על `לפני שהנמר יתעורר` ספרה של נחמה נבון

מוטי רימור על



לפני שהנמר יתעורר
מאת נחמה נבון

שלום, נחמה:

סיימתי בהנאה רבה לקרוא את ספר הסיפורים שלך, "לפני שהנמר יתעורר". נהניתי עד כדי כך שלקחתי לי זמן לקרוא כל יום סיפור, כדי שאוכל להאריך את ההנאה מהם.  

הספר כולו רגיש, חם ומאד נוגע ללב. כולנו נמצאים בו בדרך זו או אחרת. אלה הם החיים שלנו, עם עצמנו, עם בנות ובני זוגנו ועם ידידנו מעתה ומאז. מה שיפה בעיני במיוחד היה לחוש איך את מבטאה בעדינות וברגישות יחסי אנוש: גם פנים-מחשבתיים, אלה שבין האדם לבין עצמו, ואלה  שבין האדם לזולת. הספר כולו מבטא באופן מושך ביותר את האכפתיות שלך מיחסי אנוש. המשיכי כך!

טבעי הדבר, ובעיני זה גם מאד יפה, שיש לך הרבה מה לומר על הקיבוץ – שהרי זה הרקע האישי שבו גדלת והתבגרת. רואים זאת בהרבה מקומות, לדוגמה, בסיפור "איך אתה מעז". את מבטאה מכלול רגשות רב בסוגיית גידול ילדים בחדר הילדים. כאן חשים היטב את הכאב שלך כילדה באותם ימים.

בעקבות ההנאה שלי מהעולם האנושי שבנית בכול סיפור בנפרד, לקחתי לעצמי את הרשות, נחמה, להגיב גם לכול סיפור שלך בנפרד. להלן מספר שורות על הסיפורים, ממש על קצה המזלג.

א. "שומר מסך".

עבורי מה שעשית בסיפור זה – לכתוב סיפור בתוך סיפור שהוא בעצמו סיפור - הוא חידוש ממש מרענן ויוצא דופן. מעטים מאד הסופרים שמעיזים לכתוב כך. לכן בולטת המקוריות של סיפור זה. הקורא נסחף אחרי סיפור המקור, ובו בזמן מרותק נסחף לסופר שמתלבט איך לכתוב את אותו סיפור מקור, ובעקבות כך נסחף אחרי הסיפור המשולב של שניהם שהוא למעשה הסיפור "שומר מסך". כתיבה זו העניקה לי מבט מאד חדש על פעולת היצירה עצמה. אני מעיד על עצמי, שכפסיכולוג המכיר את תחום היצירתיות זה משך אותי שבעתיים.

אני חש שצריך הרבה אומץ, וגם בגרות של סופרת ומודעות עצמית אינטנסיבית כדי לכתוב סיפור בתוך סיפור, כך שמשתרגים בו חוטים של אופן כתיבת הסיפור עצמו. זו ההתמודדות שלך כסופרת עם החומר. מאוד מאוד מקורי. ככותב סיפורים אף אני, לא עלה בדעתי רעיון כזה. לכן היה לי מאד מעניין במיוחד לעקוב אחרי השתלשלות הסיפור של הסופר עצמו (כלומר את) שמתפתח במקביל לסיפור על הזוג – הוא והיא – שהם הדמויות המרכזיות של הסיפור.

את נותנת בכך תחושה של כניסה ל"מטבח" של הסופר. כן, זה אמיץ מצידך! לדוגמה, נחמד איך בעמ' 15, כשהיא מחייכת, אז הסופר עצמו לא יודע למה היא מחייכת – סוג של הומור ספרותי עדין. ובהקשר זה יפה היה בעיני איך בעמ' 17 הסופר מתלבט בין ההצגה הבנאלית של מה שקורה-יקרה, שהיא יותר ישירה ומושכת,  לבין ההצגה האומנותית, שהיא יותר מעודנת אך אולי פחות "אמיתית" (ובכלל, מהי האמת?....), ולבסוף מה שקורה הוא שהסיפור סוחף את הסופר! זה נהדר! ממש מענג מבחינה ספרותית. יש פה הומור דק ורגיש של סופרת מחוננת, וזו את.

ב. "הוא מאלה ש..."

