ים הדממה פולט סודות | גדעון טיקוצקי

ים הדממה פולט סודות
על עזבונה של לאה גולדברג ב"גנזים"

מאת: גדעון טיקוצקי

פורסם ב'מאזנים', כרך פ"ו (שנה 84), גיליון 6, כסלו-טבת תשע"ג, דצמבר 2012, עמ' 15-10 – בגיליון מיוחד שהוקדש ל"גנזים"

לאה גולדברג ב-1957-1956, באדיבות גב' יהודית פרייס


עזבונה הספרותי של לאה גולדברג, המצוי רובו ככולו ב"גנזים", הוא מאוספי הדגל של הארכיון, הן באיכותו והן בהיקפו. כאשר צולם רוב האוסף בזיעור (מיקרופילם) בשנת 1999, ניתן היה לאמוד את ממדיו, אולי לראשונה: כאחד-עשר אלף שקופיות – בכל שקופית עמוד אחד בלבד – צולמו, ועדיין חמקו פריטים רבים מעין העדשה. כך, למשל, לא מוזערו חומרים רבים משיקולים של צנעת הפרט, ולא תועדו, מחמת מגבלות המדיום, חטיבות שלמות העומדות לצד כתבי היד: כארבעת-אלפים ציורים וקולאז'ים בגדלים שונים, מאות תצלומים מאלבומה הפרטי ומאות מכתבים שכתבו לה ילדים בחייה. אחד ממכמירי הלב שבהם הוא מכתבו של ערן סלמון מקיבוץ משגב עם, שכתב לה במרס 1969, בתקופה שלימים תסתבר כחודשי חייה האחרונים – בן כמה היה אז, לפי כתבו הילדי, אך החף משגיאות?

לאה גולדברג היקרה!
אני קראתי את הספרים שלך והם מצאו מאוד חן בעיני.
אבל דבר אחר לא הבנתי. המורה שלנו הסבירה לנו, שאת כותבת הרבה ספרים לילדים בגלל שאת אוהבת ילדים.
ובגלל זה אני לא מבין, למה את לא נושאת בעל, ולא יולדת ילדים?

האם נשימתה נעתקה כשקראה את השורות הישירות האלה, שרק לילדים עוד שמורה הזכות לכותבן? ואז ודאי הפכה את העמוד, ויכולה הייתה להתנחם בהמשך המכתב –

והנה שיר שחיברתי עלייך:

לאה גולדברג
היא משוררת לילדים
והיא חיברה
הרבה סיפורים.

למשל: "מה
עושות האילות",
"מור החמור",
או "נסים ונפלאות"

והיא מתרגמת
הרבה ספרים
למשל על "סיאה"
ועוד שירים

והיא מציירת
הרבה ציורים
ל"מעשה בצייר"
ועוד סיפורים.

המכתב הזה, כמו כל מכתבי הילדים שבאוסף, אינו נושא מספר-היכר (סיגנטורה), וזאת בשונה מכל שאר הפריטים. האוסף העצום, שכמו מבקש לפרוע כל סדר בממדיו ובכאוטיות של החיים שקפאו בו, הצליח לגבור כאן על הארכיונאים, שבשקדנות נמלית מִספרו כל כתב יד ומכתב וציור ותמונה, וכאן חדלו לפתע: כך יער העד, שהציביליזציה הצליחה למשטרו, צץ מתחת למדרכות העיר בדמות עשבים נחושים ואירוניים.

היקפו של האוסף הזה, עושרו, ריבוי הלשונות שבו – רוב פריטים כתובים עברית כמובן, אבל יש בו עשרות ואולי מאות מכתבים בגרמנית וברוסית, ומחברות מתקופת לימודיה בגרמניה הכתובות ערבית, ומילון קטן שהתקינה לעצמה ביוונית, והרצאה על דנטה שנשאה באיטלקית – כל אלה מלמדים את הבאים בשערי האוסף שיעור בצניעות. כמה שנות חיים של חוקרים ושל ארכיונאים נדרשו ועודן נדרשות כדי למצות את עזבונה הספרותי של לאה גולדברג? דומה שיותר מאשר חמישים ושמונה שנות חייה. והרי זהו מָשָל לחד-פעמיותו של האדם, לייחודו. מחקר הספרות והמחקר הביוגרפי לעולם לא יצליחו לתפוס דמות אדם בשלמותה, לשחזרה במלואה, ויש בכך צד טרגי, הודאה בכוח המחיקה של המוות. אבל עצם הניסיון להיאחז בתו מן הדמות, להציל מעט-מזעיר מ"קוֹל הָעוֹלָמוֹת הָאֲבוּדִים" (כפי שכתבה באחד משיריה), יש בו כבר התנגדות למוות, יש בו כבר נגיעה בנצח, ולוּ בנצח קטן. כל כמה שאוסף זה עצום מכל בחינה, ומקיף עדויות רבות ומגוונות משחר ילדותה של לאה גולדברג ועד ימיה האחרונים, הרי שאלה רק רסיסי חיים, ורק רסיסי החיים שבכתב. ובכל זאת, כרסיסים של תמונת הולוגרמה, גלומה בכל אחד מהם התמונה השלמה.

