הרשת ובייחוד "קול ישראל" נמלאו פרסומים ו"קדימונים" לקראת ראיון גנוז עם לאה גולדברג, שנערך ברדיו בשנת 1960 ו"התגלה" כעת בידי שרון עידן (בעזרת דנה כוגן).
ה"גילוי" הזה מעיד עד כמה הזיכרון התרבותי שלנו קלוקל, כי מי שבאמת גילתה את הסלילים הללו, ושידרה מהם קטעים נרחבים כבר לפני ארבע שנים וחצי (!), הייתה הדסה וולמן. בתוכנית "המוסף לספרות" בעריכתה ששודרה ברשת א' ב-11 בפברואר 2011, שילבה וולמן קטעים נרחבים מן הראיון המדובר, במלאת ארבעים שנה למותה של גולדברג, לאחר שחיפשה - ומצאה - את ההקלטה הנדירה בסרטיית קול ישראל. למיטב ידיעתי, מאז שידור הראיון בשנת 1959 (ולא 1960), היה זה שידורו הראשון בזמננו.
וכבר שנים קודם לכן, בשנת 1977, פרסם המראיין, חוקר הספרות והעורך א"ב יפה, את הטקסט של הראיון ב'ידיעות אחרונות' - הוא מובא כאן במלואו.
עוד לא מאוחר לתת את הקרדיט המגיע להדסה וולמן (אני מקווה שהדברים הללו יגיעו לעיונו של שרון עידן), ולהמעיט בהתהדרות בנוצות ה"גילוי"; עם זאת, יש כמובן לברך את שרון עידן על שהביא לשידור מחודש של הראיון במלואו ב"פריים טיים".
גמר חתימה טובה!
גדעון טיקוצקי
"בראשית הייתה המוזיקה, בראשית היה הריתמוס" – שיחה עם לאה גולדברג בשנת 1959
מובאת במלאת שבע שנים לפטירתה
מאת א"ב יפה, 'ידיעות אחרונות', "תרבות, ספרות, אמנות", ט' בשבט תשל"ז, 28.1.1977, עמ' 1 [הראיון שודר לראשונה בתוכנית "סופר וספר" בקול ישראל, ב-17.10.1959].
בשנת 1959 יצא לאור מבחר ייצוגי ראשון משירת לאה גולדברג, בשם 'מוקדם ומאוחר', בהוצאת ספרית פועלים. הופעת הספר הזה הייתה מאורע מרכזי בספרותינו באותה שנה ורבים נדרשו לערוך את חשבונה ומאזנה של שירת לאה גולדברג לאחר כ"ה שנות יצירה. עזרא המנחם, שהיה אז עורך המוסף הספרותי ב"קול ישראל", הזמינני לערוך תוכנית מיוחדת לרגל הופעת הקובץ. סברתי כי ראיון מקיף עם המשוררת יהיה מעניין יותר לציבור שוחרי שירתה מאשר דיון על הספר וסביבו. כיוון שמוקדם ומאוחר היה סיכום ביניים של יצירתה הפיוטית, מבחר הכולל שירים מכל ספריה הקודמים וגם שירים חדשים, ראיתי בראיון זה הזדמנות נאותה לא רק לשאלות עיוניות וענייניות כלליות, אלא גם הזדמנות טובה להציג ללאה גולדברג כמה שאלות אישיות. הקלטת הראיון נשתמרה אצלי, וכאשר האזנתי עכשיו לדברי לאה נוכחתי לדעת כי יש בהם עניין רב גם כעבור י"ח שנים.
*
- מתי כתבת ומתי פרסמת את שירייך הראשונים בעברית? האם הייתה העברית שפת הבעתך הראשונה, או שמא התחלת לכתוב בשפה אחרת?
התחלתי לחבר שירים ברוסית כשהייתי בת חמש, בעברית התחלתי לכתוב כשהייתי בערך בת שתים עשרה, כתלמידת הגימנסיה העברית, לאחר שכבר דיברתי וחשבתי עברית. את שירי הראשון בעברית פרסמתי בעיתון הד ליטא, שהיה יוצא בליטא העברית...
