מדליונים | זופיה נלקובסקה

מדליונים, ספר דקיק שבו שמונה סיפורים, עמד שנים רבות בספרייתי. התקשיתי לקרוא סיפורים אלה, ליבתם עדות מצמררת על פשעי הנאצים בפולין. עם חלוף השנים הבנתי את חשיבותם ואת עובדת היותם מסמך חלוצי ויצירה ספרותית מיוחדת במינה ובאיכותה.

עם השנים התוודעתי לקשר שהיה בין הסופרת והעיתונאית זופיה נלקובסקה לבין האמן והסופר היהודי ברונו שולץ. שולץ שזור בהיסטוריה המשפחתית הפרטית שלי ושמו עלה לא פעם בזיכרונותיה של אמי. הוא נולד בדרוהוביץ' (אז פולין, היום אוקראינה), העיר שבה נולדה וגדלה אמי, והיה מורה לאמנות בגימנסיה המקומית, אמי ואחיותיה היו תלמידותיו. שולץ צייר פורטרט שמן של אמי אשר אבד במהלך המלחמה. הורי הכירו ונישאו לאחר השואה, לשניהם היו בני זוג ובנים שנספו. אני נולדתי אחרי המלחמה.

במהלך השנים הרביתי להתבונן ברישומיו של ברונו שולץ ולקרוא בספריו. סיפוריו נפלאים בעיני, בפולנית ובעברית. מתוך סיפוריו ומתוך הסיפורים של משפחתי, בצל השואה והמוות, עלתה בדמיוני תמונת העיר דרוהוביץ' המיוחדת, על נופיה, צבעיה, ניחוחה, ההווי היהודי והחיים שהתקיימו בה.

זופיה נלקובסקה תרמה רבות לגילויו ולפרסומו של ידידה ברונו שולץ עוד בימי חייו. כבר באותם ימים היתה סופרת נחשבת בפולין, וכך עד היום. הספר "מדליונים" פרי עטה נכלל בתכניות הלימודים בבתי הספר בפולין; כל סיפור – מדליון, עדות לזכר הנספים.

מדליונים תורגם עד היום לשמונה-עשרה שפות; לעברית לא תורגם במלואו מעולם. בשל תכניו הקשים תרגמתי אותו לאט ובמנות קטנות, בקצב שהוכתב על פי מה שיכולתי לשאת. כשהשלמתי את התרגום שלחתי אותו לעורכי ספרית פועלים, שהכירו בערכה של היצירה. 

בסוף העבודה המשותפת עם המתרגם רב הזכויות דוד ויינפלד ועם העורכים הוחלט להקדיש את התרגום העברי להורי, ניצולי השואה. 

רינה גינוסר

הקובץ מדליונים – אותם תליונים עם דמות אדם שמניחים על מצבות ושנזכרים בסיפור "האישה של בית הקברות" – הוא מן היצירות הראשונות והחשובות ביותר שהעמידה הספרות הפולנית אחרי מלחמת העולם השנייה להנצחת הנספים והניצולים וכעדות למעשי הנאצים בפולין הכבושה.

הסיפורים נכתבו באביב ובקיץ של שנת 1945 וראו אור בשנת 1946. זופיה נלקובסקה נמנתה עם חברי "הוועדה המרכזית לחקר פשעי היטלר בפולין" שהוקמה במרץ 1945. היא נטלה חלק פעיל בחקירת הנאשמים הגרמנים, העדים הפולנים והקורבנות, ולעתים גם בבדיקות שנערכו באתרי המעשים כגון בגדנסק ("פרופסור ספנר") ובמחנה ההשמדה בחלמנו, שביקור הוועדה בו נזכר בסיום הסיפור "האדם הינו חזק". מכאן הממד הדוקומנטרי בסיפורים, המיוסד על עובדות שנחשפו בעדויות ועל ההתרשמות האישית של הפגישה עם הניצולים.

סגנון הסיפורים נוטה אל לשון העובדות, אל הנימה העניינית שמעלה על הדעת צורות הבעה חוץ ספרותיות כמו הפרוטוקול, הדיווח מבית המשפט, הרפורטז'ה. נראה כי כוונת המחברת, כפי שצוין בביקורת, היתה לספר מה היה ולא מדוע היה. דברי הפרשנות של הישות המספרת והתערבויות אחרות שלה במסופר מצומצמים למדי (להוציא הרשימה החותמת את הספר). רשות הדיבור ניתנת לרוב לדמויות שאת קולן מביאה המחברת בלשונן הטבעית, המקוטעת לפעמים. דומה כי הסגנון החסכוני, המאופק, נטול הרגשנות או הקישוטים הרטוריים הוא מן הגורמים לכך כי "לצד האימה, הרגש החזק ביותר שאנו מתנסים בו הוא התימהון" ,כנאמר בדברים על אושוויץ החותמים את הספר.

זופיה נלקובסקה (ורשה 1884-ורשה 1954) הייתה מהדמויות המרכזיות בחיים הספרותיים בפולין בין שתי מלחמות העולם, כחברה באקדמיה הלאומית לספרות  ובהנהלת אגודת הסופרים וכפעילה במפעלים ספרותיים שונים. בין זכויותיה גילוי הפרוזה של ברונו שולץ ידידה. היא הייתה פעילה גם בחיים הציבוריים, כחברה בתנועה לשחרור האישה וכיושבת ראש האגודה לטיפול באסיר. אחרי המלחמה נבחרה נלקובסקה לחברה בבית הנבחרים הפולני "כבלתי מפלגתית".

יצירתה עומדת בסימן של ריאליזם פסיכולוגי, עסוק בנפש האישה ובמתח שבין "האני הפנימי" ו"האני החברתי". בין ספריה הידועים ביותר "סיפור האהבה של תרזה הנרט" (1924) ו"הגבול" (1935). לדברי הביקורת יש ביצירתה מבט מפוכח על ההוויה הפוליטית והמוסרית של פולין בשנות ה-30.

שנות המלחמה עברו על נלקובסקה בוורשה. היא נטלה חלק בפעילות התרבותית המחתרתית ולפרנסתה ניהלה יחד עם אחותה חנות למוצרי טבק. "היומנים מימות המלחמה" שכתבה ושראו אור בשנת 1970 הם תעודה רבת ערך על חיי היום יום בפולין באותן שנים. ביומנים מובא המוטו של הספר "מדליונים", ומרבים לצטטו: "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה". משפט זה, התמצית הסמלית המבריחה את היצירה כולה והמקפלת בתוכה קביעה על טבע האדם, משפט שמופיע גם בקטע הנעילה של הספר, מנוסח ביומנים בלשון הווה: "בני אדם מביאים על בני אדם גורל זה".