ביקורתיות ככלי לשינוי תודעתי: המבט האלכסוני של שרה חינסקי
לקרוא את שרה חינסקי - (השקת הספר שרה חינסקי: מלכות ענווי ארץ), מוזיאון תל אביב, 10.7.15
ב-1993 פרסמה שרה חינסקי מאמר תיאורטי, וכל הארץ (כלומר קהילת האמנות) רעשה.
ספק אם אפשר יהיה לומר היום משפט כזה על מאמר תיאורטי, או על אירוע כלשהו בשדה האמנות. לפני כחמש שנים, ב-2010, כשגדעון עפרת פרסם את ספרו "אמנות מינורית", אמנם הורגש בשדה רעד קל, אך זה לא היה "שיח", מקסימום "שיחון", או, בשפתו של עפרת עצמו, שיח "מינורי". כמה אמנים צעירים נעלבו, הרוב נותרו אדישים, ובשנקר הזמנו את גדעון לדבר בכנס "הדור הבא: תרבות צעירים בישראל". אבל אדוות הרעד התפוגגו במהרה.
ב-1993, כאשר חינסקי פרסמה בתיאוריה וביקורת את "שתיקת הדגים", איש לא נותר אדיש. קודם לכל, בשל עצמת הטוטאליות של התיאוריה: היא הפרה את כל הנחות המוצא של שיח האמנות הישראלי, והציגה את גיבורי המודרניות הישראלית לדורותיה כשליחיו הדכאניים של קולוניאליזם ציוני, לבן וגברי. מאיש לא חסכה חינסקי את שבט לשונה:
מיצחק דנציגר, מאביטל גבע, מיונה פישר, מגדעון עפרת, משרה ברייטברג, מתמר גטר.
כיהנתי אז כראש המחלקה לאמנות בבצלאל, ומרגע שקראתי את "שתיקת הדגים" חיפשתי את שרה חינסקי, והזמנתי אותה מיד למחלקה, תחילה כמבקרת חוץ בתערוכת הגמר, ובהמשך כמורה ב"סדנה רעיונית" (שם הכיר יגאל נזרי, אז תלמיד לאמנות בבצלאל והיום עורך הספר "מלכות ענווי ארץ", את חינסקי ואת הגותה). ב-1996, כשפתחנו את תכנית בצלאל לאמנים צעירים (תואר שני באמנות), הזמנתי את שרה להעביר במסגרתה סמינר, ויחד עם גנית אנקורי וקבוצת אמנים ואוצרים פלסטיניים יצאנו עם התלמידים ל"סמינר הנייד", מסע משותף במרחב הפוליטי והתרבותי בו אנו חיים.
האמנתי אז שביקורתיות הינה כלי חינוכי ראשון במעלה, ושאחריותי העליונה כמחנך היא להעמיד בידי תלמידי את היכולת לראות נכוחה, להבחין באותם דברים שהאידיאולוגיות ההגמוניות שואפות להסתיר מפניהם.
האמנתי, כמו חינסקי, כי "עניינה של התיאוריה הביקורתית הוא לזהות את מנגנוני הפעולה של התיאולוגיה האזרחית המוצפנים באוטופיה האסתטית". (שרה חינסקי, מלכות ענווי ארץ, עמ' 22)
בקיצור, האמנתי בכוחה האמנציפטורי של הביקורתיות.
מה אם כן השתנה בעשרים השנים האחרונות, מה קרה בין "שתיקת הדגים" ל"אמנות מינורית"?
על פניו, ניתן לטעון כי "המפנה הביקורתי" (או מה שחינסקי מכנה "ההשחה של האמנות...הפיכת יצירת האמנות
לאובייקט של הפקת ידע פרשני"), אותו מעבר מרגישות אסתטית, הרמטית ורפלקסיבית אל עבר שיח פרשני, פוליטי וסוציולוגי, ששרה חינסקי הייתה מהקולות הברורים והמובילים בו, הצליח מעבר למשוער. התיאוריה הביקורתית נלמדת היום כדבר שבשגרה בחוגים למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות, כמו גם בבתי הספר לאמנות, ושגורה על פי כל, עד כי נדמה לעתים שגם ילדי הגן יודעים לפרש את רשת האינטרסים הסבוכה בה הם וגננותיהם מתגוששים במאבק על עמדות כוח ועל הון סימבולי.