הספרות ממיתה כביכול את החיים; הופכת תחושות וחוויות חד-פעמיות, מלאות חיים וצבע לאותיות מתות, שחורות. לאה גולדברג כותבת במחזור שיריה "אהבתה של תֶּרֶזָה דִי מוֹן": "מַה יִּשָּׁאֵר? מִלִּים, מִלִּים כָּאֵפֶר / מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל, / מֵחֶרְפָּתִי, מִכָּל אָשְׁרִי הַדַּל / רַק אוֹתִיּוֹת הַחֲתוּמוֹת בַּסֵּפֶר". אבל הצופן המצומק של האותיות המתות הוא שמצליח להעביר – דווקא בזכות תמציתיותו העניינית – קשת שלמה של תחושות, של חוויות ושל מחשבות, דרך מרחקים בל-ישוערו של זמן ושל מקום. כך נהגו פעם לייבש פרחים בין דפי ספרים (ודאי לא בכדִי), להצמית את פריחתם כדי לשמרם. האותיות המתות בארכיון הן כביכול מחיקה מדרגה שנייה: לא רק שהן כולאות בתוכן מבע חי לשעבר, אלא שהן מעולם לא ראו אור בעצמן. על פי רוב, אלה אותיות בכתב יד ולא אותיות בדפוס. וזהו אולי אחד מסודות המשיכה של הארכיון: הידיעה שהנכחת אוצרותיו בזרם התרבות העכשווי טומנת בחובה גאולה כפולה.

מַה יִּשָּׁאֵר? מִלִּים, מִלִּים כָּאֵפֶר
מֵאֵשׁ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ לִבִּי אֻכַּל,
מֵחֶרְפָּתִי, מִכָּל אָשְׁרִי הַדַּל
רַק אוֹתִיּוֹת הַחֲתוּמוֹת בַּסֵּפֶר.

מִי יַאֲמִין בְּהֵעָלֵם הַגַּל
בְּעָצְמָתוֹ אֲשֶׁר אֵינָהּ חוֹזֶרֶת –
לוּ גַּם נוֹתַר בִּכְסוּת-חוֹלוֹת חִוֶּרֶת
סִימָן שֶׁל מַגָּעוֹ, רָפֶה וָקַל?

פָּלְטָה אַהֲבָתִי אֶת אַלְמֻגֶּיהָ,
וְדַיָּגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ בַּחוֹף
אָסְפוּ אוֹתָם וַיִּשָּׂאוּם הַרְחֵק,

וְזָר מִשְׁתַּעֲמֵם בָּהֶם נוֹגֵעַ,
וּבְעוֹלָם חוֹפֵז וּבֶן-חֲלוֹף
הַזְּמַן בָּהֶם כְּיֶלֶד יְשַׂחֵק.
 
נותר לקוות, שאנו, הדייגים שנזדמנו בחוף, נישא את אלמוגי האהבה, היצירה והחיים הרחק, אל מקומות שבהם יעריכו אותם כמידתם, כדי שלא יהיו למשיסת הזר המשתעמם או הזמן המשחק כילד.

