מלים על מאחורי כתיבת ואדי מילח
על סיפור האהבה בין שאול ואיאת
הוא היה המורה הראשון שלי למשחק.
הייתי , בקושי, בת שש עשרה . הוא היה גדול. חלמתי עליו בבוקר, חלמתי עליו בלילה.
כשקרא בשמי, האדמתי מכף רגל ועד ראש.
השנים היו תמימות . סוף שנות השבעים: בעולם התחוללה מהפכה ואנחנו ניצחנו באירוויזיון.
פעמיים!!!
כל שבוע הייתי נוסעת מהמושבה הקטנה לעיר הגדולה. ובבניין ישן , ברח' ביאליק בתל-אביב
למדתי על תיאטרון, משחק ועל לאהוב עד כאב.
החלטתי לכתוב לו ולספר לו את שאני מרגישה.-
אחרי פחות שבוע , קיבלתי תשובה. הייתי נסערת , והתיישבתי ליד מכונת הכתיבה הישנה של אבי
מתוצרת "הרמס" , וכך כתבתי,
" מה שהכי מרגיז זה שבטלוויזיה , או בקולנוע, כל סיפורי האהבה נגמרים בטוב.
מלמדים אותנו לחיות באשליות, לחשוב שגם בחיים זה ככה. אני אומרת לכם, אל תנסו אפילו לחשוב
ככה . אני אומרת לכם , אל תנסו אפילו לחשוב שזה ככה, כי אם תחשבו – תתאכזבו, ואם תתאכזבו
תהיו עצובים ותחשבו שממשהו לא בסדר בכם, כמו שקרה לי לפני הרבה שנים.\
כמו הרבה אנשים בגלי, גם אני רציתי להיות שחקנית. היו לי חלומות על פרסום ותהילה . הייתי
יושבת מול המראה, ומחקה את כוכבי הטלוויזיה שהכרתי.
חלמתי גם על אהבה. כמו באגדות.
וכדי להגשים את חלומי, נרשמתי לחוג לדרמה בעיר הגדולה.
זה היה בחודש אוקטובר , השעה הייתה ארבע וחצי אחה"צ , עליתי לאוטובוס שדילג על כל
הערים הקטנות בדרך לת"א. הייתי נרגשת לקראת הפגישה הראשונה של החוג.
ככל שהאוטובוס התקרב לתל-אביב החל הלב שלי לתקתק בקצב השעון...
בצעדים מהססים עליתי במדרגות בנין ישן , ובקומה השלישית – שלט על הדלת.
נכנסתי..jpg)
היינו עשרה. התחלנו לשאול את השני שאלות, כל מיני שאלות מוזרות, כדי לדלג על השלב ההכרות
המביך כל כך.. בחמש בדיוק , התיישבנו על הכיסאות. לחדר נכנס בחור גבוה עם חיוך מבויש למרות
שהיה גדול מאתנו.
התבוננתי בפניו ובגופו...
ומאז כל הכוחות שלי הושקעו בחוג. חייתי מיום שני ליום חמישי, שהיו ימי החוג. בלילות חלמתי על
דודי. דמיינתי שהוא מחבק אותי, דמיינתי שאני חברה שלו. אז מה אם הוא גדול ממני בעשר שנים?
אבא הרי היה גדול מאמא בשבע שנים...וחוץ מזה בני גלי נראו לי קטנים כל כך. רציתי רק
את דודי. בלעתי בשקיקה את דבריו, למדתי בעל פה את כל התפקידים, התנדבתי ראשונה לכל
המשימות שהטיל עלינו. קראתי כל מה שקשור לדרמה ולתיאטרון , כדי שבעיניו אהיה הכי...
שקלתי בקפידה כל בגד שלבשתי.
חיכיתי להצגת הסיום של החוג , דמיינתי כיצד ייגש אלי אל מאחורי הקלעים, כולו נרגש
מהתפקיד שלי מהכישרון שלי וייקח אותי בזרועותיו .
אחרי שהמסך ירד ומחיאות הכפיים נדמו, הוא ניגש , לחץ את יד בחום , התבונן בי ואמר "גם עכשיו
את מסמיקה?"
רציתי שהרגע ייעצר, שלא ילך לאף מקום שיישאר אתי , שיציע לי לצאת אתו ...אולי אפילו לאורך
הים, אבל הוא לא הציע. טוב, חשבתי, היו שם כולם. איך יציע לי ליד כולם.
החלטתי לחכות בסבלנות. הוא יתקשר, האמנתי.
כל הקיץ המתנתי ליד הטלפון. השמש הכתה בנו חזק אותה שנה.
הוא לא התקשר, לא אחרי יום, לא אחרי יומיים וגם לא אחרי חודש...
וכמו ג'ין אייר , ישבתי וכתבתי לו מכתב.
פתחתי בנוסח "דוד" כמו המלך, שישמע ספרותי ויפה. כתבתי על הירח המלא, על המוסיקה העצובה
ברדיו ועל זה שאני אוהבת אותו.
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר , קדחת אביב פעמה בי באמצע אוגוסט. תחבתי את המכתב לתוך
מעטפה, ביילתי ורצתי יחפה אל תיבת הדואר הקרובה. שלשלתי בפנים וחזרתי לישון.
במשך שבוע חשבתי על הטוב שבעולם, הכנתי את עצמי לקראת האהבה. איש ממכריי לא הצליח
לדבר אתי . אמא הייתה מודאגת מאוד, ואמרה לאבא שהחום השנה, משפיע על כולנו.
היא כבר למעלה מעשרים שנה בארץ , והיא לא זוכרת חום כזה.
כעבור שבוע , בדיוק ביום שלישי, המתינה לי המעטפה ה המיוחלת בתיבת הדואר.
מיהרתי לפתוח, דלגתי על פני השורות ולא הצלחתי לקרוא דבר. ניסיתי לאחוז בנייר , אבל גם הוא
רעד. לפתי את הנייר בכל כוחותיי כדי שידי לא תרעדנה .
" יעל שלום. קבלתי את מכתבך היפה. לצערי הבן אדם שאת אוהבת לא יוכל להשיב לך אהבה . אל תצטערי, כי אהבות מהסוג הזה שלך עמוקות וחזקות מאהבות שכן מתגשמות..."
את הסיפור שכתבתי שלחתי לרדיו, לתוכנית "בראש צעיר",
ואחרי חודש , באוטובוס בדרך לת"א, שמעתי ברדיו את רעיה אדמוני , מקריאה את הסיפור שלי.
היה מרגש ומוזר באותה עת. התבוננתי מסביב. רק שלא יזהו אותי, חשבתי.
מטומטמת. איך יוכלו לזהות. זה שידור רדיו.?
השם? אולי מישהו יזהה את שמי?
הסתרתי את עצמי בתוך הז'קט ומדי פעם, הצצתי .
האנשים באוטובוס , האזינו . היו כאלה שאמרו, "מסכנה , זה כל כך עצוב" ,
וכאלה שאמרו , " אם הייתה מתאהבת בילד בגיל שלה, זה לא היה קורה"
ואותי ריגשה המחשבה, שבאותם רגעים ממש, גם דודי, ישב בביתו והאזין לרעיה אדמוני,
מקריאה את הספור "אהבה לא שמחה " מאת אורנה .
אורנה עקאד, סתיו 2012