שבוע הספר שלי

                  
שבוע הספר שלי
מאת:  מיכל בכר
(מחברת הספר "כמעט מפורסמת" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,
עיצוב ואיור: יפעת דיין, סטודיו גם וגם)




בכל שנה בשבוע הספר כשאני שומעת את הקריין מכריז: "אסתר שטרייט וורצל חותמת כעת על ספריה", אני מתרגשת מחדש. פתאום אני כבר לא בכיכר רבין בשנת אלפיים ושתים-עשרה, אלא בתחילת שנות התשעים בשכונת ילדותי בירושלים, מדלגת חזרה הביתה בירידה מהספרייה העירונית שליד גבעת התחמושת כשבידי הספר "אורי" או "אליפים". ואני יודעת שאני רק צריכה לחצות את הגשר, לעבור את הרמזור, להמשיך מעט בשביל ולעלות שלוש קומות למעלה לחדרי -  ואז תפתח בפני דלת אל עולם שלם שקורא לי לקרוא בו. המפתח כבר מונח בידי, כרוך ומבטיח. עליו כתוב בגדול: "מאת אסתר שטרייט וורצל" ובתוכו כרטיס כניסה עשוי מבריסטול ורוד שעליו חתימה בכתב ידה של הספרנית וחותמת התאריך. החל מרגע זה ועד שאעשה את דרכי חזרה אל הספרייה (הפעם זו עלייה) - העולם הסובב אותי אינו קיים עבורי. מעכשיו אני כבר לא בשכונת ילדותי, שוכבת על הגב על מיטת היחיד שלי. אני אילנה כחולת העיניים מפנימיית גנות עם רוני, דוידי וקטנצ'יק האליפים, אני דליה האמיצה או עופרה היפה במושבה של אורי לפני הקמת המדינה - אני כל מי שאבחר להיות בסיפור. 

אולי האילנה או האורי שדמיינתי בעיני רוחי אינם זהים בדיוק לאלו שהסופרת ראתה לנגד עיניה, אבל זה בסדר. כי כמו כל יצירה טובה, כל ספר שנולד ויוצא לדרכו בעולם הוא במובן מסוים גם נקודת החיבור של היוצר ושל הקהל. ובכל מפגש שכזה, עם כל קורא, הדמויות שבו נבראות מחדש. 
אולי יתמזל מזלי לפגוש השנה בשבוע הספר ילדה ששכבה על גבה בחדרה ודמיינה לעצמה את הדמויות שבספרי "כמעט מפורסמת" -  את שיר, תומר, רוני, עומרי ויובל, ואפילו את אריסטו החתול... אבל מה שבטוח הוא שאפגוש שם את אותה ילדה ירושלמית שדילגה מהספרייה הביתה ובחזרה לספרייה, ילדה שתמיד תישאר בתוכי גם אם אני כבר לא ממש ילדה ולא ירושלמית. ובשבוע הספר הזה היא תתרגש במיוחד כי השנה לראשונה, בין כל שמות הסופרים, יקריא הקריין בכיכר רבין גם את השם שלנו.