אך האם שינוי תודעתי יכול להביא גם שינוי בעולם הממשי? או: מדוע דור כה מתוחכם וכה ביקורתי, הינו כה חלש ביחס למציאות?
ב"אמנות מינורית" גדעון עפרת מתאר כך את אמני הדור הצעיר:
"הרי לנו אפוא תמונת דור של ציירים המבקשים אחר הנמס, הדוהה, הרפוי, המתפרק, החומק, המהוה, הזעיר...לא אמנות של זקפה, כי אם אמנות של איבר מכווץ ומדולדל...כך או אחרת, חושניות ארוטית נמהלת כאן ברפיסות או באי-פריון הגובלים במחלה ובמוות. בהכרח, אולי אף במוצהר: אמנות מינורית".
(גדעון עפרת, אמנות מינורית, עמ' 72)
אולם כבר ב"שתיקת הדגים" חינסקי מתארת את "הצבר המנושל", אותו "ילד תל אביבי" העולה מתוך תיאוריית "דלות החומר" של שרה ברייטברג:
"'הצבר המנושל' העסוק ברחמים עצמיים על האובדנים ההזויים שלו, עסוק במידה כזאת עד כי לא שמע כי בשמו מתבצעים נישולים המוניים לאורך כל ההיסטוריה הטובה ההיא של ימי הפלמ״ח ותנועות הנוער שהוא נוצר בלבו.
כמו־כן לא שמע 'הצבר המנושל' על מהפכה חברתית של השוליים המזרחיים, והוא גם אינו מבחין בי איבד את
ההגמוניה הפוליטית למפלגת ימין, וכי פרצה מלחמת לבנון שהעזה להציב סימן שאלה סביב הפרויקט הציוני שכה יקר ללבו. 'הצבר המנושל' עסוק עד 'מעל לראש' בהערצה עצמית נרקיסיסטית: הוא מסתכל במראה ולא מאמין שהוא כזה, גם חילוני וגם צנוע."
(שרה חינסקי, שתיקת הדגים, עמ' 118)
היש הגדרה טובה יותר, ונבואית יותר, לאין האונים של האשכנזי/החילוני/השמאלני/התל אביבי, כפי שנחווה בבחירות האחרונות, ונחווה בעצם ימים אלו, אל מול הכוחנות הדורסנית של שרת התרבות מירי רגב? והאין "האמן המינורי" של עפרת אלא בנו ממשיכו של אותו "צבר מנושל", העסוק מעל לראש בהערצה עצמית נרקיסיסטית ובהתרגשות מעצם חולשתו המפעימה? "הצבר המנושל" הפך בטבעיות ל"ביקורתי המנושל", והמציאות ממשיכה להתנהל בידי סוכנים אחרים.
מסתבר, אם כן, שהביקורתיות אינה מספקת. ניתן לחולל באמצעותה שינוי תודעתי, אך לא שינוי במציאות ממש.
ב-1998, בקטלוג תערוכת הגמר של המחזור הראשון של תכנית בצלאל לאמנים צעירים, שרה חינסקי כתבה טקסט הזוי למדי, תחת הכותרת "תלמידים יקרים (או שובו של המוטאנט)". המוטאנט היה "ש. חינקיס", כפילה הנומנקלטורי של ש. חינסקי, כפי שנתגלה לה בכתובת על קיר בית ברח' נחלת בנימין בתל אביב: "ש. חינקיס מחסן עצים וחיתוך למידה". מעבר למדרש שמות קצר על הקשר השרירותי בין זהות וצירופי אותיות, הטקסט של חינסקי נוגע בהיבטים שונים של מקורות המחקר והיצירה של תלמידי התכנית, ומתובל באפוריזמים קצרים על ידע, מרחב וביקורת. אולם כאשר חינסקי מגיעה לשאלת החינוך – המתבקשת מן המתכונת של מאמר פרידה מתלמידים - ניכר בה היטב שספקנותה הבסיסית והעקרונית מקשה עליה לעטות את גלימת המחנכת, ומציבה בפניה מבחן ערכי מאתגר. כך היא כותבת לתלמידיה:
"אתם, התלמידים היקרים, ואני, מורתכם, היינו מתחילים גמורים זה לזה ולתכנית הלימודים אשר זימנה אותנו יחדיו. אין זו רק תכנית חדשה, זוהי תכנית חדשה שפועלת בהקשר של סדר יום משתנה בעולם האמנות. התשובות הסדורות הולכות ואוזלות, והן מתחלפות בשאלות.
