ענת אמיר
הבת של מודי
בת קיבוץ כפר עזה. אביה, מודי אמיר, נרצח בביתו בקיבוץ, בבוקר שבעה באוקטובר.
בימים כתיקונם לא היה בי צורך לספר את הסיפור הזה, וגם אם היה בי הצורך איש לא היה טורח לקרוא בו. זה סיפור על איש. איש שנולד, אחר כך חי, ובסוף מת. סיפור ככל הסיפורים על מוות שחלף והשאיר
משפחה ריקה וחברים עצובים. בסופו כמו תמיד: בכינו, ושככנו ושכחנו, והמשכנו. אך הימים שלנו כבר אינם כתיקונם, וגם האיש שמת, מת לא כתיקונו, וכך הגעתי לספר עליו מעט. בטעות מייחסים לסינים את
הקללה “שתחיה בזמנים מעניינים“ — אחרי מותו למדתי להוסיף “שתמות בזמנים מעניינים“. באותו הבוקר קוללנו שנינו.
לא הכול ברור ומובן לנו. הינה מה שכן ידוע: הוא מת בבוקר. ממיקום כתמי הדם וחורי הירי, אנו מבינים שהוא ישב על הרצפה בשעת מותו. גבר. מרבית שנותיו מאחוריו. בן שישים ושבע. בשבע בבוקר. בשבעה באוקטובר.
הרוצחים פורצים לחדר. הוא יושב על הרצפה, נשען בגבו על דלת. הוא לא מיישיר אליהם מבט, לא מתחנן על חייו, שלא יראו את האמת שבעיניו. הוא לא יוכל כבר לשתף מה חשב ומה הרגיש, נותר לנו רק
לנחש. סביר שהיה נחוש כמו תמיד, לא פינה מקום לפחד. הוא בטח חשב שלא הספיק להיפרד, אבל טוב לו להיות לבד כעת. הפורצים עושים את שבאו לעשות, הם יורים. הוא נופל לרצפה. הם יורים שוב. הוא לא קם. הדלת שמאחוריו כבר לא תיפתח. הם עוזבים את הבית. אולי נותרו לו שניות אחרונות של הכרה, של חיים, של חיוך.
נשימות אחרונות וכבדות ואיתן אנחת הקלה.
זה היה סופו. מה אגיד עליו? אהבתי אותו. הבעיה עם אנשים גדולים כמוהו היא שאי אפשר לצמצם אותם לכדי מילים. בכל זאת אנסה. הוא היה אבא שלי והוא היה מיוחד. איש סינגולרי, בכל מובן אפשרי. הוא היה בלתי הפיך, חשוד, לא מוגדר. קיצון, מקומי ומוחלט. הוא נרצח.
העולם קרס על עצמו, התקפל אל תוכו, התכווץ עד כדי נקודה. כזה הוא היה, סינגולרי. בכל מובני המילה.
...
דווקא הבוקר הזה לא התעוררת בזמן. שש עשרים ותשע. אזעקה ראשונה.
אתה מתעורר באיחור, מבולבל. קם, נאנח, והולך לממ“ד, בפנים כבר מחכים כולם. הם רצו מהר ואתה הולך בכבדות של בוקר, נכנס אחרון וסוגר אחריך את דלת הפלדה. ההתחלה נדמתה כמו תמיד.
שש שלושים ואחת. אזעקה. שש שלושים וארבע. אזעקה. שש שלושים וחמש. אזעקה. שש שלושים ושבע. אזעקה. שש שלושים ושמונה. אזעקה.
לא ברור לכם מה קורה, אבל זה משהו שונה. באזעקה הבאה אתה כבר לא תהיה.
אתה אוהב סדר, לכן אתה יוצא להתארגן. לא מסביר מה ולמה, לא מפרט. כמו תמיד, אתה עושה, משאיר לאחרים את הדיבורים. איננו יודעים בוודאות מה עשית בזמן הקצר שהיה לך, ניתן רק לנחש. הכלים
שנשארו מפוזרים בבית מספקים רמזים. נראה שאתה מתעסק עם הדלתות, מנסה למנוע את פריצתן. המחבלים הגיעו אליך מהר מדי.
שבע וחמישה. הם מנסים לפתוח את דלת הכניסה הראשית, יורים כמה יריות במנעול. אחד משניים: או שאתה הספקת לחבל במנעול, או שהירי שלהם עושה זאת עבורך. את הדלת הזו הם לא מצליחים לפתוח, וגם אנחנו, מאז, לא מצליחים. זה לא עוצר אותם. הם מנפצים את החלונות הגדולים במרפסת, זו שפונה מערבה, שבה אהבת לשבת בבקרים, שבה לא הספקת לשבת בבוקר ההוא.