דור דור ודייגיו. ראשונים עמדו על חוף יצירתה של לאה גולדברג ואספו את האלמוגים הגנוזים המשורר טוביה ריבנר, חוקר יצירתה המובהק ועורך כתביה, שהתקין וערך את ספר שיריה האחרון, מן היפים בספריה, 'שארית החיים: שירים ורישומים מן העיזבון' ובין השאר גם פרסם לראשונה את המחזה 'ההר האילם' פרי עטה, ואחריו לאה חובָב, שהתמחתה בחקר יצירתה של לאה גולדברג לילדים ושהוציאה לאור מן העיזבון את 'שמגר הנגר', ואחריה עמיה ליבליך, שחשפה קטעים נרחבים מיומני לאה גולדברג, מכתבים ועוד בספרה המרתק 'אל לאה', ואחריה חוקרת התיאטרון אילנה נאמן, שריכזה נוסחים של מחזות אחדים לנוער ואת נוסחו של המחזה הנשכח 'ים בחלון'. פרסום הטקסטים הגנוזים נערך בשולי המפעל הגדול שהוביל ריבנר, של העמדת קאנון יצירתה – בשירה, בפרוזה, בתרגום, במסות, במחקר הספרות ובכתיבה לילדים, כל זאת בכמה וכמה כרכים. לריבנר שמורה גם זכות הראשונים של העברת האוסף העצום הזה ממשפחתה של היוצרת אל "גנזים".
בשנת 2005 פורסמו לראשונה יומניה של לאה גולדברג בספר, בעריכת רחל ואריה אהרוני. הספר זכה לקבלת פנים חמה ועורר גל נוסף של התעניינות ביוצרת, שאִפשר לחשוף טקסטים נוספים מעזבונה, וכך ראה אור רומן רחב היקף פרי עטה, 'אבדות', שני פרקים גנוזים מן הספר 'מכתבים מנסיעה מדומה', עיקר התכתבותה עם חברת ילדותה מינה לנדוי (בעריכת יפעת וייס ובעריכתי), צרור שירים גנוזים שנכתבו בהשראת פיתוחי העץ של פרנץ מזרל ('שיר | עיר'), ועוד – והאוסף העשיר טרם מוצה: גם בעתיד יעמדו על חופו דייגים נאמנים ויאספו את האלמוגים היפים לשעתם.

שלהי 1934, ערב עלייתה ארצה. באדיבות ארכיון "גנזים" ועו"ד יאיר לנדאו.


אולם בדייגים אין די. פרסום היצירות הגנוזות השונות התאפשר כל השנים הודות לתמיכתם ולסיועם הפעיל של מנהלי העזבון, תחילה מינה לנדוי ואחריה בנה, עו"ד יאיר לנדאו, של עובדי "גנזים" ומנהליו ושל אנשי ספרית פועלים, "הוצאת הבית" של לאה גולדברג, ובהם מירה מאיר, עדנה קרמר ואברם קנטור. אפשר לומר בוודאות, שאלמלא פתיחותם והמדיניות הליברלית שנקטו בעלי התפקידים הללו במהלך השנים, לא היה זוכה הציבור הרחב ליהנות ממכני האוצר הזה, והוא היה נותר נחלתם של חוקרים בלבד. לזאת יש לצרף את תודעת השימור של גולדברג עצמה: בהיותה חוקרת ספרות בעצמה, ידעה אל נכון מה חשיבותו של כל מסמך בכתב ידה עבור "החוקרים הצעירים" (ב-25 ביוני 1963 רשמה ביומנה: "אני כתבתי היום בפעם הראשונה את השם כמו שהוא. יותר טוב. שהרי או שאשמיד את היומן, או שיידעו 'החוקרים הצעירים' לפי ההקשר"). גולדברג נבדלה בכך מאלתרמן, שבחר שלא להשאיר אחריו כמעט עיזבון ספרותי. ואמנם המבט מן העיזבון על הקאנון של כתביה מאפשר להתרשם אחרת מיצירתה של גולדברג, ולתפוס אותה כפרוזאיקנית וכמחזאית לא פחות מאשר כמשוררת. מעידים על כך מאות רבות של עמודי מחזות למבוגרים ולנוער, סיפורים קצרים ופרקי פרוזה בעזבון, שגולדברג שיקעה בהם בהכרח זמן רב ומאמצים ניכרים.
כל פרסום של טקסטים גנוזים מעורר כמובן דילמות אתיות, שמתמצות לא אחת בשאלה, באיזו זכות מפרסמים כתב יד שהיוצר או היוצרת לא סמכו עליו את ידיהם. בית הדין של השנים, שגולדברג מזכירה אותו במקום אחר במחזור השירים "אהבתה של תֶּרֶזָה דִי מוֹן", הוא הפוסק.  מה שעומד במבחן הזמן, מה שמעניין את "הָהֵם שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ" בלשונו של שלונסקי, ושלהם אולי רגישויות אחרות, ופרספקטיבה אחרת על תקופת חייו של היוצר, ראוי לו לצאת אל רשות הרבים, ובלבד שיהיה לכבוד היוצר.