בסיפור זה מאוד עניין אותי  לעקוב אחרי הגמישות האישית שלך לכתוב כגבר, בעוד שאת אישה. זה לא קל. זה אתגר רציני. ניסיתי לחשוב על עצמי, האם אוכל לכתוב כאישה? תרגיל מאד מעניין. מעניין אותי מאד, נחמה, האם היה זה נוח לך לכתוב מתוך נפשו של גבר?  בעיני התוצאה בסיפור היא ממש מצוינת! – רגישה ואותנטית.

בנוסף, בסיפור זה מתבטא הסגנון המיוחד שלך. בעיני, הכתיבה שלך היא מאד אימפרסיוניסטית. היא מזכירה לי את הציורים של סרה. במשיכות קולמוס קטנות ועדינות את מקווקוות תיאורים קצרים הבנויים עצמם במשפטים קצרים של התרשמויות. לעיתים משפטים אלה הם בלי מבנה של נושא-נשוא. זו דרך מושכת ביותר למשוך את הקורא וכך את יוצרת אווירה מיוחדת בה הקורא מחבר את החוליות החסרות. ממש גשטלט למוח! בעיני מתאים התואר "יופי צרוף" לסוג כתיבה זה! משהו בסגנון זה מזכיר לי את הסיפורים המעודנים והקצרצרים של צ'כוב.

ג. "החיים יש להם את זה".

הכותרת הזו, שיכולה להישמע כמו מה שכולם אומרים, היא בדיוק החוויה של הקורא. קיימת  כאן התאמה מדויקת בין הכותרת לבין הסיפור! את מתארת איך יום-יום רגיל בפני עצמו הופך ל"דמות" מרכזית של סיפור. כן, וזה אותו יום יום שכולנו בורחים אליו כי הוא זה שמגן עלינו בעצם השיגרה שבו. באופן מטפורי, זה המוטו של החרדונים – "אני זוחל להתחמם בשמש כל יום באותו מקום כי שם לא נפגעתי, לכן אני חוזר לאותה שגרה"...כך ראיתי תוך כדי הקריאה את כולנו וכמובן את עצמי.

את מראה באופן ישיר ופשוט מה קורה כששגרה הזו נשברת. הסיפור ישיר ומדויק. מספר על חרדה יום-יומית של אנשים קטנים עם מאורעות ודברים קטנים. את מראה בצורה בהירה – כמו באזמל של מנתחת - כמה אנחנו קטנים ותלויים ביום-יום. את מראה כמה אנחנו פגיעים בימים הקטנים שלנו. ואת עושה זאת ללא שיפוט! בעיני, זו אמת ספרותית ורגשית. תודה שהזכרת לי זאת...

ד. "יהיה בסדר".

זה סיפור גדול! סיפור גדול על מילת הקסם הישראלית – "יהיה בסדר". הייתי מכנה זאת באופן רגשי כ"בנאליות של האמת". התחושה של הקורא היא שאת כסופרת לקחת את החומרים הברורים ביותר של חיינו והצגת אותם בשיא חילוניותם. לדעתי צריך אומץ רב לכתוב בדרך זו. כך, לדוגמה, בסיפור שלך צריך אומץ רב להתמודד עם משולש נישואין בנאלי. את מעיזה לעשות זאת, ואת עושה זאת בגדול! לדוגמה, את מפענחת באופן ישיר ויפה בעמ' 71 את האמת על המשולש הזה: שמתחת לכול ההסברים יש בבגידה הזו בבן הזוג הרבה פחד, פחד מלראות את האמת.

מה שנותן נופך מיוחד לסיפור הוא העובדה שוב, הוא שיש לך אומץ לכתוב כגבר. מעניין אולי לשער שאת מביעה זאת בעזרת האנימוס שקיים בך, לפיו נשים וגברים יכולים להקים את הקשרים ביניהם. מה שיפה כאן זה שאת מודעת לאנימוס זה ויכולה להביע זאת באופן שהוא ממש אותנטי בעיני. לכן יכולת להציג את ה"גיבור" שלך במלוא חסרונותיו, ובמלוא חוסר הטעם בחייו בלי לשים עליו את המסכה של "הגבר הממוצע" שלעיתים אנו פוגשים בדבריהן של נשים על גברים. גם סוף הסיפור מתאים ל"גיבור" שלך, שלא היה לו את האומץ לומר לה הכול, והוא אומר לה שהפרידה היא לשלושה חודשים בלבד...זה ממש מתאים לאישיות שלו כפי שאת מפתחת אותה במשך הסיפור. נהניתי מאד מסיפור זה.

