בעקבות הזמן האבוד – כרך אחרון | הזמן שנמצא:

בנקודת-היציאה של המסע הגדול אל זמנה של החוויה הנפשית התענה מרסל הנער בשאלה אם ניחן בכישרון ספרותי. באמצע כרך זה, בשובו בשלישית מבית-מרפא לפריז – הפעם לפריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, אל עולם שהשתנה כליל ואינו יותר מנשף של מסכות שהלביש הזמן – הוא כבר משלים עם הפרק הצחיח של חייו: הוא חסר נשמה של אמן.

אבל דווקא אז, באמצע הכרך האחרון, מגיעה במפתיע, בערב שבו הוא יוצא לבילוי חברתי, שורת חוויות של-מה-בכך, המחַכּכות מצב עכשווי בְּזיכרון שצץ באופן לא-רצוני. רגע של עבר פולש במלוא מלאותו האקראית לתוך רגע של ההווה, עד כי המספר אינו יודע באיזה משניהם הוא נמצא. ומן ההתגוששות של שני הרגעים הולכת ומזדקקת חוויה של אמת מהותית, הנמלטת מתהפוכות הזמן. ההתגלות הזאת, שבה נמצא לו והופך מוּחָש "הזמן האבוד", מבהירה לו את ייעודו. בעמודיו האחרונים של הכרך הוא חש כי הוא בשל להתחיל במפעל חייו, בכתיבת 'בעקבות הזמן האבוד'. הנער-שהיה הוא עכשיו הגבר השואל על סף מותו אם נותר לו זמן ואם בכוחו לכתוב את ספרו.

אחרי 2800 עמ' של 'בעקבות הזמן האבוד' הפך איפוא המספר לסופר, והתנועה המתמדת קדימה-ואחורה של מחזור הרומנים כולו הופכת להיות בעמודים הבאים נקודת ההתחלה. הקוראים יתהו אם הספר שהם מחזיקים ביד הוא רק תוכנית האב הגדולה שמתווה האיש החולם להיות סופר, או שזו כבר היצירה עצמה; האם הכרכים הקודמים הם רק חומר ולבֵנים, או שמא הספר עצמו כבר כתוב בהם? הכרך המסיים-הפותח הזה ראה אור לראשונה ב-1927, יותר מארבע שנים לאחר מותו של פרוסט; אבל עוד ב-1920, לפני שנכתבה המחצית השנייה של המחזור, גילה פרוסט, במכתב, שהעמוד האחרון בכרך האחרון כבר כתוב זה שנים; כל סופו של הספר נכתב במקביל לכרך הראשון.

180 העמודים האחרונים של הכרך הם לא רק גולת הכותרת של כל יצירתו של מרסל פרוסט והדפים היפים ביותר שכתב. הם גם פסגת הישגה של הלית ישורון, המתרגמת. "על הסף" בין שתי שפות ושתי תרבויות היא ממציאה בשביל פרוסט עברית ייחודית שטרם היתה כמותה, קול רענן שבו מתחככות כל שכבותיה של העברית כדי להפיק עושר מנוקה מכל שומן, וחיוניות עכשווית מדויקת, רחוקה מן הדלות העילגת. התחביר האופייני לפרוסט "מוריד צבע" על העברית שלה, אך זו, מצידה, היא דוגמה להכרזתו של פרוסט ש"את יופיו של דבר מזהים בתוך האחר": היא מוסיפה למקור הרפתקה עברית מרתקת, שמקרינה עליו יופי חדש.


'הזמן שנמצא', הפרק המסיים של הסימפוניה הפרוסטיאנית, הוא רטרוספקטיבה. האם אפשר לקרוא אותו בנפרד? אפשר. כעת (ביוני 2012) נותר לנו להמשיך ולצפות להשלמת תרגומם של ארבעת כרכי "האמצע", ולשאול יחד עם המתרגמת, ועם פרוסט, "האם עוד יש לנו זמן?"

הערת המתרגמת
"כשיר עזר בסיבובים החדים של החיים", כך הוא 'בעקבות הזמן האבוד' להלית ישורון. בהערה בסוף 'הזמן שנמצא' היא מספרת על ההתנסות יוצאת הדופן שהעניק לה הספר, על גלגולי הכתיבה של פרוסט, על התרגום, ועל הדילוג לכרך האחרון

טעימה מהספר

המציאות הנבראת בתוכנו: פרוסט נותן שיעור באמנות הכתיבה

סלסט, כתבתי את המלה סוף
גם בכרך הסיום של "בעקבות הזמן האבוד" הזיכרון הוא עדיין המשאב הגדול ביותר לאושר - לנה שילוני על הספר

ספריו הקודמים:

 בעקבות הזמן האבוד [1]
 בעקבות הזמן האבוד [2]
 בעקבות הזמן האבוד [3]
 בעקבות הזמן האבוד [4]
 אלברטין איננה