הם נכנסים לסלון. אתה בינתיים בורח לממ“ד. הם רודפים אחריך.
בממ“ד אתה מספיק להחביא את כולם מאחורי דלת פנימית, אבל אתה דווקא נשאר בחוץ, בוחר להתיישב על הרצפה. גבך נשען על הדלת. הדלת שמסתירה ומגינה. הדלת שמפרידה, מי לחיים ומי למוות. אתה חוסם אותה, מנסה להסתיר. מגן עליה. בחייך בגופך, ואחרי מותך בגופתך.
אתה מחכה.
הרוצחים פורצים לממ“ד וכך הם מוצאים אותך, יושב נינוח על הרצפה, גבך נשען על הדלת. אתה אינך מיישיר אליהם מבט, שלא יראו בעיניך את התרמית. ברור שזה הסוף, אבל אתה לא מפחד, אתה נחוש להצליח בתוכנית. אתה מתנחם בידיעה שאיפשהו, רחוק ובטוח, יש אנשים שאוהבים אותך. מספיק להיפרד מהם לפחות במחשבות, ללחוש שאתה אוהב אותם. הפורצים עושים את שבאו לעשות, הם יורים. אתה נופל לרצפה. הם יורים שוב. אתה לא קם. הדלת שמאחוריך לא נפתחת. הם עוזבים את הבית. גם הם לא יכלו לך, הם לא ידעו לראות מעבר, לא מצאו את שהסתרת. ככה זה כשאתה גדול, אפשר להסתתר מאחוריך, אבל לך אין איך להתחבא.
שבע ושתים–עשרה דקות. אזעקה.
***
איתמר ויזל
עכשיו אני אף פעם לא לבד
יליד 1988 , נשוי ואבא לארבעה. נאלץ להתפנות מביתו שבשדרות, ולאחר מכן כשאיבד את אחיו התאום
אלקנה בקרבות בעזה.
*
כִּמְעַט
מַתִּי בְּיִסּוּרִים, כִּמְעַט
מֻטָּל הָיִיתִי בַּשָּׂדוֹת הַפּוֹרְחִים, כִּמְעַט
הִבִּיט בִּי הַשְּׁאוֹל, כִּמְעַט
יִלְּלוּנִי בְּנוֹתַי עַל קִבְרִי, כִּמְעַט
מֵרְרָה אַחֲרַי אֵשֶׁת חֵיקִי, כִּמְעַט
נָדְדָה אִמִּי לֵילוֹת וְיָמִים עַד אֲשֶׁר חֲתִיכַת שֵׁן וְשַׂעֲרָה, כִּמְעַט
הִשְׁחַלְתִּי רַגְלַי בְּנַעֲלֵי סְפּוֹרְט שְׁחרוֹת, כִּמְעַט
חָבַשְׁתִּי רְצוּעָה לִקְרַאת כִּשְׁכּוּשׁ זָנָב, כִּמְעַט
מִלֵּאתִי רֵאוֹתַי אֲוִיר צָחוֹר וְקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ מְרָפְּאוֹת, כִּמְעַט
וְלֹא הִתְעוֹרַרְתִּי בְּשֵׁשׁ וַעֲשָׂרָה, כִּמְעַט
וְלֹא הִמְשַׁכְתְּי לְנַמְנֵם עַד שֶׁהִתְחַלֵּף לִי הָעוֹלָם פֶּתַע פִּתְאֹם,
כִּמְעַט
וְלֹא מַתִּי בְּשֵׁשׁ וּשְׁלוֹשִׁים
כִּמְעַט
מבית עבדים
[לאיריס]
בִּשְׁמוֹנָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר יָצָאנוּ.
לֹא יָצָאנוּ, בָּרַחְנוּ.
לֹא בָּרַחְנוּ, נַסְנוּ.
לֹא נַסְנוּ, דָּהַרְנוּ.
לֹא דָּהַרְנוּ, נִמְלַטְנוּ.
לֹא נִמְלַטְנוּ, גָּאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ מִמִּצְרָיִם.
יָדוֹ הַחֲזָקָה שֶׁל אֱלֹהִים נִשְׁבְּרָה עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ וְעַל טַפֵּנוּ.
הַמִּצְרִים עֲדַיִן הִשְׁתּוֹלְלוּ בָּרְחוֹבוֹת וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת הִכָּה
בַּבְּכוֹרוֹת. וְעָלֵינוּ פָּסַח.
