אלה פה
מתנהגות לילדים, הוא היה מוציא אותי מפה מייד. מתי בעצם יוציאו
אותך מכאן?"
"בכלל לא."
"בכלל לא?"
"לא. וגם אותך לא."
"את סתומה!" אמרה מרינה. "אני לא רוצה את הלחם המטומטם
שלך. צוענייה סתומה שכמותך."
"תסתמי ת'פה!"
"אני רואה שהאחרים צודקים. את חת'כת צוענייה מטומטמת!"
"תירגעי!"
"אחרת מה? את פשוט מקנאה כי אבא שלי יבוא לקחת אותי ואותך
אף אחד לא אוהב."
לפתע נדלק האור ואלנה ולדימירובנה עמדה בפתח בכותנת לילה
ובשיער שחור פרוע.
"מה זה כאן, איזו מין אסיפה זאת?" סיננה מבעד לשפתיה החשוקות.
"מה יש לך לחפש כאן, סמירה? איזה מין יצורים בלתי ניתנים לחינוך
אתם הצוענים?" היא חטפה מגבת והצליפה בי. אינסטינקטיבית
התכווצתי וכיסיתי את הראש. המגבת הלמה פעמים אחדות בגבי,
אחר־כך היא חדלה, משכה אותי למעלה בזרועי והרשתה לי לחזור
למיטה. "מותר גם למרינה לחזור למיטה? היא הרי עוד חדשה
וככה..." אמרתי חרישית, ובו ברגע התחרטתי.
"את ממש חסרת תקנה, מה? טוב, אם את באמת כל־כך דואגת לה,
את יכולה לישון כאן יחד אִתה. גם עוד שלושה לילות. ואני לא רוצה
לשמוע כלום מלבד הנשימות שלכן! ברור?"
היא כיבתה את האור וסגרה את הדלת. שעה ארוכה פשוט רק ישבתי
שם. הגב הבוער נשען על משטח הקיר הקר. חושך לפני העיניים. אבל
לאט־לאט הן הלכו והתרגלו יותר ויותר לאפלה, ועד מהרה יכולתי
לראות כל מה שהיה בחדר הרחצה. חפצים אחדים נראו בחשיכה
כאילו עברו שינוי. המגבת שאלנה ולדימירובנה שבה ותלתה בדיוק
במקומה על הקולב, נראתה עכשיו כמו מכשפה זקנה גיבנת. הצינור
בפינה נראה כמו נחש קוברה.
"גם את רואה את המכשפה?" שאלתי את מרינה.
"איפה?"
"שם."
"תראי את האף, ואת החטוטר..."
"כן, נורא."
"גם את אוהבת את מראות הלילה?"
"מה זה מראות הלילה?"
"כשרואים בלילה את הנשמה האמִתית של דברים."
ואז שתינו התחלנו להציג זו לזו את גלגולי הצורה של הדברים. אף
פעם קודם לא היהיה לי כל־כך כיף עם מישהו כמו שהיה לי עם מרינה
באותו לילה.