מיכל גוברין בטקס קבלת אות מסדר האבירות

 שיחתה של גוברין עם התרבות הצרפתית באה השנה לידי-ביטוי בספרה המשותף עם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה והמשורר, דיוויד שפירו, "גוף תפילה" (קו אדום כהה/הקבה"מ ומכון מופ"ת, 2013). בימים אלו רואה אור בפריז (בהוצאת סבין וספיזה) התרגום לצרפתית של "אהבה על החוף", הרומן החדש של גוברין (הקבה"מ, 2013). בנובמבר יושק התרגום בחנות הספרים המיתולוגית "לָה הוּן" שבסן ז'רמן דה-פרה, ובערב מיוחד ב"מוזיאון היהודי להיסטוריה ולאמנות".

כבוד שגריר צרפת בישראל מר פטריק מזונאב, יועץ התרבות ומנהל המכון הצרפתי בישראל מר אוליבייה רובינשטיין, רוזלין דרי, נספחת שגרירות צרפת לענייני ספר וספרות, חבר הכנסת, מר ניצן הורוביץ, משפחה, קולגות, חברים, קהל נכבד.

באחת משיחותיי עם עמנואל לוינס כדוקטורנטית בפריז פנה אלי ואמר: "לאדם אין שפת-אם, כל עוד אין לו שפה זרה" - וזאת במבטא הליטאי הכבד בצרפתית העשירה שלו. דבריו כאילו כמו כוונו אלי, ישירות. כי היה זה המפגש החשוף עם השפה הזרה- הצרפתית – שהפך לכור ההיתוך שלי כסופרת עברית וישראלית. ולכן, קבלת עיטור היא גם מבט לאחור על מסעי לכתיבה, אך לא פחות מכך לעברית.

הכל החל בשיתוף פעולה – כבר אז -עם שגרירות צרפת בתל אביב! בעת הראיון בבניין שברחוב הירקון, נשקף בחלון כחול הים והוא ביטא את כל תשוקתי "לנסוע רחוק, ולכתוב". ברקע היו ההילה של התרבות הצרפתית המפוארת, אבל גם השירים של קיריסטוף או אלאן בארייר אותם לימדה אותנו המורה לצרפתית בתיכון, מעין אני ז'ירודו שנחתה בתל אביב. היא היתה פורצת לכיתה בצעד נמרץ כשהיא מניפה את הפטיפון הקטן שבידה, ומתקליטוני ה-45 סבובים היו בוקעים "אל אטה סי ז'וליי" או "אלין" ככניסה מתוקה לצרפתית. וכפי שחלקכם כבר גיליתם, הם התגלגלו עד לרומן האחרון שלי.

קיבלתי מילגת לימודים צנועה וכך הגעתי אל עיר האורות, אשה צעירה, עוד לא בת עשרים ושתיים. את מעט חפציי והספרים שהבאתי פרקתי בחדר-משרתות זעיר במרום הקומה-השמינית-ללא-מעלית ברו דה ריבולי, וארוחותי במסעדות הסטודנטים שברובע הלטיני התבססו בעיקר על הרבה באגט עם חרדל.

שם, בחדר המשרתות, מאחורי אליבי של כתיבת דוקטורט, רחוק מישראל וסיפורה, רחוק מהבית ומכל קשר שהגדיר אותי, בבדידות מוחלטת, התחלתי גם את הכתיבה הספרותית האמיתית שלי, זו שללא מעצורים, בעור חשוף, מגששת אחרי קיצוניות הקיום שהתערטלה. וכשבמטרו הרגשתי כאחד הקלושרים הוטבעה בי לתמיד ההכרות האינטימית עם הוויתו של האחר, של הזר.