לֹא רְאִינוּהוּ פָּנִים בְּפָנִים, רַק שָׁמַעְנוּ אֶת דַּהֲרוֹת סוּסָיו
לְיַד הַכִּכָּר שֶׁל הַסִּפְרִיָּה וּמִכִּוּוּן תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה.
וַאֲנַחְנוּ יָצָאנוּ. בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
עַכְשָׁו לִזְכֹּר.
לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר בְּכָל יוֹם וָיוֹם.
בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
לֹא לִבְרֹחַ. לֹא לִשְׁכֹּחַ.
ליאת שדה–סעדון
משחק הזיכרון
אמא לשניים, מיקה שחיה בעולם הזה ואיתי שנהרג בעזה ועבר אל העולם הבא. כותבת כדי להישאר בחיים.
סבא מניף אותי באוויר ומעמיד אותי על הדוכן בשוק בעזה, בין כיכרות הלחם הטריות שאספנו בבוקר מוקדם מהמאפייה בשדרות. אני פותחת פה גדול, לוקחת אוויר למלא את הריאות הקטנות וקוראת בערבית: “חֻ׳בֶּז חֻ׳בֶּז“. קולי מנסה לגבור על המולת השוק. על הדוכן ממול עומד ילד עזתי וצועק: “בַּנְדוֹרַה בַּנְדוֹרַה“, ואנחנו מתחרים ביננו בצעקות.
מתחת לדוכן שלו זרוקות עגבניות שנרמסו תחת רגליהם של הקונים וכתם אדום של מיץ הולך ומתפשט על האדמה. בעוד ארבעים ושלוש שנים תספוג האדמה הזו את כתם הדם שלך. אני חושבת כמה נורא אם הבן של הילד שצועק מולי הוא זה שירה בך.
[...]
דפיקה בדלת. שלושה מלאכים ניצבים מעליי, ואני מכסה את עיניי ורצה מפניהם אל תוך הבית. לא על לידת בני הם באו לבשר. “לכו מפה“, אני צועקת עליהם, “אני לא מוכנה!!!“ הם לא הולכים אבל גם לא נכנסים פנימה. נשארים לעמוד בשקט על סף הדלת הפתוחה, יראים מפני המעמד. “אנו נציגי צבא ההגנה לישראל, יקירכם איתי נהרג במהלך פעילות קרבית ברצועת עזה“.
“מה זה אומר שנהרגת?“
קיבלתי עשרים ואחת שנים של חיי נצח.
“איך חיים חיי נצח?“
לוקחים את כל עשרים ואחת השנים,
וחיים אותם שוב ושוב, לנצח.
“איפה חיים אותם?“
בלב של הזוכרים.
“והזוכרים גם הם חיים חיי נצח?“
רק אם יש מי שיזכור אותם.
(היה לי ילד, עולם שלם. עכשיו הוא חוליה בשרשרת זיכרון שתלויה על קירות יד לבנים. כמו קישוט בסוכת אבלים שפוקדים רק יום אחד בשנה. היום שבו זוכרים).
(איך אפשר לחיות את ההווה בלי לבנות עתיד? איך אפשר לבנות עתיד כשאתה אינך בתוכו? אם רק יכולתי לעצור את הזמן, להקפיא אותו ברגע שלפני הדפיקה בדלת. ברגע ההוא שלפני עוד הייתה לי תקווה שתחזור בריא ושלם, עוד היו חלומות להגשים ועתיד לתכנן. אבל לא הצלחתי לעצור את הזמן, הדפיקה נדפקה על הדלת, ונהיה חושך. עכשיו אתה כלוא בתוך זיכרון. לנצח. שעון היד שלך יצא בשלום מעזה וממשיך להזיז את הספרות קדימה, ליבו הדיגיטלי עדיין פועם, אבל הוא מראה שעון חורף ופה כבר הקיץ הגיע).
המוות של איתי העיר אותי. כמו לנשק נסיך שמעיר צפרדע. הכול הפוך בממלכת אי–גיון. אמא לא צריכה לקבור את בנה. גם קודם הייתי ערה, אבל המוות של איתי ניקה מעיניי את קורי השינה האחרונים.
אני לא יכולה עוד לטשטש אמיתות, לשגות באשליות או להתעלם מהמציאות ולהחשיבה כחלומות. האמת עומדת לפניי עירומה ומכאיבה, ואי אפשר להסיט את המבט ואין דבר שיוכל לכסות.
