| היא מתה באוגוסט אבל אני עדיין שם. החדר הקטן, רחוק מחדרי הבית שלהם, ובצמוד חדר מקלחת עם אריחים לבנים. להם יש חדר אמבטיה יפה יותר. אני רואה איך החלונות בחדר האמבטיה שלהם מסתובבים סביב במעגל, מפילים אור על ראש, שיער, גוף, בעל ואישה, איש ואישה, ובמקלחת הקטנה קרניים רזות באות מבעד לרווחים, ואולי זו התקווה להיות משהו הרבה יותר ממה שעכשיו, להיות אֶ מה בובארי באחוזה, לרקוד, לרקוד בלי להביט החוצה, כי כל מה שמעבר לזכוכית הוא כפר קטן מדי.
אבל לָבָן בחדר המקלחת שלי, לבן, ואני נרגעת אל האריחים, שם בלובן, רואה כמה יפה וחכמה אהיה, עוד מעט כשיגיע הזמן שלי להראות להם, אצא מהחדר הקטן אל עולם גדול ואנשים מעניינים שיסתכלו עלי, יבחנו אותי במילים של אמנות, של עיר גדולה. הרגע הזה יגיע, אני יודעת ואני צריכה להיות מוכנה. ואני מתלבשת, קוראת ספרים, לומדת את השפה שלהם, מתכוננת בשקט ליציאה מתוך החדר שהם נתנו לי ביום הראשון שהגעתי לשם. חדר קטן הם נתנו לי כשהגעתי אל הבית שלהם, הלנה וסרז' זיסמן עם הבן שלהם, נתנו לי גם אותו, אמרו לי, תשמרי עליו תיקחי אותו תשימי אותו בבית הספר ואחר כך תחזרי אל החדר שנתַ נו לך. זו העבודה שלך זה התפקיד שלך לטפל בו, ונכנסתי אל הדרמה של הורים ילד בית, בלי לדעת שגם היא תמות.
כי שום דבר לא היה ידוע מראש, מתוכנן כמו פשע שלו או שלי. לא הייתה בגידה עדיין, רק בריחה, כמו הגירה אל מקום עם אוכל אחרי מחסור גדול. נדידה מהארץ ומהבית שנולדתי בו בגלל הרעב הגדול שנכנס אחרי שמֵ ת הוא, עוד הרבה לפניה. וכשהוא מת לא יכולתי להמשיך לשמוע אותה, זו שהם קוראים לה שפתאם, הקול שלו לא נשמע. עומד בקצה המסדרון ומכריז על שנת צהריים, דורש את השינה כמו אגרוף על שולחן, אליה הוא רוצה ללכת לבד, אל השינה שלו, ואנחנו הולכים על קצות האצבעות, אחים ואחיות, אנחנו וגם היא, אמא, שומרת על השקט, והדממה היא זהב שאנחנו שומרים עליו, זהב של המשפחה שלנו, אוצר של בית. לפעמים אני מצטרפת אליו, הולכת לישון. אבל בחדר אחר. נרדמת כמוהו ועוד לפני שאני ישנה לגמרי, כמה רגעים לפנֵי, אני נמצאת בשינה שלנו, קושרת את שנינו בזהב הזה, בדממת וילונות שידות כיסאות, עד שמגיעים אלי הקולות התזוזות שהוא עושה בחדר השני כמו גבר בגרירת רגליים בקולות של גרון מול כיור. רעש דלת. החדר שלהם. שלה ושלו. וגם אני מתעוררת, יוצאת אליו וכשאנחנו נפגשים במטבח אפשר לראות את השינה שלנו על הפנים, חלומות שהיו לנו, מחשבות שמילאו אותנו נכנסו זרקו דם בעור שלו ושלי. ילדים שמתעוררים. כי אנחנו אותו הדבר עכשיו, בזמן שלאחר השינה. ואיך כל זה אפשרי, איך יכולנו להיות ילדים במטבח, אחרי שינה של בת ואב ביחד, אבל אני יודעת שזה אפשרי כי הייתי שם, ראיתי אותנו שני ילדים, שלחנו זרועות התמתחנו עד שהגענו אחת אל השני דרך השינה.
ילדים בעוד היא אמא. תמיד אמא, תמיד מזכירה את ההבדלים ביני לבינו, מצביעה עליהם, מתקנת אותנו. יכולנו להיות אחים, לצחוק ביחד אבל הוא איננו ואילו היא ממשיכה, עדיין באותו מקום, אומרת שהוא איננו, איננו, והם יתעקשו ויגידו, זו השפה שלך, זו שבלעדיה את זרה. זרה, זרה. אומרים את המילה זרה, משחקים עם הזין של המילה כמו נשק, מנסים להפחיד אותי אבל אני לא מפחדת לנסוע רחוק מהשמש, מחופי ים. יודעת שהוא לא כאן כי הוא איננו, הרי הם אומרים כולם שהוא איננו. לא כאן, במקום החם והיוקד, איננו תחת השמש. ובהלוויה שלו מעל האדמה היבשה בתוך הזיעה כשהם אומרים איננו איננו אני כבר ידעתי שהוא נמצא במקום עם מזג אוויר אחר, בכל מקום אבל לא כאן, תחתיה, שמש אלימה שלקחה, שניפצה.
|