יש כאן שני דברים שהייתי רוצה להפריד ביניהם. האחד – בחירת הלשון. בוודאי שהכתיבה בעברית בגיל הנעורים הייתה בשבילי עניין של בחירה, מאחר שבשנות חיי הראשונות קראתי רוסית, דיברתי רוסית וחשבתי רוסית הרבה יותר מאשר עברית. אבל לא רציתי לכתוב רוסית. ואחר כך נעשו הדברים טבעיים ומורגלים, ועד עצם היום הזה אינני מסוגלת לתאר לעצמי שהייתי יכולה לכתוב משהו בכל לשון אחרת, אלא אם כן יהיה זה משהו היתולי ובלתי רציני... ובאשר לחלק השני של השאלה, בדבר אופי שירתי, ואם היה זה ביודעין או לא, אני חושבת שלא היה כאן שום עניין של כוונה מיוחדת. בנעורי אהבתי, מחוץ לשירה העברית, שני משוררים. כשהייתי בת חמש עשרה, המשורר המקובל עלי ביותר היה אלכסנדר בלוק. כשהייתי בת שבע עשרה קראתי בפעם הראשונה את שירי רילקה. "העולם שלי" היה, חוץ מן הספרות העברית והתרבות העברית, דברים שלמדנו בבית הספר ושהיו קרובים ללבי, עולם של הזמן ושל השירה שאני חייתי בתוכו, ועל כן היה זה טבעי שכתבתי כפי שכתבתי, לפי שצריכה הייתי לבטא את עצמי ואת עולמי. כוונות מיוחדות לא היו כאן.
השירה אינה פרנסה
- ברור. אבל ידוע גם כי היה "אקלים" מיוחד לשירה העברית בת הזמן. גם אצלנו הייתה אז בעיצומה המלחמה בין "החדשנים" לבין "הקופאים על השמרים", ואם אינני טועה שירייך הראשונים בארץ נתפרסמו בשבועון כתובים שבעריכת שטיינמן ושלונסקי. דומני שלא היה זה מקרה בלבד.
נכון. חשתי קרבה מסוימת לאותו "אקלים" שירי. פרט לזאת, יש לזכור כי בליטא הייתה קבוצת משוררים צעירים וסופרים צעירים, שהוציאו את כתב העת 'פֶּתַח' והקובץ 'פעם'; ושם התחוללה מלחמה נוראה שכזאת ב"מסורת", שעכשיו זה נראה מגוחך במקצת, סערה בכוס מים. מלחמתנו בגדולי הספרות העברית בליטא התבטאה בעצם בהתקפות נגד איש אחד חביב, שהיה סופר לא כל כך חשוב, ובעצם לא כדאי היה לבזבז כל כך הרבה תחמושת על מלחמה כזאת. בכל אופן, הפגישה עם כתובים הייתה לא אינדיבידואלית, אלא קולקטיבית: כל הקבוצה הזאת ראתה את עצמה כשייכת איכשהו לזרם הזה, ואני הייתי אחת מהם.
- נחרוג לרגע קט מתחום השירה, וארשה לעצמי להציג עוד שאלה אינדיסקרטית. האם בימי נעורייך, כאשר התחלת לכתוב, חשבת להתמסר לשירה בלבד, או שמא לימודייך בגרמניה, באוניברסיטה, שהיו מכוונים נדמה לי לאפיק אחר – חקר השפות השמיות – יצרו אצלך דואליות מסוימת בחיי הרוח?
דבר זה איננו פשוט כל כך. בעניין אחד יכולה אני לענות מעט בגאווה: מעולם לא חשבתי שאתקיים משירה ושאהיה רק משוררת. תמיד היה ברור לי שהשירה אינה מקצוע המפרנס את בעליו... אמנם, תמיד רציתי לכתוב, להמשיך ולכתוב. אך מעולם לא היה לי הביטחון שזה יַקנה לי עמדה בספרות. וידעתי היטב שבזמננו אין אנשים מתקיימים מכתיבת שירה בלבד. רציתי להיות מורה – ואתה רואה שאני עכשיו מורה. זאת אומרת, השגתי מה שרציתי...
- אבל באוניברסיטה לא למדת דווקא ספרות.