הייתי שיכורה מהמפגש עם שפע התרבות, מהחזרות באופרה של פריז, אליהן התפלחתי כאסיסטנטית, מאבנגרד התיאטרון הבילנאומי. שבתי בלילות נסערת, חוצה את גשרי הסיינה, מגדה לגדה.  אולם, אט אט, הלכה ונחשפה גדה נוספת, נסתרת. היתה זו במפתיע, הגדה שממנה יצאתי לדרך. היא תבעה לברר מי אני? מה לשוני? מהו הסיפור שניתן לכתוב רק בעברית על כל שכבותיה והדיה? ומה הקשר שלי לספר היהודי? - שאלתי בתקופה בה הפרידה תהום בין יהדות וישראליות. ואחרי שבשנס אליזה ראיתי את "הצער והחמלה", פרצו לחלומותי הטנקים הנאציים, וסיפורה של אימי, רינה גוברין. היתה זו רעידת אדמה. שפערה שאלות מטלטלות לגבי העבר, אך לא פחות לגבי האחריות להווה על כל מורכבותו. - בגני הלוקסמבורג הייתי כותבת לעצמי 'מכתבים מנסיעה מדומה', ומתעודדת שגם אליעזר בן יהודה, שקד על חיבור מילונו דווקא כאן, בפריז.

שבתי, ומהגדה בה גדלתי, תל אביב, עברתי לירושלים. אל איך ניתן היה להסביר ירושלים היתה לי מעין פריז, הגדה האחרת, זו ההכרחית לכתיבה. כי כדי לכתוב את הקומדיה האנושית - וזו הישראלית הסוערת במיוחד צריך תעודת שחייה ולצלוח תמידית את הסיפור מגדה לגדה, כדי להטות אוזן לכל הקולות. 

המעבר מגדה לגדה טבוע גם בזוגיות הדו לשונית שלי עם חיים ברזיס שדיבר כאן אשתקד כמתמטיקאי וכיהודי, ובאשמת הוריהן בנותינו רחל שלומית ומיריקה הן ישראליות רב לשוניות. ואחרי מות אבי ומורי, פנחס גוברין, הן הקוראות הראשונות שלי.

לאורך כל הדרך רבים וטובים היו לי מורי דרך וחברים למסע, כל אחד מהם חוצה גבולות בדרכו. בזכותם ואיתם אני חולקת היום את העיטור. אציין כאן את ז'אק דרידה, ששיחותינו רואות עתה אור בסיוע המכון הצרפתי, את ישראל כרמל, חברי לשמחה, ואת עורכַי שכולם חוצי שפות ותרבויות עד לגדעון טיקוצקי, גיורא רוזן ודנה חפץ פרייבך בקרב משפחת הקבוץ-המאוחד. תודות לדבורה האריס וצוותה על ההד בשפות הזרות ובמיוחד למולית הצרפתיה שלי סבין וספיזה על הקשב שלה לעברית, ולמתרגמי, ולרי זנתי ולורן כהן.

אולם, כל השנים לא פגה קנאתי בחנויות הספרים המופלאות שבצרפת, והיא גברה ככל שעם הספר התדרדר לשוק הספר. אצטרף למברכים על חוק הספרות והסופרים, שתהליך חקיקתו לווה ביעוץ של מוסדות הספר הצרפתיים, מונהגים בידי רוזלין דרי שהפכה לגבי מזמן ל"אבירה האמיתית של הספר העברי".

אסיים בוידוי. עם קבלת ההודעה על הצטרפותי לרשימה המהוללת של חברי מסדר האמנויות והספרות הצרפתי, התגנבה דאגה לליבי, וזאת דווקא מחמת תואר האבירות הנלווה. אביר? שלא לדבר על אבירה? ובארץ הקודש... והרי ידוע לכל גורלם הקשה של אבירי ארץ הקודש וירושלים, שלא היה דווקא סוגה בשושנים. ואולי היה זה רמז לתלאות הסופר במסע הכתיבה הדון קישוטי לרוב, אל ארץ הקודש האמיתית זו של גורל האדם. ואולי גם תזכורת על כל השפות הזרות שיש לרכוש כדי לכתוב, ולו שורה אחת של אמת בשפת אם.