ה. "Too bad…"

נראה לי, נחמה, שזה אולי הסיפור הכי אישי-אותנטי שלך. ראשית, את כאן מבטאת באופן ישיר ורגיש אישיות של אישה, וכאישה בחרת לך לבטא קשר שאולי בבלתי מודע שלנו הוא הקשר העמוק ביותר לאדם אחר (להוציא קשר הורים-ילדים) וזה קשר אחים-אחיות. פה את ביטאת באופן ממש נהדר – אין לי מילה אחרת - את הקשר בין אחות לבין אח, ולא סתם אח, אלא אח פגוע. מה אפשר לשער על יותר קשר של דאגה, חמלה ואכפתיות מאשר בקשר של אחות כלפי אח כזה? כלומר, קשר שהוא בלאו הכי עמוק בין אחות לאח, מקבל אצלך – כסופרת שמנתחת רגשות אלה - תוספת של חמלה כלפיו מצד האחות, חמלה עם גוון אימהי. שוב, מה יותר עמוק מזה? כל הכבוד לך על  האומץ לבטא זאת במלוא העומק הרגשי שהייתי קורא לו אפילו "מדמם" עד לכאב בעת הקריאה. פה ממש נהניתי מהיכולת שלך לבנות ברסיסים של משפטים, התרשמות מלאה עבור הקורא ממצבים ומשיחות. יש בסיפור זה אימפרסיוניזם ספרותי במיטבו. הקורא חש את התחושות שלך מבלי שאת אומרת אותן ישירות, אלא רק רומזת עליהן במשפטים קצרים. את ממש בונה אווירה. יופי!

אולי הערה קצרה כאן על תחושה אישית שלי בהקשר לסיום הסיפור. אני ציפיתי בסוף הסיפור למפגש עמוק שבין האחות לאח. הייתה לי תחושה שכול הסיפור – לדעתי - מוביל לכך. חשבתי לעצמי, שאם אני הייתי כותב אותו, הייתי אולי (למרות שבמחשבה שנייה אני לא בטוח) מפתח את השיחה בין האחות לאח הנכה באופן הרבה יותר רחב ופרטני. כל כך ציפיתי לזה! זאת כי כול הסיפור עד אז הוא עמוק ומושך מבחינה רגשית ומבחינת ההזדהות של הקורא עם הדמויות: אירועים רגשיים שיכולים לקרות לכולנו. ואז מגיעה השיחה הזו, כשהם מתיישבים אחד מול השני – וזהו...את כותבת מספר שורות בלבד ולא המשכת... הרגשתי חוסר. חשבתי שאולי את מסתירה את השיחה, ואולי את בעצמך לא רצית להתמודד עימה באופן ישיר. אבל אז חשבתי מצד שני שאולי דווקא כאן את ממשיכה באופן עקבי את צורת הכתיבה האימפרסיוניסטית שלך, ואולי בכוונה ניסית בכוונה גם פה להמשיך לרמוז על השיחה מבלי לפרט אותה, ושהקורא ישלים אותה בעצמו. במחשבה שנייה, נחמה, ומבחינה אסתטית-צורנית, אולי את צודקת. קשה לי להחליט.

ו. "איך אתה מעיז"

סיפור זה הוא ממש קלאסי, בסגנון של מופאסאן. סיפור עבר שמתפתח ועולה בדרך ללוויה של דמות מרכזית. גם סופרים אמריקאיים קלאסיים משתמשים לעיתים בסגנון מושך זה. זה "הסיפור שמאחור". בעיני זה מאד יפה לכתוב בסגנון זה. (אגב, בעמ' 107 הייתי שם נקודה לאחר "...חילופי העונות". הטקסט זורם כך אולי יותר.). הסצנה שהכי ריתקה אותי ומצאה חן בעיני היא כאשר האבא נכנס לחדר כשאימא הייתה עם צבי  – כל זאת מובן דרך מה ששומעים מהחדר שליד. ממש סיפור של ה"בל אפוק", שמועבר לקיבוץ – צירוף ממש מוזר, אך מקורי ורגיש.