*
מתוך אוצרות עזבונה של לאה גולדברג שטרם נחשפו בחרתי להביא שתי תעודות, הרואות כאן אור לראשונה: ראיון משנת 1936, שהוא ככל הנראה הראיון המקיף הראשון שנערך איתה אי-פעם, ועדוּת של היוצרת משנות השישים על פעילותה כמחזאית. המסמך הראשון פותח צוהר אל שנותיה הראשונות של לאה גולדברג בת העשרים וחמש בארץ (היא עלתה מליטא בשנת 1935) ואילו המסמך השני משקף משהו מדמותה המאוחרת – נראה שהוא נכתב בעשור האחרון לחייה.

הראיון, שהתפרסם בצרפתית בכתב עת או בעיתון כלשהם, הגיע לידינו אך ורק בזכות מחלקת העיתונות של "גנזים". מחלקה זו, הממפתחת פרסומים מאת יוצרים ועל אודותיהם, היא נמל מבטחים שממנו נקל לצאת אל אוקיינוס החומר המודפס בעיתונות ולנווט בו בבטחה. בזכות המחלקה, מתקיימים דברי גולדברג בשירהּ "המסע הקצר ביותר", "הַמַּסָּע הַקָּצָר בְּיוֹתֵר הוּא עַל פְּנֵי הַשָּׁנִים", והדבר כלל אינו מובן מאליו: זהו פרי מאמציהם המשותפים של  דורות ארכיונאים, ששקדו במסירות אין-קץ על רישום כרטיסיות ביבליוגרפיה ועל תיעוד גזירי עיתונות. החומר העצום ויקר הערך הזה, שעובר בשנים אלה תהליכי דיגיטציה, הוא טכני לכאורה, אך למעשה גלום בו ידע מפעים ולא אחת גם יחידאי. כך במקרה של הראיון המוקדם עם לאה גולדברג: הוא מצוי באחד מתיקי העיתונות שהוקדשו לה אך לא נזכר מעולם בספרות המחקר הענפה שהתחברה על יצירתה. בגלל תקלה כלשהי לא נרשם מראה מקום לצד גזיר עיתון זה, ולכן שומה עלינו לתארכו לפי תוכנו. לפי זה, ניכר שנערך בסתו 1936 או בחורף 1937, לאחר פרסום פרקי הרומן פרי עטה 'מכתבים מנסיעה מדומה' ב"מוסף 'דבר' לשבתות ולמועדים" בקיץ של השנה ההיא, ולפני צאת הרומן כספר בהוצאת "דבר" בתחילת שנת 1937. מרתק לשמוע את קולה של גולדברג, "הצעירה במשוררות הארץ-ישראליות [palestiniennes]", בהתייחסה "בזמן אמת" לייחודה של השירה העברית בעיניה, לפולמוס המשמרות הספרותיות בזמנה ולמעמדן של הנשים בספרות העברית. בצד הנושאים הגדולים הללו נחשפת פרשנותה של היוצרת לשמו של ספר ביכוריה 'טבעות עשן' ("טבעות העשן שלי פורחות האחת אחרי השנייה כשם שאנחנו חיים, כשם שאנו מרגישים") ואף לתיאור חדר עבודתה בשנים ההן. כן נשמע הד להצלחתו הגדולה של הספר. ניכר שהמראיין או המראיינת לא היו בקיאים בספרות עברית או בספרות בכלל, לפי השיבושים שנזרעו בשמות היוצרים (שלונסקי הופיע כ-Ellousky, המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק – כ-Bloch ורילקה הוא Rinkle. בתרגומי הגהתי זאת, כמובן).
התעודה השנייה שמורה במחלקת כתבי היד של "גנזים". היא מודפסת באנגלית, במכונת כתיבה, ונראה שנכתבה לצרכים עיתונאיים כלשהם. גולדברג מספרת שם על דרכה אל כתיבת הדרמה ובעיקר על נסיבות חיבור המחזה 'בעלת הארמון'. מחזה זה הועלה לראשונה בתיאטרון "הקאמרי" בספטמבר 1955 וזכה להצלחה גדולה: בין השאר הוצג בניו יורק, בלונדון, בטוקיו ובכרכים נוספים. גם כאן לא מופיע תאריך בשולי המסמך, אך רמז למועד חיבורו מצוי באזכור הצגת המחזה בקונסטנץ (בּוֹדֶנזֶה, בדרום גרמניה), שנערכה באביב 1962. חלק מדבריה בעדות זו חופף לדברים שאמרה בראיונות שנערכו איתה בארץ, לרגל בכורת 'בעלת הארמון' (למשל בכתבתה של עפרה אליגון, "התיאטרון קסם למשוררת", 'דבר', "דבר השבוע", 27.10.1955, עמ' 9, ובזו של שושנה ודל, "לאה גולדברג – המחזאית", 'הארץ', 25.9.1955, עמ' 5). הנה כך משלבות זרועות שתי מחלקות "גנזים", מחלקת כתבי היד ומחלקת העיתונות.
אני מבקש להקדיש את הדברים הקצרים שכתבתי כאן לכבודם של עובדי "גנזים" ומנהליו בעבר ובהווה, בעלי חוב נדיבים מאין כמותם, המאפשרים לי להגדיל את חובי כלפיהם מביקור אחד למשנהו בממלכתם.

