איך מתחילה כתיבה של רומן? תמונה מבליחה, עזת מבע, מרגשת עד דמעות – כמו רגע ההתאהבות. רק אחר כך תתחיל ההיכרות האיטית עם הגיבורים, עם סיפורם, שכבה-שכבה, כמו חיים שמתחילים להיפתח בעקבות התלקחות האהבה.
כזו היתה גם תחילת "אהבה על החוף". כאילו הייתי שם, ובי עבר הדחף. הוא המוביל את אסתר לשקר להוריה כדי לברוח מהצללים שבבית, לקנות שמלת כתפיות ולרדת אל מועדון החוף – המקום האסור, המושך, שממנו בוקעת המוזיקה, "פּוּט יוֹר הֶנד אוֹן מַיי שוֹלדֶר..." וכאילו הייתי במואיז, השותה קמפרי על הבר, שבור לאחר מות אמו; גבר מרוקאי, החי בפריז, ויודע שחייו הם כישלון. ופתאום מול עיניו, בקצה רחבת הריקודים, אסתר, לא מודעת לגודל יופייה, וליבו מפרפר. ומאחוריו, אלֶחַנדרוֹ-אלכס, שעובד בבר, ועלה לא מזמן, או אולי רק ברח בבושה מבואנוס איירס. הוא נמשך אל הגבר הזר, ומבעד לעיניו מגלה את אסתר, אותה יעז לאהוב, לראשונה בחייו. ומיד, כמו נבואה אפלה, מהדהד בו השיר בצליליו הכהים, "בֶּסָמֶה, בֶּסָמֶה מוּצ'וֹ......"
כאילו הייתי שם, איתם. בקינאה הנואשת של מואיז, באלם המתפקע באלכס, ובאסתר שגופה מוליך אותה מחביון הילדות אל טלטלת התשוקה.
ומההתחלה היו שם הים והחוף, והיתה אשקלון, רק שֵם של מקום, רווי בערגה של פעם. ואז נגלה לי כל עושר סיפור המקום והעיר, כאילו היתה אשקלון של שנות השישים למקום של כולנו, לסיפור לידת המדינה. אשקלון עם התל הקדום, העשיר אולי ביותר בארץ, עם קרבות מלחמת השחרור שניטשו סביבה, עם מחנה הפליטים הערביים שקיומו ידוע למעטים בלבד, ובייחוד אשקלון, בימיה הראשונים, מלאה במעברות ובהן המוני העולים מכל קצוות העולם, שמצאו בה לבסוף חוף מבטחים. ואת הכול מקיף הים, והצוק המתנוסס למולו, ויופי עוצר נשימה.
כי שם, על החוף, מול הים, פרצה מכולנו האהבה, מתוך שברי הסבל והנדודים והעקירה, מתוך טלטלות ההורים, - האהבה בתשוקה מופלאה ונואשת: לחיות, לחיות! אהבה מסנוורת כתכלת הים, לצלילי השירים הבוקעים מהרמקולים, אוֹנלי יוּ...
מיכל על החוף בסוף שנות השישים, אז, בגילה של גיבורת הספר, אסתר ווייס.
גיבורי הרומן חיים את התאהבותם כמרד עיוור בחייהם ובמוצאם - ועד כמה דומים הגיבורים לי עצמי, בגילה של אסתר. כי, כמו כל רומן, גם "אהבה על החוף" נותן מילים למה שנשתק. כל ילדותי מילא סוד ענקי את הבית, סוד אפל, מאיים ומושך כאחד. הוא היה מתפרץ בדפיקות לב רועמות כשהייתי נשארת לבד בדירה בקומה השלישית, בלילות שבהם יצאו ההורים. אז, בפחד מהחושך העמוק שהקיף את שכונת "מגורים" הצעירה בתל אביב, הייתי מגניבה את ידי אל מגירת הלבנים של אמא, כדי להוציא משם אלבום קטן, ובו צילומים בשחור לבן, של אנשים לא מוכרים, וגם של ילד זר, שמבטו העביר בי טלטלת רעד. "הבן של אמא" ידעתי במעומעם. יותר לא ידעתי אז על השואה. ואמא שתקה. בשמה החדש, רינה. אבל בגבור המועקה היתה ידי ממשיכה לגשש, ומוציאה ממחבואו, בתחתית ארון הבגדים של אבא, את האקדח העטוף נרתיק עור וגרב של צמר, האקדח ששימש את אבא, פנחס גוברין, איש העלייה השלישית, ואז סגן מנהל עמידר בימי הבנייה ההמונית, בנסיעותיו לדרום, וגם לאשקלון. הייתי מחזיקה לרגע את האקדח וכובדו הרגיע מעט את הפחד מגנב, ועוד יותר, את אימת הצללים שבבית.
אמי, רינה גוברין (לשעבר, רגה לאוב) עם בנה, מארק לאוב, שנרצח באושוויץ
גם אני מרדתי בכל זה בנעורי. דרכי היתה הבריחה לקריאה קדחתנית, או עשיית תיאטרון, באותה להקה שהקמנו בימי התיכון, ושכיום חבריה יוצרים חשובים – עמרי ניצן, מיכה לבינסון, מיכאל הנדלזלץ... והיו השירים, שהביאו איתם את העולם הגדול, שבו בוודאי הכל מושלם, "אֶל אֶטֶה סִי ז'וֹלִי" או "אָלִין". והיתה גם האהבה, כרוכה תמיד בערגה ל"שָם". וכך את טעם הנשיקה הראשונה, המסחררת עד עילפון, ידעתי עם נער שהגיע לחופשת קיץ קצרה מפריז, והותיר אחריו צריבת געגוע, וסוד שנגלה, וטלטל ממקומו את היום-יום, את אושיות הקיום.
.jpg)
המשפחה הקטנה החדשה: רינה ופנחס גוברין, וביתם בת השבע, מיכל
אבל רק שנים אחר כך, כשנסעתי ללימודי הדוקטורט בפריז, גיליתי שגם "שם", במקום שהיה עד אז מושא הערגה, בירתם של ז'ורז' בּרַסַנס ושל אֶדית פִּיאָף, שגם שם מתחת למדרכות פריז, קבור סוד, אפל, שתוק, מחפיר. ובמיוחד, שחדוות החיים והיופי מכסים כולם, על מה שנקבר, כמו שבתי הקפה ואולמות האופרה המשיכו לשקוק בפריז גם כשנשלחו אל המוות יהודיה וילדיה. ופתאום, העיוורון של הארץ הצעירה והמטולטלת שם, על חוף הים התיכון, קיבל הד אחר דווקא מעיר האורות.
רומן שוזר יחד זיכרון של תחושות עזות, עמוקות, עם תבונת השנים. וכך המבט החומל מכיל את עיוורונם של הגיבורים ואת סיפור המקום הקטן ושברי החיים שחיפשו בו חוף מבטחים, ואת המקסם הגואל של האהבה, באותה תשוקה מופלאה ונואשת, "לחיות, לחיות!"
צפו במיכל גוברין מראיינת את שלונסקי