באוניברסיטה היה דבר כזה: כיוון שהתכוננתי להיות מורה לעברית ולספרות עברית, ואף רציתי לעלות ארצה, וכיוון שידעתי כי השכלתי היהודית לוקה בחסר – בבית הספר למדנו בעיקר תנ"ך ומעט מאוד חוץ מזה – רציתי להשלים את החסר בהתמחות בפילולוגיה שמית. בחרתי ביודעין בקו זה, שעשוי היה מצד אחד לבסס את ידיעותי בלשון שבה התבטאתי, ומצד שני, חשבתי כי כדאי לי ללמוד גם פדגוגיה, היסטוריה כללית. ואגב, בשנתיים הראשונות שלמדתי באוניברסיטה בליטא, למדתי נוסף על כך גם ספרות, גרמניסטיקה, וספרות רוסית. אבל אלה לא היו המקצועות הראשיים שלי. והשפות השמיות, ששכחתי אותן כבר, באמת שכחתי, שימשו לי בכל אופן יסוד ללשון העברית, לדקדוק ההיסטורי וכיוצא באלה. חוץ מזה, ההתעניינות שלי במדעים אלה פגה עקב מאורעות הזמנים. אילו היה המצב בעולם שונה, ייתכן שהייתי ממשיכה דווקא בתחום המחקר האקדמאי.
להתחיל מהתחנה הראשונה
- נחזור עכשיו לענייני השירה... ספרך הראשון היה 'טבעות עשן'. השירים שנכללו בתוכו נכתבו דומני לפני עלותך ארצה, והופיעו כאן ב-1935 בהוצאת "יחדיו". הייתי רוצה לשאול: כיצד את מתייחסת כיום לשירים אלה? ב'מוקדם ומאוחר' אני מוצא רק שירים בודדים מתוך הספר הזה, ולאו דווקא אותם שירים שציפיתי למצוא. כמה מן השירים הפרסונליים ביותר נכללו במבחר הזה, ואילו כמה מן השירים ה"כלליים" יותר אינם. מה היה הקריטריון שלך לעריכת המבחר?
כשאדם צריך לערוך בעצמו מבחר מכתביו, עליו לעבור סטאדיה [שלב] מאוד לא נעימה: קריאת ספריו הישנים. לא הייתי עושה דבר זה בשום פנים ואופן לולא נכפה עלי... אחד הדברים הבלתי נעימים ביותר בשבילי הייתה הקריאה ב'טבעות עשן', מראשיתו ועד סופו. כיום נראה לי הספר מאוד מונוטוני, ספר שיש בו הרבה חזרות. בהרבה נקודות אני מוכנה להסכים עכשיו עם הביקורת השלילית שנמתחה על הספר הזה בשעתו. בחרתי מתוכו מה שבחרתי גם משום שהשירים האלה הם בבחינת תעודה. לא רציתי להתחיל מתחנה אחרת, אלא מן התחנה שהייתה באמת הראשונה. שירים אלה כתבתי לפני עלייתי ארצה. הספר הופיע כאן כחודש ימים לאחר בואי. בחירתי נעשתה לא בהתאם לנושאים. כך ערכתי את בחירתי בכל מדורי מוקדם ומאוחר. לא אכפת לי אם שיר מסוים הוא פרסונלי, או לא פרסונלי. אני בחרתי לפי הטיב, מה שנרה היה טוב יותר, אפשר שאני טועה. שום איש אינו אובייקטיבי ביחס לכתיבתו. אבל, נדמה לי, כי לי יש לפחות מידה מסוימת של חומרה לגבי עצמי, ובחרתי את השירים שנראו לי קצת יותר טובים באותו ספר...
- התחנה השנייה הייתה 'שיבולת ירוקת העין', וזהו ספרך הארץ-ישראלי הראשון. האם את סבורה כי השתנה רק ה"איך" או גם ה"מה"?
זוהי שאלה שאני שמחה שניתנה לי הזדמנות להשיב עליה. כל השירים שב'טבעות עשן' נכתבו לפני שמלאו לי עשרים ושלוש שנה. ומ'טבעות עשן' עד 'שיבולת' עברו כמה שנים, ובאותו שלב – הבדל של כמה שנים הוא הבדל גדול של בגרות. נשתנה גם ה"איך" וגם ה"מה". אבל דבר אחד רציתי לומר ביחס לביקורות שנתפרסמו עלי. מישהו כתב כי השירים ש'בטבעות עשן' הם סאלוניים ואורבניסטיים. וזה מרגיז אותי תמיד. אני כתבתי את חלקם בברלין, וברלין הייתה עיר גדולה, אבל אני כתבתי גם על הנוף של ליטא, והוא לא אורבניסטי ולא סאלוני. וזה היה עולמי, עולמה של הנערה הצעירה באותן הנסיבות – ועליו היא כתבה. שיבולת נכתב כבר כאן, וודאי שהרשמים החדשים הולידו גם שירים חדשים.
