אין דבר | טעימה מהספר

ספר ראשון בסדרת פטריק מלרוז
מאנגלית: דבי אילון

 בשבע וחצי בבוקר, ובידיה הכביסה שגיהצה בליל אמש, צעדה איווט
בשביל הגישה בדרכה אל הבית. הסנדל שלה השמיע צליל טפיחה
רפה כשקפצה את בהונותיה כדי שלא ינשור, והרצועה הקרועה שלו
הפריעה לה ללכת ביציבות על הקרקע הקשה והמחורצת. מעבר
לחומה, מתחת לשורת הברושים שנמתחה לצד הדרך, ראתה את
הרופא עומד בגן.
בחלוק הבית הכחול שלו, וכבר במשקפיים כהים אף שהשעה
היתה מוקדמת ושמש ספטמבר טרם עברה את ההר העשוי אבן־
גיר, הוא כיוון זרם מים חזק מצינור שאחז בידו השמאלית אל טור
הנמלים העמלני שהתקדם על החצץ שלרגליו. הטכניקה שלו היתה
מתורגלת היטב: הוא היה מניח לניצולות להתפתל על האבנים
הרטובות, להשיב לעצמן את כבודן העצמי לזמן מה, ואז מנחית
עליהן שוב את אשד המים. בידו הפנויה הוציא מפיו סיגר, שעשנו
ריחף מעלה מבעד לתלתלים החומים־אפורים שכיסו את עצמות
המצח הבולטות שלו. אחר כך מיקד את סילון המים באגודלו כדי
להיטיב להלום בנמלה שגמר בדעתו להמית ויהי מה.
אם רק תעבור את עץ התאנה, איווט תוכל לחמוק אל תוך הבית
בלי שדוקטור מלרוז יידע שהגיעה. אלא שהוא נהג לקרוא לה בלי
להתיק את מבטו מהקרקע בדיוק כשחשבה שהעץ מסתיר אותה.
אתמול דיבר אִתה זמן רב די הצורך להתיש את זרועותיה, אבל לא
רב עד כדי כך שתפיל את המצעים. הוא ידע לאמוד דברים כאלה
בדייקנות רבה. בתור התחלה שאל מה דעתה על המיסטרל, תוך
הפגנת כבוד מוגזם לידע הילידי שלה על פרובנס. בשלב שבו הואיל
להתעניין בעבודה של בנה במספנה הכאב כבר התפשט אל כתפיה
והתחיל לצאת לגיחות דוקרות אל צווארה. היא היתה נחושה
בהחלטתה לא להיכנע לו, גם לא כששאל על כאבי הגב של בעלה
ואם אין חשש שימנעו ממנו לנהוג בטרקטור בזמן הקציר. היום הוא
לא השמיע את קריאת ה־ 1 Bonjour, chère Yvette שהיתה אות
הפתיחה של שיחות הבוקר הקשובות האלה, והיא התכופפה מתחת
לענפים התחתונים של עץ התאנה כדי להיכנס לבית.
השאטו, כפי שאיווט כינתה את המבנה שבני הזוג מלרוז קראו לו
בית חווה ישן, נבנה על מדרון, כך ששביל הגישה היה באותו מפלס
כמו הקומה העליונה של הבית. גרם מדרגות רחב הוביל מטה בצדו
האחד של הבית אל חצר שהשתרעה בחזיתו של חדר ההסבה.
גרם מדרגות אחר הקיף את צדו האחר של הבית והוביל מטה אל
קפלה קטנה ששימשה מסתור לפחי הזבל. בחורף בעבעו מים במורד
לאורך שורה של ברֵכות, אבל בעונה זו של השנה כבר היתה תעלת
הניקוז שעברה ליד עץ התאנה דוממת וסתומה בתאנים מעוכות
ומבוקעות שהכתימו את הקרקע באשר נפלו.
איווט נכנסה אל החדר האפלולי וגבה התקרה והניחה מידיה את
הכביסה. היא הדליקה את האור והתחילה להפריד את המגבות
מהסדינים ואת הסדינים ממפות השולחן. עשרה ארונות היתמרו
ובהם ערמות גבוהות של מצעים, מגבות ומפות שולחן מקופלים
בקפידה, שעתה לא שימשו איש. איווט פתחה לפעמים את
הארונות האלה כדי להתפעל מן האוסף שאצרו. בכמה ממפות
השולחן נארגו בבד ענפי דפנה ואשכולות ענבים שנראו לעין רק
כשהחזיקו אותן בזוויות מסוימות. היא היתה מעבירה אצבע על
פני המונוגרמות שנרקמו על הסדינים הלבנים והרכים ועל העטרות
שהקיפו את האות V בפינת המפיות. יותר מכול היה חביב עליה
החד־קרן שניצב על סרט של מילים זרות על גבי אחד הסדינים
הישנים ביותר, שגם בהם לא נעשה שימוש אף פעם וגברת מלרוז
עמדה על כך שאיווט תמחזר שוב ושוב את אותה ערמה עלובה של
מצעים פשוטים מהארון הקטן שליד הדלת.