החיים ממשיכים. צריך להמשיך אותם. השעונים מתקתקים, אני חיה לאחור אבל הזמן נע קדימה. חגגנו יום הולדת תשע–עשרה למיקה, בליבי חגגתי שוב גם את התשע–עשרה שלך, מתבוננת בסתר בתמונה שלך מאותו יום במסעדה. מסתכלת על איך מיקה עכשיו בגיל הזה ואיך אתה היית. מה נעשה כשהיא תגיע לגיל עשרים ושתיים? היא תמשיך לחגוג את השנים לבד ואתה כבר לא תוכל להצטרף אליה.
סופי השבוע והחגים, ועונות השנה, הם ממשיכים ומגיעים, הזמן נע במעגלים. בליל הסדר לא נזמין יותר את אליהו, הכיסא הריק שמור לך. ותמונת הנכדים המסורתית, איך נוכל לצלם אותה? תמיד סידרנו אתכם מגדול ועד קטן, אתה ראשון ואחריך כולם לפי הסדר. באיזה סדר נסדר אותם עכשיו, מי יעמוד במקום הראשון שלך?
לזיכרון יש חיים משלו, קשה מאוד לשלוט בו. לפעמים אני חושבת שהסיפור הזה לא קרה לי. רוב הזמן אני זוכרת היטב שהוא קרה דווקא לי. כל כך הרבה פעמים סיפרתי לך את הסיפור על איך כשהייתי קטנה הלכתי לאיבוד בעזה. היום אני הולכת לאיבוד בין חורבותיה של המלחמה הארורה ומחפשת איש עם חמור לבן. לפעמים אני חושבת, אולי הוא יחזיר לי אותך? אולי הוא יחזיר לי אותך.
סער ליבן
מוזיקאית וזמרת יוצרת. גדלה בקיבוץ רעים וכיום תושבת תלמי יוסף שבעוטף עזה.
בשמונה באוקטובר, לאחר שלושים ושלוש שעות בממ"ד, התפנתה מביתה עם שני ילדיה, ומצאה מקלט באזור הערבה.
הי אחי, אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני יודע שחלקכם חושבים שאני מת,
אבל אני לא. אני חי. האמת שאני עף!...
לאחרונה למדתי גם להנמיך עוף, אני עף ממש בגובה צמרות העצים.
אתמול עשיתי סיבוב כמה עשרות מטרים מעל בארי ורעים, ריחפתי מעל התל, ואז ירדתי לוואדי. באיזשהו שלב חשבתי לקפוץ רגע לבית, להביא קצת תמונות של המשפחה, אבל לא לקחתי נכון את הסיבוב
וחטפתי חבטה קלה בכנף. ויתרתי. אולי בהזדמנות אחרת אנסה שוב. אין ספק — תעופה בגובה נמוך דורשת אימון ומקצועיות. זוכר איך היינו מטיילים בוואדי עם תחתונים וגופיות כשהיינו קטנים? זה כנראה המקום האהוב עליי ביקום.
עכשיו אני דואה מעליו, ואיזה יופי בעונה הזאת. הכול סביונים.
מרבדים צהובים אינסופיים. אני מוצא שהגבול בין שיא הכיעור לבין שיא היופי מעולם לא היה דק יותר, מָהוּהַּ, כמעט נעדר. אנחנו קרובים אחי, אבל עדיין רחוקים מאוד. שומע אחי? אל תדאג לי, אני חזק, אתה יודע, כל מה שאני מבקש זה שאתם תחזיקו מעמד בשבי שלכם. זה באמת לא קל להיות במצב שבו אין לכם את האפשרות לפרוש כנפיים ולעוף. אני מאוד מתגעגע ואוהב את כולכם, אבל נשבע לך שמעולם לא הרגשתי כל כך חופשי וקל. באמת, זה חלום.
טוב, חייב לעוף אחי, שמור לי על ההורים, על דנה ואחק'ה, והכי הכי חשוב על הילדים. מבטיח שבקרוב יקרו ניסים.
יאללה, תקפיד להרים את הראש מדי פעם לשמיים, ואם תשמע פתאום משק כנפיים, תדע שזה אני, עף מעליך, שומר על כל העולם וגם עליך.
אוהב אותך אחי, תזכור.
שלך תמיד,
"איש ציפור".
***
אינני באף מקום אחר - כשהעולם רעד סביבנו. כתיבה בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה |
עורכות: מוריה דיין קודיש, מירי רוזובסקי
כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