- אבל ב'שיבולת ירוקת העין' מצויים לא רק שירים מן הנוף הארץ-ישראלי, אלא גם מעין שיבה לנוף הילדות הליטאי. ודבר זה מורגש עוד יותר בתחנה השלישית, בספר 'מביתי הישן', שאני מבין כי נכתב בימי מלחמה, וכאן, ובוודאי הייתה לכך איזו סיבה אובייקטיבית אבל רגשית...
בעצם, חלק משירי הילדות בליטא מלפני שירי 'מביתי הישן' כבר נכתבו גם הם בימי המלחמה. אין בהם ביטוי רק לנוסטלגיה למחוז הילדות. אך עם כל הבשורות הרעות על חורבנה של ליטא התחלתי לראות בחלום ובהקיץ מראות אלה, תמונות מאותו הווי ממש רדפו אותי. אני איני עושה אידיאליזציה של הארץ שבה נולדתי, אבל אהבתי את נופיה ואהבתי כמה דברים שהיו קשורים באותו עולם שאבד, ולא יכולתי שלא לכתוב עליהם. גם בשירי 'מביתי הישן' וגם בחלק משירי 'שיבולת', ואותם הכנסתי למבחר...
אפלטון על המשוררים
- הגענו לתחנה הרביעית, 'שיר בכפרים'. אני מוכרח להודות שזהו ספר שיש לי סנטימנט אליו, עוד משנת הופעתו, 1943 [1942]. אני זוכר את החוברת הלבנה, המרובעת, עם ציור העטיפה העשוי בנוסח רקמה כפרית.
כן, אריה נבון צייר אותה.
- הייתה יפה מאוד הכריכה הזאת. דבר אחד אינו ברור לי עד עצם היום הזה. האם היו אלה בעצם תרגומים או עיבודים חופשיים?
עיבודים חופשיים. לפעמים לקחתי שורה או בית שלם משיר עם רוסי או ליטאי, ואחר כך נישאתי על גל של איזו מנגינה לפי רוח הדברים. למשל, אחד השירים שמתחיל במלים "לאמי הורתי אמרתי בפרוס הקיץ"... ["שיר הנערה", כרך א, עמ' 211-210] הבית הזה לקוח משיר עם ליטאי ידוע למדי. גֶתֶה השתמש בו בתרגום גרמני ב"די פישערין" שלו, והֶרדֶר שם לב אליו. אני אהבתי אותו מאוד במקור. הדבר היחיד שאהבתי בספרות הליטאית היו שירי העם. והדברים האלה הם מעין תוספת למביתי הישן. זוהי המנגינה של הארצות האלה. אבל אני השתדלתי לתת עיבוד חופשי ולא תרגום של ממש, חוץ מן הבית הזה, שהוא ממש מתורגם.
- ישנה כאן גם בעיה ספרותית מסוימת. נדמה לי כי יעקב פיכמן היה הראשון שכתב אצלנו על האינפוזיה הזאת של השירה העממית לתוך השירה המודרנית, וציין לשבח את עבודתך בתחום זה, שהצלחת לקרב את השירה המודרנית אל המקורות האורגניים, העממיים. האם פעלת בכיוון זה מתוך מגמה מודעת לחזק את היסודות העממיים בשירה העברית בת זמננו בכלל ובשירתנו בפרט?
על שאלה זו אוכל לתת לך רק תשובה כללית... כמעט מעולם לא ניגשתי לעבודה מתוך כוונות מסוימות. במובן זה אני הולכת תמיד אחרי המנגינה. בראשית הייתה המנגינה, בראשית היה הריתמוס. על גבי היסודות האלה נכתב השיר. לעתים קרובות, כשאני מתחילה לכתוב אינני יודעת מה יהיה הנושא של השיר.
- המבקרים מייחסים תמיד כוונות ומגמות למשוררים. אחרת, מה יעשו?