*

[הופיע בצרפתית. הכותרת במקור:
Interview avec la plus jeune des poétesses palestiniennes, Mlle Léa Goldberg
הבמה ותאריך הפרסום אינם ידועים. הראיון שמור בתיקי העיתונות על אודות לאה גולדברג, תיק ב1, עמ' 41. נראה שנערך בסתו 1936 או בחורף 1937]

היה לי העונג להתוודע אל העלמה לאה גולדברג הודות לאדיבותו של מר שלונסקי, המבקר והיוצר העברי הדגול, במפגש של ציירים ועיתונאים. העלמה לאה גולדברג היא משוררת ארץ-ישראלית צעירה שכבר נזקפת לזכותה יצירה יפה מאוד, 'טבעות עשן', שעוררה הד נרחב בפלשתינה. אשר על כן, לא רציתי להחמיץ הזדמנות להציג לה שאלות אחדות הנוגעות לספרות ולשירה העבריות.
העלמה גולדברג קיבלה אותי בחביבות בחדר עבודתה, בתום שעות העבודה. בעודי יושבת התבוננתי בכל הסובב אותי. בעומק החדר – ספרייה יפה מאוד, באמצעו שולחן המכוסה כולו בעיתונים ובספרים, וכן מכונת כתיבה נישאת. בפינה אחרת – שולחן קטן, דרגש, כסאות אחדים, והכול יוצר אווירה המעודדת ריכוז.

העלמה גולדברג היא ליטאית. לאחר שהשלימה את חוק לימודיה בגימנסיה העברית בליטא עקרה לגרמניה, שם למדה שפות שמיות והיסטוריה. לפני שנתיים כמעט הגיעה אל פלשתינה והשתתפה בעריכת 'כתובים' ובתקופה זו כתבה את ספר השירים העברי 'טבעות עשן', שזכה להצלחה גדולה. עיתון הפועלים 'דבר' העסיקהּ, והיא מופקדת על השבועון 'דבר לילדים', על ביקורת התיאטרון ועוד.
העלמה גולדברג מספרת לי כל זאת בקולה הנעים, מבלי להפסיק לעשן.
"ספרי הוא אוסף שירים, המתבססים על פי רוב על החיים העכשוויים. השם שהענקתי לו,'טבעות עשן', אינו מזויף, מכיוון שטבעות העשן שלי פורחות האחת אחרי השנייה כשם שאנחנו חיים, כשם שאנו מרגישים. שירַי אינם מוקדשים רק לאנשים אלא גם לחפצים, לציורים, ועוד.
"שירַי קצרים וצורתם בלתי נפרדת מן התוכן. למדתי רבות מיוצרים רוסים במהלך שהותי ברוסיה, במלחמת העולם, דוגמת בלוק, ומיוצרים גרמנים [דוגמת] ריינר מריה רילקה. עם היוצרים העברים שהותירו עלי את הרושם הרב ביותר אני יכולה למנות את שלונסקי, שיצירתו האחרונה, 'אבני בֹּהוּ', משכה אליה את מלוא תשומת לבי.
"ספרי נדפס בשנה שעברה וכעת אני מתמסרת לכתיבת ספר בפרוזה, שיראה אור בחודש הקרוב. שמו יהיה 'מכתבים מנסיעה מדומה'. יצירה זו נדפסה כבר בהמשכים בגיליונות מוסף 'דבר' לספרות".