ז. "ואם אני אגיד לך"

סיפור זה הוא כל כך מעודן, נשיי, מושך! הייתי אפילו קורא לו "אגדה עירונית". כן, כך קורים דברים לזוג ממוצע. הסיפור כולו הוא כעין אגדה על חיים של כולם. יפה מאד בעיני הדרך שאת מפתחת ברגישות וביד אומן את ההתפתחות הרגשית שלה עד שהיא מגיעה למסקנה שהוא בוגד בה. במיוחד מצא חן בעיני איך שדברים שקורים בחוץ, דברים מקריים לגמרי, מקבלים משמעות סמלית ממה שקורה לה בתוך נפשה (למשל הדגים בבריכה). אני חושב שלמעשה כך אנחנו תופסים את החיים האותנטיים שלנו. זה ממש יפה! זה נכון לכולנו עבור כולנו. קורה שנדמה  שהעולם מדבר אלינו כשאנו רגישים ופגיעים כלפי משהו. המציאות הופכת אז למשמעותית בהקשר לעניין בו אנו שקועים רגשית. אני לא ראיתי זאת בהרבה מקומות ספרותיים ואת מביאה זו למרכז הסיפור בצורה ישירה וכנה. אגב, הפסיכולוג ק.ג. יונג עוסק בזה הרבה תחת סוגיית ה"סינכרוניות". 

ח. "לפני שהנמר יתעורר"

כן, זו ה"נובלה" של הספר - שכולו על שם הנובלה, ובצדק! כאן שוב אני מאד מעריך את היכולת שלך לכתוב תחת מגדר גברי. והתוצאה: מצוינת! התוצאה היא גם יפה וגם אמיתית. הייתי במיוחד מדגיש את העדינות שלך בעניין זה. את לא מסתתרת מאחורי סמלים מגדריים ממוצעים ובוטים, אלא פותחת בעדינות רבה את הביטוי המגדרי כמו קליפות של בצל, אחד אחרי השני. זה מאד מצא חן בעיני.

הנובלה הזו עבורי היא ממש מעוררת דמעות. בכול הרצינות. היא כל כך אנושית, בכך שאם הייתי מסכם במבע חיצוני הייתי אומר שאת מבטאת איך "החיים שלנו זורקים אותנו לחוסר קשר" - ככה סתם, ממש תחושה של סתם, של החמצה של קשר ושל קבלת ההחמצה. רבים אומרים זאת. אך את מראה זאת באופן סיפורי, אירוע אחר אירוע, איך מתפתח חוסר הקשר, איך מבשילה פרידה "סתמית" באופן רגשי. את מראה זאת גם מבפנים - במחשבות, וגם מבחוץ - בהתנהגות. את מתארת בצורה נהדרת (אין לי מילה התרשמותית אחרת לכך. הייתי יכול לומר "וואו!!!"...) את ההתרחקות בין רמי ליאיר. זה בעיני נראה ממש כמו בציור. כן, כך נגמרת ידידות. זה עצוב מאד, אך זה קרה, זה קורה וזה יקרה לכולנו. הייתי אומר שהסיפור כולו הוא מטפורה לפרידה בכלל. כולנו נפרדים. והפרידה היא על רצף: שמתחיל בפרידה של כל אחד מאתנו מאנשים סתם, אפילו כאלה שאנו רואים ברחוב פעם אחת עד לפרידה מידידים ומבני זוג. זו מפטורה לפרידה בין כולנו.

יפה היה בעיני שאת הסיפור העצוב הזה את שמה על רקע מאד חם ויציב – רקע של ארץ ישראל היפה, ללא מירכאות. יפה לראות איך את מבטאה כאן הרבה אהבת הארץ, אהבה ללא מירכאות! כיום, אין הרבה אומץ לאנשים לכתוב זאת. תרשי לי לומר שכנובלה, אם הייתי נותן לה ציון, הייתי נותן לה "טוב מאד"! ובגדול!

זהו, נחמה, ממש על קצה המזלג מה שחשתי לגבי הספר כולו ולגבי כל סיפור וסיפור.

תודה ששיתפת אותי בספרך!

אני מחכה כבר לקובץ הסיפורים הבא...

כן ירבו!

יישר כוח!

מוטי רימור

• מוטי רימור הוא ד'ר לפילוסופיה ופסיכולוגיה