אני יודעת. עלי לומר, שבדרך כלל אינני חסידה של דעת אפלטון על המשוררים, אך בעניין אחד הוא צדק בלי ספק. כוונתי לאמירתו כי המשוררים יודעים לפעמים יותר משהם יודעים... היינו שלפעמים הם אומרים דברים המפתיעים גם אותם עצמם.
- אם לחזור לנושא שלנו, דומני כי אפשר לומר שדווקא בספרייך המאוחרים יותר, בעיקר ב'על הפריחה' וגם ב'ברק בבֹּקר', ישנם שירים שלמים, שירים שלך, הבנויים על מוטיבים עממיים. גם שירים תנ"כיים העשויים על דרך השירה העממית, וגם סטיליזציה של מוטיבים עממיים בשירים אחרים. כלומר שהביקורת לא תהיה לגמרי בלתי צודקת אם תטען שהייתה השפעה מסוימת של העממיות על התפתחותך המאוחרת בשירה.
אינני מכחישה את ההשפעה הזאת. ודאי שהיא הייתה. אני רק מכחישה כוונות מפורשות מצדי. אלא שביחס לשירים מן הספרים המאוחרים שהזכרת, יש אולי משהו שבמידה שמשורר יכול להסביר מה שהוא כתב – יוכל להסביר גם זאת... ככל שאדם מתבגר יותר יש לו נטייה לדברים אובייקטיביים יותר, היינו לא לספר רק על הרגשות של עצמו ומה שקוראים בשם "השתפכות הנפש" וחוויות של עצמו, אלא ההתקרבות אל הצד ה"אֶפּי" הקיים גם בליריקה. עניין זה היה ברור לי מאוד כאשר עשיתי מה שעשיתי... ואני חושבת שבשנות הבגרות קשה יותר להסתפק בליריקה בלבד. אדם מתחיל לחשוב פחות על הרגשות של עצמו ולראות יותר את העולם שמחוצה לו. וכאן עשויה השירה העממית או המסורת הפיוטית שלנו, בעיקר שירת ימי הביניים או כל שירה עתיקה יותר, להיות לעזר למשורר בן-זמננו.
אובדן עצות וקצת תקווה
- הביקורת ראתה בדרך כלל את 'על הפריחה' כמבוגר וכמושלם שבספרי שירייך. האם את סומכת ידייך על הערכה זו?
קשה לי מאוד לדעת מהו המבוגר והמושלם ביותר בספריי. על מושלם בכלל קשה לי לדבר במקרים אלה. אבל אם תבדוק את הבחירה שבחרתי, מ'טבעות עשן' נתתי תשעה שירים, אם אינני טועה, מ'שיבולת ירוקת העין' בערך את המחצית, והחל מן הספר 'מביתי הישן' כמעט את הכל, זאת אומרת שאני חושבת שמאז עליתי על אותה דרך שבה אני יכולה לעשות את המקסימום. במובן זה אינני יודעת אם יש הבדל בין 'על הפריחה' ו'ברק בבֹּקר'. זה כבר עניין של טעם. אני רואה את שני הספרים האלה כספרים הבוגרים ביותר שלי.
- נכון הדבר שבספרים אלה – כפי שכבר ציינת קודם – יש יותר שירת כלל מאשר שירת פרט. כמובן שהמושגים האלה יחסיים מאוד וזה גם קצת מגוחך להשתמש בהם. בכל שיר יש גם מזה וגם מזה. אף-על-פי-כן מצויים בספרים האחרונים שירים שלמים שדנים בעניינים כלליים, ציבוריים ואפילו פוליטיים, שלא קשה לגלות את המסתתר מאחורי צורות ההבעה הפיוטיות. למשל, שירך "קולומבוס" ["קולומבוס 1957", כרך ב, עמ' 261-259] הוא בעינַי אחת הדוגמאות המובהקות לעניין זה. נדמה לי כי כוונתו הפוליטית של השיר ברורה לגמרי. והייתי רוצה לשאול כאן שאלה "מעבדתית". מבחינת עיצוב הדברים נדמה לי שזוהי דרך שונה מזו הנקוטה בשירייך האחרים. העיצוב כאן כללי ביותר – אמנם העניין נוגע לכולנו בדור הזה, בזמן הזה – ואף ביטויו בשיר חורג מרגישותו הפרטית של המשורר.