מה דעתך על השירה העברית?
"השירה העברית היא עתיקה ובו-בזמן חדשה. נכון לעכשיו ישנם ויכוחים בין סופרים של הספרות הקודמת ובין סופרים של הספרות החדשה. מצד אחד מבקש המשורר לשמר את מסורת הספרות העברית העתיקה, וניתן להבחין במגמה זו בלשון שבו בוחרים היוצרים להשתמש – לשון התנ"ך; דעה אחרת גורסת שאנו חיים במאה שלנו, שאנו חניכי התרבות האירופית ושכפועל יוצא מכך, איננו יכולים עוד לכתוב כדרך שכתבו קודמינו, שהיו מסוגרים ב[מילה מחוקה] של היהדות. ישנם גם אלה הלוקחים חלק בוויכוח אחר, בין הספרות הסוציאלית לבין הספרות האינדיבידואליסטית. אלה התומכים בראשונה מאמינים שעל הספרות להיות חברתית, מכיוון שלדבריהם ארצנו צעירה, הבעיות שעלינו להתמודד איתן חדשות הן, הפועלים כולם צעירים ורוצים שנכתוב את שירינו על העמל. אשר לאלה התומכים בספרות אינדיבידואליסטית, טענתם היא שארצנו צעירה מדי ושאין לנו אותו מרחק היסטורי הנחוץ לבחינת הדברים בשעת עשייתם, ושמשוררי כל הארצות מבטאים את הסבל של בני האדם, את אהבותיהם, את חלומותיהם. אישית, אני חושבת שוויכוחים אלה אינם חשובים, מכיוון שנושאי השירה בכל העולם כולו משתקפים לאור המזג והאופי האישי של כל יוצר ויוצר. בנוסף, כל ספרות סוציאלית היא בה-בעת אינדיבידואלית, שכן כל יוצר מדבר על אודות עצמו. אולם מטען המסורת מכביד מדי לעתים על יוצר צעיר שרוצה להשתחרר מעולו ולומר במלוא החירות את אשר על לבו.
"ישנה גם בעיה אחרת", ממשיכה בת-שיחנו המקסימה, "והיא בעיית הלשון. אנחנו לומדים עברית, אבל לא את השפה כפי שיוצרים אנגלים או צרפתים מכירים את השפה מאז [ילדותם? – מילים מחוקות]. עלינו לעבוד הרבה כדי להכיר את השפה ואת הדקויות הנגזרות ממנה. עלינו ליצור מילים חדשות כדי לבטא היטב יותר את כל הסובב אותנו. אישית, אני חושבת שטרם הופיע משורר דגול שיוכל ליצור את השפה, ואם יש לנו יוצרים גדולים ואמיתיים אחדים, הרי הם בבחינת מטאורים.
"אם הקורא מעוניין לקרוא בספרות העברית העכשווית הוא יוכל למצוא דברים מעניינים מאוד, שראוי לתרגמם לשפות אחרות".

האם את נמנית עם חבורה ספרותית?
"בתחילה נמניתי עם חבורת 'יחדיו' וכעת החבורה התפרקה, מטעמים כספיים, ללא ספק, והיוצרים שהיו חלק מן הגוף הזה חופשיים ועצמאיים כעת".

ואגודת הסופרים?
"כמה וכמה רעיונות חוצצים בינינו. בנוסף, אני חושבת שקבוצה קטנה של אנשים בעלי רצון טוב, החולקים אותם רעיונות ודעות, יכולה לעשות הרבה יותר למען פיתוח הספר העברי".

האם ישנן נשים-יוצרות רבות בפלשתינה?
"הביקורת בארץ רואה הבדל גדול בין נשים יוצרות לבין גברים יוצרים. אישית, אני נלחמת נגד ההבחנה הזאת, ואני משוכנעת שאישה יוצרת ראויה לקבל אותה הכרה באופן שווה כגבר".

עדות על פעילותה כמחזאית

[מסמך זה, נטול כותרת, כתוב באנגלית ומודפס במכונת כתיבה. הוא שמור במחלקת כתבי היד, אוסף 274, כתב יד בסימול כ-41968, סרט זיעור מספר 60, שקופיות 921-920. נראה שנכתב בידי גולדברג לצרכים עיתונאיים בשנת 1962 או לאחריה].