אלינור מלרוז עלתה בסערה במדרגות הרחבות והשטוחות שהובילו
מהמטבח אל שביל הגישה. אם היתה הולכת לאט יותר היתה עלולה
להתנודד, לעצור ולהתיישב בייאוש על הגדר הנמוכה שנמתחה לצד
המדרגות. הבחילה שלה היתה מתריסה, והיא לא העזה להעמיד
אותה במבחן האכילה וכבר החמירה אותה בסיגריה. היא צחצחה
שיניים אחרי שהקיאה, אבל טעמם של מיצי המרה עדיין עמד בפיה.
היא צחצחה שיניים גם לפני שהקיאה, מאחר שמעולם לא הצליחה
לדכא לגמרי את התו האופטימי שבאופיה. מתחילת ספטמבר
נעשו הבקרים צוננים יותר וריח סתיו כבר נישא באוויר, אבל זה
לא שינה כל כך לאלינור, שהזיעה מבעד לשכבות הפודרה העבות
שעל מצחה. בכל צעד לחצה את כפות ידיה אל ברכיה כדי לדחוף
את עצמה קדימה, ומבטה, שנשלח מטה מבעד למשקפיים כהים
ענקיים, ננעץ בנעלי הקנווס הלבנות שעל רגליה החיוורות; מכנסי
המשי הפראי בצבע ורוד כהה שלבשה היו כמו פלפלים חריפים
שדבקו ברגליה.
היא דמיינה וודקה שנמזגת על קרח ואיך כל הקוביות המכוסות
בכפור מצטללות ומתמוטטות בתוך הכוס ואיך הקרח נסדק כמו
עמוד שדרה בידיו של אוסטאופת מיומן. כל קוביות הקרח הדביקות,
המגושמות, מרחפות יחד, מצטלצלות, הכפור שכיסה אותן מושלך
אל דופן הכוס והוודקה קרה וחלקלקה בפיה.
שביל הגישה עלה במתלול חד משמאל למדרגות אל כיכר של
קרקע שטוחה שעליה חנתה הביואיק האדומה־חומה שלה מתחת
לאורן־צנובר. היא נראתה מוגזמת עד כדי גיחוך כשהתפרקדה
לה שם על צמיגיה הלבנים כנגד טראסות הגפנים וכרמי הזיתים
שמאחוריה, אבל לאלינור היתה המכונית שלה כמו קונסוליה בעיר
זרה, והיא התקדמה לעברה בדחיפות של תייר שנשדד.
טיפות של שרף שקוף למחצה דבקו במכסה המנוע של הביואיק.
נתז אחד של שרף שמחט אורן מתה ננעצה בו נצמד לתחתית
השמשה הקדמית. היא ניסתה לתלוש אותו, אבל רק מרחה אותו
עוד יותר על השמשה וקצות אצבעותיה נותרו דביקים. היא רצתה
מאוד להיכנס למכונית, אבל המשיכה לגרד בכפייתיות את השרף
עד שציפורניה השחירו. הסיבה שבגללה אלינור אהבה כל כך את
הביואיק שלה היתה שדייוויד מעולם לא נהג בה ואפילו לא ישב
בה. הבית והקרקע היו רכושה, היא שילמה על המשרתים והשתייה,
אבל רק המכונית הזאת היתה באמת בבעלותה.
כשפגשה את דייוויד לראשונה, לפני שתים־עשרה שנה, הוקסמה
ממראהו. ההבעה שגברים מרגישים שיש להם זכות לעטות כשהם
משקיפים מתוך חדר הסבה אנגלי קר על האדמה שבבעלותם
התאבנה במהלך חמש מאות שנה והגיעה לכלל שלמות על פניו של
דייוויד. אלינור מעולם לא הבינה אל נכון למה האנגלים סבורים
שמכובד כל כך לא לעשות שום דבר באותו מקום במשך זמן רב,
אבל דייוויד לא השאיר לה שום מקום לספק בעובדה שכך הם אכן
חשים. הוא גם היה צאצא של צ'רלס השני, מזונה. "אני במקומך
לא הייתי מדברת על זה," התלוצצה כשסיפר לה על כך לראשונה.
במקום לחייך הוא הפנה אליה את הצדודית שלו בדרך שלמדה
לתעב עם הזמן, בשפה תחתונה משורבבת ובהבעה שהבהירה כי
הוא מפגין סובלנות אדירה בכך שאינו אומר משהו שירסק אותה.
היה זמן שבו התפעלה מהדרך שבה דייוויד נעשה רופא. כשסיפר