טוב ששאלת על השיר הזה. כאן אוכל לספר משהו מצחיק... יום אחד ישבתי במטבח. אמי סגרה ואחר כך פתחה את המקרר ואמרה: עכשיו אני אפתח אותך!" נזכרתי בפסוק רוסי של מיאקובסקי: "לפתוח ולסגור (זאת אומרת לגלות ולכסות) כל מיני אמריקות". ואמרתי, הייתי מציעה למישהו מן הצעירים לכתוב שיר בנוסח זה: עכשיו אני אגלה אותך, אמריקה! – וצחקתי. למחרת נכתבו השירים האלה, להפתעתי שלי.
אשר לכוונה פוליטית ברורה, זאת אומרת לא פוליטית-מפלגתית מסוימת, אלא הרגשה של אותו אובדן עצות ואותו קצת תקווה שיש בדורנו... בשבילי אין הדברים – וכאן אני עונה על כל השאלות – מחולקים כל כך. אנו חיים בזמן מסוים, בתקופה מסוימת. מה שעובר על האדם עובר עליו גם באופן אישי, ואינני יודעת אם, למשל, עניין משפטי פראג היה בשבילי עניין פחות נורא מאשר איזו אכזבת אהבה שלי. הדברים האלה מוכרחים לבוא לידי ביטוי אצל האדם הכותב, בין אם הוא עושה זאת בכוונה או לא. העניין יכול לצוף אצלו כעבור שנים, ולאו דווקא סמוך לזמן ההתרחשות. הדברים מצטברים ותובעים ביטוי. ההבדל בין השירים הראשונים והאחרונים הוא בכך שבאלה האחרונים יש יותר מה שקוראים "נושאים כלליים". כוונתי לשירים כמו "כנגד ארבעה בנים" [כרך ב, עמ' 207-203], "קולומבוס", ובמובן מסוים גם שירים כמו "אנטיגונה" [כרך ב, עמ' 263-262], שהם פרטיים, אבל יש בהם רקע של מלחמה, קורבנות וכו'. דומני כי ההסבר הוא בכך שאדם מתבגר חי יותר את המציאות של תקופתו כמציאות שאיננה רק שלו עצמו אלא של כל בני דורו. ואם הוא כותב ביושר, כל מה שהוא כותב, מן ההכרח שדברים אלה יבואו לידי ביטוי גם בשירים הליריים.
הצורות באות אליי
- אני מבין כי לפי השקפתך אין אנשים כ ו ת ב י ם שירים – השירים נ כ ת ב י ם מעצמם, אבל השירים מבטאים מבלי משים את הדברים המעסיקים את המשורר, אפילו אם האמתלה לכתיבת שיר היא בדיחה, כמו במקרה של "קולומבוס", ודווקא דבר זה מעיד עדות מהימנה ביותר על מידת האותנטיות של השיר. אבל יש לי עוד איזה סעיף משנה לשאלה הזאת. כיוון שאת מרבה לעסוק בצורות השיר, בריתמוס, בחריזה, בדימויים, במבנים הצורניים, הנה כמעט בכל ספר מספרייך אנו מוצאים שלל צורות, החל בסונטה, סונטה קצוצה, שיר בנוסח ובצורה ההומרית וכד' – האם את מכחישה ביודעין את בחירת הצורה או שגם עניין זה "מתנגן מעצמו"? מהי החלוקה בין "ההשראה" ו"המלאכה" בכתיבת שיר?
אני אוהבת מאוד צורות מדויקות וסגורות בשירה. ריתמוס מפורש, חרוז מפורש, אף על פי שכל זה מאוד לא באופנה עכשיו, ודבר זה איננו מעניין אותי כל עיקר. אני אוהבת את צורת הסונט, משום שזוהי צורה סגורה וצורה מטילה חובות על האדם הכותב. עליי להודות שבשעה שאני מתחילה לכתוב אינני בוחרת ביודעין בצורה, במנגינה, בריתמוס. לרוב אני מתחילה לרשום על הנייר לאחר שהשיר כבר נכתב בתודעתי. כלומר, השיר נוצר תוך כדי הליכה, או באיזה שהוא מקום שבו אין תחת ידי עיפרון ונייר. כשאני מתחילה לרשום אותו, רק אז אני רואה את הצורה. אם זו סדרת שירים, קובע לרוב השיר הראשון את ההמשך. אינני מזלזלת במלאכה בשירה. אני חושבת שהאדם העושה דבר צריך לעשותו טוב, אם זה שיר ואם זה שולחן. העבודה על שיר מתחילה אצלי לעתים קרובות לאחר שכבר העליתי אותו על הכתב. אז מתחיל להעסיק אותי מבחר המלים והבעיה אם כל אחת מן המלים היא מדויקת. אשר לחרוז ולמשקל, כמעט לעולם אינני מתקנת אחרי הכתיבה הראשונה. זה כבר ישנו. דיברת על יחסי לצורות שונות. חייבת אני להודות כי הצורות באות אלי יותר משאני הולכת לחפש אותן.