ניסיוני הראשון לכתוב דרמה היה לפני שנים רבות. הייתי בת עשרים וחמש, ומכיוון שהתעניינתי בתיאטרון, הייתי משוכנעת שבכוחי לעשות זאת. חיברתי אפוא מחזה ששמו 'ים בחלון', שביקש לתאר את האווירה של העיר החדשה, תל אביב, בשנות השלושים. המחזה אפילו הועלה על הבמה בידי להקה קטנה של שחקנים מקצועיים וחובבים. ההצגה נחלה כשלון, אבל אני הבנתי מהר למדי שהכישלון נעוץ במחזה. לאחר התנסות זו האמנתי בכנות שדרמה אינה "עבודה לנשים". היו לי תימוכין לכך בהיסטוריה של הספרות: ישנן כל כך הרבה נשים משוררות יוצאות מן הכלל, נשים סופרות, אבל אפילו לא מחזאית אחת טובה בהחלט. וכך שנים על שנים לא ניסיתי לכתוב דבר עבור התיאטרון.

זמן קצר לאחר המלחמה, בשנת 1947, הזדמנתי לביקור בצ'כוסלובקיה. היה זה מצב דרמטי, שהודגש שם אולי יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה; חיו שם במצב של תמורה, ויכולת לחוש שגורלות אנוש נראים בבירור שכזה על פני כל האנשים שפגשת ברחוב. בדרך מקרה פגשתי שם חבר שאסף ספרים יהודיים עבור הספריה הלאומית בירושלים. הוא חיפש אחריהם בכל הארמונות והטירות שבהם הנאצים ריכזו אותם במהלך שנות הכיבוש. הוא הציע לי להתלוות אליו ולראות כיצד נראות טירה וספרייה שכאלה. אבל, על כל פנים, זה לא הסתייע ולא התלוויתי אליו. פעם אחת לקחו אותי חברַי אל הארמון העתיק בצ'כוסלובקיה, שהוסב לבית הארחה לסופרים. הוא היה מרשים מאוד. ואז התברר שביליתי את הלילה בחדר יוקרתי במיוחד בארמון, ששימש במהלך המלחמה את פְריק [Wilhelm Frick, 1946-1877], מנהיגם העיקרי של הנאצים שם, ושהוא הוסיף לחדר תוספות יוקרתיות ומוֹתרוֹת כדי שיחוש שם כבביתו. חשתי תחושה מסויטת. במשך שהותי בפראג היו לי שיחות ממושכות עם נשים וגברים יהודים שאספו לא ספרים כי אם ילדים שנותרו בני-בלי-בית לאחר האסון [the disaster]. ואז שבתי לפלשתינה, שהפכה זמן קצר לאחר מכן למדינת ישראל.
חוויית פראג שלי רדפה אותי שנים ספורות, אבל כלל לא עלה בדעתי שהיא תוכל לשמש אותי כנושא ליצירה ספרותית. שנים אחדות חלפו ולפתע ידעתי שעלי לכתוב מחזה על כל זאת. היה לי מִתאר ברור של הכול. ידעתי שזו צריכה להיות דרמה, זה לא יכול היה להיעשות בשום צורה אחרת – לא שיר ולא סיפור. אז התחלתי לכתוב. אף על פי כן, הטיוטה הראשונה הייתה גרועה מאוד, ורק לאחר שנה או שנתיים מצאתי את הצורה שנראתה הולמת בעיני. קראתי לה "אפיזודה דרמטית", מכיוון שתחושתי היא שזו אפיזודה דרמטית אחת על רקע טרגי של אירועים היסטוריים ואנושיים שהתרחשו בשנים ההן. כשהמחזה היה מוכן הוא התקבל מיידית לתיאטרון "הקאמרי". אהבתי את העבודה עם הבמאי גרשון פְּלוֹטקין ועם ארבעת השחקנים. זו הייתה הצלחה. המחזה הועלה כבר בטוקיו, בקונסטנץ (בּוֹדֶנזֶה), בתיאטרונים קטנים אחדים בארצות הברית, ועוּבד לתסכיתי רדיו בבזל, שם גילם אטילה הֶרבּיגֶר [Attila Hörbiger, 1987-1896] את תפקידו של זַאבּרוֹדסקי.
זה כמעט כל מה שאני יכולה לספר על ניסיוני כמחזאית. איני בטוחה אם אי פעם אשוב ואכתוב מחזה נוסף.

(תרגם מצרפתית ומאנגלית והביא לדפוס: גדעון טיקוצקי)