לאביו על כוונתו, הגנרל מלרוז הפסיק מיד את הקצבה השנתית
שלו ותחת זאת השתמש בכסף לגידול פסיונים. ירי בבני אדם
ובבעלי חיים היו עיסוקים היאים לג'נטלמן, ואילו טיפול בפצעיהם
היה מלאכתם של רופאי אליל מהמעמד הבינוני. זו היתה השקפתו
של הגנרל, ועכשיו היא אפשרה לו ליהנות מעוד ירי. הגנרל
מלרוז לא התקשה לנהוג בבנו בקור. הפעם הראשונה שהתעניין
בו היתה כשדייוויד עזב את איטון, ואביו שאל אותו מה ירצה
לעשות. דייוויד גמגם "אני לא כל כך יודע, סר," ולא העז להודות
שהוא רוצה להלחין מוזיקה. לא נעלם מהגנרל שבנו משתעשע על
הפסנתר, והוא העריך נכונה שקריירה צבאית תשים קץ לדחף הנשי
הזה. "עדיף שתתגייס," הוא אמר, והציע לבנו סיגר במחוות רעוּת
מגושמת.
ובכל זאת, בעיניה של אלינור דייוויד נראה שונה מאוד מכל אותה
עדה של סנובים אנגלים זוטרים וקרובי משפחה רחוקים שהסתובבו
בשטח, מוכנים ומזומנים למקרה חירום או לבילוי סופשבוע,
גדושים בזיכרונות שאפילו לא היו שלהם, זיכרונות בנוגע לאורח
החיים של הסבים שלהם, שלמעשה לא היה האופן שבו הסבים
שלהם חיו. כשפגשה את דייוויד חשבה שהוא האדם הראשון
שבאמת הבין אותה. עכשיו הוא היה האדם האחרון שתפנה אליו
בציפייה להבנה. היה קשה להסביר את השינוי הזה, והיא השתדלה
להתגבר על הפיתוי לחשוב שהוא רק חיכה לכסף שלה כדי לסבסד
את הפנטזיות שלו בדבר האופן שבו מגיע לו לחיות. אולי להפך,
אולי דווקא הכסף שלה הוא שהוריד אותו לשפל כזה. הוא הפסיק
לעבוד כרופא זמן קצר אחרי נישואיהם. בהתחלה היה דיבור על כך
שישתמשו בחלק מכספה כדי להקים בית לאלכוהוליסטים. במובן
מסוים הם הצליחו.
שוב תקפה את אלינור המחשבה שאולי תיתקל בדייוויד. היא
התנתקה משרף האורנים שעל השמשה הקדמית, נכנסה איכשהו
למכונית ואז נהגה בביואיק המגושמת לצד המדרגות ולאורכו של
שביל הגישה המאובק ונעצרה רק במחצית הדרך במורד הגבעה.
היא היתה בדרכה אל ביתו של ויקטור אייזן במטרה לצאת מוקדם
אל שדה התעופה עם אן, אבל לפני כן היתה מוכרחה להתאפס.
בתוך כרית מקופלת מתחת למושב הנהג נטמן חצי־בקבוק של
ברנדי מתוצרת ביסקיט. בתיק שלה נחו הגלולות הצהובות שיעזרו
לה לשמור על ערנות והגלולות הלבנות שיגרשו את האימה והבהלה
שהערנות הביאה עמה. לנוכח הנהיגה הארוכה הצפויה לה נטלה
ארבע מהגלולות הצהובות במקום שתיים ואז, מחשש שהמנה
הכפולה תעורר בה עצבנות, נטלה שתיים מן הגלולות הלבנות
ושתתה בערך חצי מבקבוק הברנדי כדי לשטוף אותן מטה. בתחילה
נתקפה רעד עז ואז, עוד לפני שהספיק להגיע אל מחזור הדם שלה,
הרגישה את נקישתה החדה של השפעת האלכוהול, אשר מילא
אותה חמימות והכרת תודה.

***

על הספר: 

 סוף הקיץ באחוזה כפרית בדרום צרפת. פטריק מלרוז בן החמש משתדל לחמוק מאביו העריץ אל השדות ולגנוב רגעים עם אמו האלכוהוליסטית. אורחים מקרוב ומרחוק מתקבצים אל הבית לארוחת הערב שבה מפגין האב, דיוויד מלרוז, את שליטתו האכזרית. אירוע אלים בצהרי היום חוצה לשניים את הרומן, ואת חייו של פטריק.