קוֹלוּמְבּוּס 1957
א
הַסַּעַר לֹא גָבַר. אַךְ שִׁבְעָתַיִם
סָגְרַָה הָעֲלָטָה עַל הַתְּרָנִים.
וְזוֹעֲפִים וַחֲתוּמֵי שְׂפָתַַיִם
צוֹפִים לְתוֹךְ הַלֵּיל הַסַּפָּנִים.
וְאֵין דֶּרֶךְ בְּמַיִם רַבִּים.
לוּ אַךְ כּוֹכָב אֶחָד דָּרַךְ עָלֵינוּ!
לוּ אַךְ הֵבִיא הָרוּחַ בִּכְנָפָיו
רֵיחוֹ שֶׁל אֵיזֶה חוֹף! לוּ אַךְ נִלְאֵינוּ
עַד חֲלוֹמוֹת עַל בַּיִת וְעַל טָף!
כִּי אֵין דֶּרֶךְ בְּמַיִם רַבִּים.
רִבּוֹא לֵילוֹת בַּעֲלָטָה וְסַעַר -
כְּבָר אֵין אוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין.
כְּבָר אֵין רוֹטְנִים וּמוֹכִיחִים בַּשָּׁעַר.
כְּבָר אֵין בֵּינֵינוּ מַאֲמִין.
אֵין דֶּרֶךְ בְּמַיִם רַבִּים.
אֵין מַדְלִיק כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם.
אֵין אֶרֶץ, אֵין חוֹף, אֵין חֲלוֹם.
רַק לַיְלָה וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
ב
כָּל רַבּוֹתֵינוּ אִלְּמִים,
מְנַחֲמֵינוּ - פִּיהֶם בָּלוּם,
וְנָגְעוּ דָמִים בְּדָמִים
בְּיוֹם הָאֵימִים.
כָּל מְבוֹיֵינוּ סְתוּמִים
וְהַסַּהַר פָּגוּם.
וְהָלְכוּ סוּמִים אֶל סוּמִים
בִּנְתִיבוֹת עֲקֻמִּים.
וְהַסֵּפֶר הַהוּא חָתוּם.
וַאֲשֶׁר נָפַל לֹא יָקוּם.
אֲבָל בְּאַחְרִית הַיָּמִים
תִּהְיֶה אַחְרִית הַיָּמִים.
ג
וּכְבָר יוֹדְעִים הַכֹּל כִּי אֵין יַבֶּשֶׁת
וּכְבָר בָּרוּר שֶׁלֹּא יִהְיֶה כּוֹכָב.
בִּלְבַב יַמִּים תּוֹעָה סְפִינָה נוֹאֶשֶׁת,
הָאֱלהִֹים שָׁכַח אֶת מַלָּחָיו.
אֲבָל פִּתְאֹם כְּגֶשֶׁם בְּיוֹם קַיִץ,
כְּאַהֲבָה גְדוֹלָה בְּלֹא בּוּשָׁה,
אֲבָל פִּתְאֹם אֲנִי אָבוֹא אֵלַיִךְ,
אֶל חֵיק חוֹפַיִךְ, אֶרֶץ חֲדָשָׁה.
חַכִּי, חַכִּי לִי, כִּי אָבוֹא אֵלַיִךְ,
כִּי יֵשׁ נָתִיב אֶחָד בְּכָל שְׁבִילַיִךְ -
כּוֹכָב שָׁבִיט קוֹרֵעַ אֶת לֵילִי -
חַכִּי, מָחָר אֲנִי אָבוֹא אֵלַיִךְ
לְגַלּוֹתֵךְ, אֲמֶרִיקָה שֶׁלִּי.