ניסן | נתן אלתרמן

נִיסָן
נתן אלתרמן

וַיְהִי לֵיל וַאֲנִי מְהַלֵּךְ לְתֻמִּי
וּמְחַבֵּב אֶת הָעִיר תֵּל-אָבִיב (זֶה מוּמִי)
וּמוֹנֶה, עִם רֵעִי, בִּרְקִיעָהּ הֶעָצוּם
אֶת מִסְפַּר כּוֹכָבֶיהָ שֶׁלֹּא לְפִרְסוּם
וְסוֹקֵר עִמָּדוֹ מוֹדָעוֹת וּשְׁלָטִים
וְעֵצִים דְּלִילֵי-נוֹף נְתוּנִים בִּרְשָׁתִים.

וּבְטַיְּלֵנוּ נִרְתַּעְנוּ פִּתְאֹם וַנְּדֻגְדַּג
בְּמִין בֹּשֶׂם חָרִיף, מִתְגָּרֶה וְדַקְדַּק,
מִתְגָּרֶה, מִתְחַנֵּף, מִתְעַנֵּו, מִתְגַּנֵּב,
וְצוֹבֵט, בַּיָּדַיִם מַמָּשׁ, אֶת הַלֵּב...
וַנִּקְפָּא עַל עָמְדֵנוּ, תּוֹהִים לִבְלִי זוּז ––
וַנִּזְכֹּר כִּי פּוֹרֵחַ, אֵלִי, הַתַּפּוּז!

זֶה הַבֹּשֶׂם! הוּא שָׁב! הוּא נוֹשֵׁף, הַמַּמְזֵר!
עוֹלָמוֹת הִתְהַפְּכוּ... וְהוּא פֹּה! הוּא חוֹזֵר!
הוּא חוֹזֵר לַמּוֹעֵד... בָּא זְמַנּוֹ – וְהוּא כָּאן...
(צוֹעֲנִי הוּא, אֲבָל – כְּמוֹ יֶקֶה – דַּיְקָן...)
וְהָעִיר כֹּה בָּגְרָה, וּקְצָת זָר תָּאֳרָהּ –
אַךְ הִנֵּה בִּשְׁבִילוֹ הִיא אוֹתָהּ נַעֲרָה!

לֹא, פָּשׁוּט לֹא נָעִים זֹאת לִכְתֹּב בָּעִתּוֹן
וּלְהַטְרִיד אֲנָשִׁים בָּעִנְיָן הַנָּדוֹן
שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ נִיסָן וְאָבִיב וּפְרִיחוֹת,
אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה? הַנְּסִבּוֹת מַכְרִיחוֹת!
הַנְּסִבּוֹת מַכְרִיחוֹת... הַפְּרִיחוֹת מְרִיחוֹת...
וְעִם לֵיל זֶה מֵגִיחַ מִכָּל הָרוּחוֹת!

וְלָכֵן כֹּה אָמַרְנוּ, רֵעִי וַאֲנִי:
פְּרַח, אָבִיב! אַל תָּנוּחַ, נִיסָן רֵיחָנִי!
יִתָּכֵן כִּי יִרְאוּךָ מֵאֵיזוֹ בְּחִינָה
כְּאַחַד הַגְּדוֹלִים בְּנִכְסֵי הַמְּדִינָה.
יִתָּכֵן כִּי הָיִיתָ, בְּלִי כְּתָב וְחוֹזֶה,
בֵּין מַטְּרוֹת מִלְחַמְתּוֹ שֶׁל הָעָם הַלָּזֶה.

יִתָּכֵן כִּי עָבְרוּ שְׁנוֹת הָאֶלֶף בִּשְׁבִיל
שֶׁפְּרָחִים יַעֲלוּ בְּצִדֵּי אֵיזֶה שְׁבִיל
וְשֶׁלַּיְלָה שָׁקֵט, בְּנַצְנֵץ יְרֵחוֹ,
אֶת הַפֶּרַח יִנְשֹׁם וְיָבִיא אֶת רֵיחוֹ
אֶל תּוֹךְ עִיר חָפְשִׁיָּה... אֶל חַלּוֹן שֶׁנִּפְתַּח...
יִתָּכֵן וְזֶה כָּךְ, יִתָּכֵן וְזֶה כָּךְ.

וְהוֹסַפְנוּ אֲנִי וְרֵעִי: הָהּ, נִיסָן –
יִתָּכֵן כִּי בִּשְׁנֵינוּ אֵינְךָ מְעֻנְיָן
וְאַתָּה מִתְכַּוֵּן אֶל גִּילִים אֲחֵרִים
שֶׁיֵּלְכוּ בְּךָ סְתָם-בְּפַשְׁטוּת סְחַרְחָרִים
וּפְרִיחַת הַתַּפּוּז לִלְבָבָם כְּמוֹ סַם...
אַךְ עַל-כָּכָה יָשִׁירוּ כְּבָר הֵם בְּעַצְמָם.

ב' בניסן תש"ט
1.4.1949