"בסדר החדש, אין עוד אפשרות להפריד תכנית סטודיו-אמן מבדיקת תנאי האפשרות ההיסטוריים-אינטלקטואליים של הייצור האמנותי. אין אפשרות לבודד את האמן ששוהה בתכנית כזו מן הצורך בחקירה ביקורתית אל תוך הפרקטיקות והשיחים המכוננים את שדה האמנות."
עד כאן זהו קולה הברור והמוכר של התיאוריה הביקורתית, התובעת להטיל ספק באוטונומיה של האמנות ושואפת להפר את הטוהר המדומה של הסטודיו באמצעות מבט ביקורתי נועז ומפרק. אולם נדמה כי בפסקת הסיום שלה חינסקי מנסחת, אולי ללא משים, התחלה של מחשבה אלטרנטיבית. תחילה היא חוזרת שם אל ש. חינקיס – "המוטאנט של ש. חינסקי" – ומתארת אותו ואותה כ"מוטאנטים זה לזה באותה מידה, באשר שניהם מאפשרים הדדית את החוויה המסוימת של הצצה בסדק בלתי מורגש כמעט בתוך הרצף הבלתי מופרע של המובן מאליו."
"במובן זה", היא פונה בקריאה אחרונה אל תלמידיה, "אני רוצה לקוות כי הייתי המוטאנטית לא רק של מנהל מחסן העצים. אני רוצה להאמין שהייתי לעיתים אותו תת-זן טורדני שלכם, זה שבעטיו נתתם בעצמכם ובעולם מבט אלכסוני (ההדגשה שלי. ל.א.)".
אך מהו מבט אלכסוני?
המבט הביקורתי הוא המבט של הנאורות, הוא רציונלי, חזיתי, מסנוור, הוא מפרק כקרן לייזר את החזית השקרית של האידיאולוגיה ושופך אור תבוני ומחטא אל פינותיו האפלות של המיתוס. זוהי קרן הלייזר של המבט של חינסקי, אותו הפנתה ללא מורא בכתיבתה אל עבר המיתוסים הציוניים המכוננים, הגלויים כמו הסמויים מן העין.
אך מבט אלכסוני הוא לא חזיתי, הוא מבט המופנה כלפי דבר-מה אשר אינו נמצא מולך, מבלי להזיז את ראשך אליו.
ניתן לפרשו כמבט גנוב, כמבט מתרפס או כמבט מזלזל, אך אני בוחר להבין אחרת את הבחירה של חינסקי בצירוף "מבט אלכסוני": לדעתי היא הבינה בחושיה החדים - ובתפקידה החדש (והמפתיע עבורה) כמחנכת - כי המבט הביקורתי החזיתי, עם כל עצמת התיאולוגיה האמנציפטורית המתלווה אליו, אינו מספיק. לבדו הוא רק יפרק, אך לא יבנה.
המבט האלכסוני הוא מבט ביקורתי הנשלח מתוך מחויבות לתעסוקה אחרת: בשעה שעין אחת קוראת טקסטים, מפרקת ומפרשת אותם, העין השנייה נעוצה במקום אחר, בקרקע המציאות. המבט האלכסוני הוא מבט עם מנוף, כי יש לו נקודת משען בעולם.
עבורי, כאמן וכמחנך של אמנים, המבט האלכסוני צופן בחובו תקווה, הוא המפתח להפיכת שינוי תודעתי לשינוי ממשי, הוא העיקרון המאפשר אמנות בעידן הפוסט-ביקורתי: עין אחת בתיאוריה, עין שניה – ויד, וגוף - במדיום, בחומר, במציאות.
לארי אברמסון
10.7.15
* הכותב, פרופ' לארי אברמסון , מכהן כראש המחלקה לאמנות רב-תחומית, שנקר